א וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל־רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי־מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל־נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד׃ ב בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם־קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי׃ ג וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה וּבָ֙אתָ֙ עַד־אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל־יָֽיִן׃ ד וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי־לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם׃ ה אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים׃ ו וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר׃ ז וְהָיָ֗ה כִּ֥י תבאינה (תָבֹ֛אנָה) הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ח וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד־בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ ט וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל־הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ י וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל־נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם׃ יא וַיְהִ֗י כָּל־יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם־נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ מַה־זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים׃ יב וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל־כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים׃ יג וַיְכַל֙ מֵֽהִתְנַבּ֔וֹת וַיָּבֹ֖א הַבָּמָֽה׃ יד וַיֹּאמֶר֩ דּ֨וֹד שָׁא֥וּל אֵלָ֛יו וְאֶֽל־נַעֲר֖וֹ אָ֣ן הֲלַכְתֶּ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־הָ֣אֲתֹנ֔וֹת וַנִּרְאֶ֣ה כִי־אַ֔יִן וַנָּב֖וֹא אֶל־שְׁמוּאֵֽל׃ טו וַיֹּ֖אמֶר דּ֣וֹד שָׁא֑וּל הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י מָֽה־אָמַ֥ר לָכֶ֖ם שְׁמוּאֵֽל׃ טז וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דּוֹד֔וֹ הַגֵּ֤ד הִגִּיד֙ לָ֔נוּ כִּ֥י נִמְצְא֖וּ הָאֲתֹנ֑וֹת וְאֶת־דְּבַ֤ר הַמְּלוּכָה֙ לֹֽא־הִגִּ֣יד ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר שְׁמוּאֵֽל׃ יז וַיַּצְעֵ֤ק שְׁמוּאֵל֙ אֶת־הָעָ֔ם אֶל־יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה׃ יח וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וָאַצִּ֤יל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּד֙ כָּל־הַמַּמְלָכ֔וֹת הַלֹּחֲצִ֖ים אֶתְכֶֽם׃ יט וְאַתֶּ֨ם הַיּ֜וֹם מְאַסְתֶּ֣ם אֶת־אֱלֹהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר־ה֣וּא מוֹשִׁ֣יעַ לָכֶם֮ מִכָּל־רָעוֹתֵיכֶ֣ם וְצָרֹֽתֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ כִּי־מֶ֖לֶךְ תָּשִׂ֣ים עָלֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּבוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְשִׁבְטֵיכֶ֖ם וּלְאַלְפֵיכֶֽם׃ כ וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן׃ כא וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ למשפחתו (לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו) וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא׃ כב וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיהוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים׃ כג וַיָּרֻ֙צוּ֙ וַיִּקָּחֻ֣הוּ מִשָּׁ֔ם וַיִּתְיַצֵּ֖ב בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וַיִּגְבַּהּ֙ מִכָּל־הָעָ֔ם מִשִּׁכְמ֖וֹ וָמָֽעְלָה׃ כד וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל־הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כה וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כו וְגַ֨ם־שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר־נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם׃ כז וּבְנֵ֧י בְלִיַּ֣עַל אָמְר֗וּ מַה־יֹּשִׁעֵ֙נוּ֙ זֶ֔ה וַיִּבְזֻ֕הוּ וְלֹֽא־הֵבִ֥יאוּ ל֖וֹ מִנְחָ֑ה וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ויקח שמואל וכו' על ידי המשיחה המשיך עליו רוח גבורה ועז מלך כמ"ש (לקמן ט"ז י"ג) וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח עליו רוח ה' מהיום ההוא ומעלה, ועל ידי הנשיקה שהיא התדבקות רוחא ברוחא המשיך עליו שפע קדש שבזה הכין אותו לנבאות אחר כך עם בני הנביאים, כמ"ש (פ"ו) וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עמהם, ומה שלא משחו בפרהסיא באר מהרי"א כדי שיוכל להפיל גורל אח"ז ואם היה נמשח בפרהסיא היה הגורל למותר בעיני העם, והיו חושדים אותו שהטה את הגורל בערמה על האיש אשר משח, ועל פי דברי חכמינו זכרונם לברכה שמשחו בפך ובשמן אפרסמון ולא בקרן ולא בשמן משחת קדש, מבואר כי לכן משחו בצנעה בל ירגישו שלא נמשח רק לנגיד, כמ"ש הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד תפס נגיד ולא מלך באשר לא הובטח לו המלכות בירושה כדרך הנמשח בשמן הקדש ותרם כראם קרני:
פסוק ב:
השאלות
(ב - ז) למה נתן לו שלש אותות דוקא? ולמה דוקא אותות אלה? היש בדברים איזה יחס עם דבר המלוכה? למה היו תחלה שני אנשים ואח"כ שלשה ואח"כ חבל נביאים? ואם המקום המצוין לו בכ"א בא בכוונה? ומה שנשא א' גדים וא' לחם וא' יין, ולמה נתנו לו השנים לחם ושאלו לו לשלום ולא הראשונים? ומ"ש שכאשר יבואו לך האותות עשה כל אשר תמצא ידך, מה רצה בזה?:
פסוק ב:
בלכתך באותות האלה רמז לו ענין העם אשר ינהיג ואיך יהיה יחס כל כת וכת מכתות המונהגים מעמו, כי נמצאו בין העם שלש כתות מפורדות, א) אנשים ההמונים החיים חיי הבהמה בלתי עובדים את ה' ולא משכילים באמתותו וכל מגמתם הוא רק גויתם ואדמתם, ויען שהם הרבים כי רוב העם הם המוניים, א"ל כי אותם יפגוש ראשונה בדרכו והכנתו אל המלוכה, אמר בלכתך היום מעמדי ומצאוך שני אנשים כי הם נפרדים לשני מחנות, יש הנמשכים אחר כח המתאוה לאכול ולשתות ולהתעדן, ויש הנמשכים אחר כח המתעורר לאסוף הון ועושר וכדומה, והם עתה עם קבורת רחל ותפגוש אותם בגבול בנימין בצלצח רומז כי אנשים כאלה הם נמצאים עם קבורת רחל, כי הנשמה האלהית אשר בקרבם אשת חיל היפה בנשים הנרמזת ברחל (כי ידוע ששורש הנשמה היא ממדה ידועה הנקראת בפי האלהיים בשם רחל) היא קבורה תוך רגבי אדמה שהוא תחת ממשלת הבשר והגויה וגם עת יפגשוך לא ימשכו אחריך להכנס בגבולך שהוא שבט בנימין רק יעמדו בגבול בנימין מן הצד, והם לא ישאלו לך לשלום כמו הכת הב', וכ"ש לא יתנו לך שתי לחם שהוא שי ומנחה, וכמ"ש ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה, כי הכת הזאת הם רחוקים מחברתך כי הם קרובים אל בע"ח נושאי סבל כמוהם שהם הגמל והאתונות, רק בכ"ז לא יזיקו לך, ולא יחשו מלבשרך בדבר האתונות כי נמצאו. בשגם שענין האתונות מתיחס עמהם שהם עמהם במדרגה:
פסוק ג:
וחלפת משם והלאה הנה תפנה מן הכת הזאת אל כת יותר מעולה, והם ב) היוצאים מגדר הבהמיים אל מדרגת האנשים אשר יעסקו בעבודת ה' עולים אל האלהים בית אל להקריב קרבנות ושם ימצאוך שלשה אנשים רצה לומר כי בין הכת העוסקים בעבודה יש שלשה מינים, א. יש העוסק בעבודת ה' לשם ה' לריח ניחוח בלבד שלא לפניה אחרת חיצונית, וזה האחד נשא שלשה גדיים שמגמתו להקריב גדי עזים בלבד, ויען שנפש האדם כלולה מג' כחות שהיא הצומחת והחיונית והמשכלת, צייר שנושא שלשה גדיים להקריב שלשה חלקי נפשו לפני ה', ויש העובד על כוונת הנאת עצמם שהוא להשיג על ידי עבודתו רצון מה' לתת לו חית ידו וצרכיו ההכרחיים, שזה הגם שעובד את ה' הוא עובד את עצמו גם כן ונושא שלשה חלקי נפשו וישפכם לפני ה' על שלשת ככרת לחם ומזון, ויש הגרוע מכולם העובד את ה' לבעבור ישיג עושר ומותרות ותענוגים שכר עבודתו שזה הנמלץ בהנושא נבל יין ועל כל פנים כל שלשה המינים מהכת הזאת הם פונים בעבודתם או בשאלת צרכיהם אל האלהים והם יתחברו עמך ושאלו לך לשלום וגם יתנו לך שתי לחם שהוא הפקת צרכיך ואתה תקח מידם כי יתמכוך להגן על שלומך ולמלאת צרכיך הגופנים:
פסוק ה:
אחר כן תבוא ( אל) גבעת האלהים ששם ישב הארון ( ושם נציבי פלשתים רומז כי מהשפעת האלהיים האלה תזכה להכניע את הפלשתים כמ"ש (י"ג ג') ויך יהונתן את נציב פלשתים אשר בגבע) ופגעת חבל נבאים ירדים מהבמה שהיא כת שלישית אשר יצאו ממדרגת אנשים אל מדרגה שיקראו אלהיים, אנשים אשר התפשטו מכל עניני הבשר עוסקים ברוחניות ובאלהות ולפניהם נבל ותף וחליל משתדלים לעורר את הנפש האלהית אל שתחול עליה רוח הנבואה:
פסוק ו:
וצלחה הכת הזאת הם יסעדוך בענינים אלהיים, שעל ידי התחברותם, א) וצלחה עליך רוח ה' הוא רוח גבורה נפלאה כמ"ש המורה, שזה מדרגה ממדרגת רוה"ק שתחול רוח גבורה אלהית על איש אחד עד שלא יחת להציל קהל רב מהמון מחנות, ב) בענין נפשי והתנבית עמם, ואחר שתחול עליך ענין אלהי על שני חלקיך ונהפכת לאיש אחר בגוף ובנפש:
פסוק ז:
והיה כי תבאנה האותות האלה לך שזה לך האות על העזר שתשיג מכל כתות העם איש לפי כחו ומדרגתו עשה לך אשר תמצא ידך אז לא תסמוך על עזר אחרים רק על עזר האלהי אשר ילוה אליך, ע"ד אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני:
פסוק ח:
וירדת אחר כך תרד לפני הגלגל, שהוא מה שהלכו שם לחדש המלוכה, (שזה היה אחר שבאו האותות הנ"ל כפי מליצתם שהוא אחר שנחלקו העם ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה וילכו אתו החיל אשר נגע אלהים בלבם, והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות כמ"ש (י"א ט"ו) שבעת ימים רצה לומר ואחר שאפרד שם מאתך אני מצוך שתשאר שם ותוחל שבעת ימים בל תעשה שום דבר מדעתך עד בואי אליך בחזרה והודעתי לך את אשר תעשה בענין מלחמת הפלשתים, ועל זה עבר שאול (כמו שיתבאר לקמן סי' י"ד), ורצה לומר הגם שאמרתי לך עשה לך כל אשר תמצא ידך, מכל מקום בגלגל אין לך רשות לעשות דבר בלעדי:
פסוק ט:
ויהפך לו אלהים לב אחר כי לב כל אדם לאדם הוא מוליך ומנהיג את כל כחות גויתו, אבל פלגי מים לב מלך הוא מנהיג לבב העם המתנהגים על ידו, ויהיה יחס לבותיהם אל לב מלכם כיחס כחות החיים אל הלב באיש הפרטי, כי לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפץ יטנו ואת לבות העם עמו, ובהיות לבו מולך על כחות גוויתו ימלוך גם על הגוי כולו, ולב שאול נהפך עתה מהיותו מנהיג פרטי אל איש פרטי שהוא שאול אל שיהיה מנהיג לאיש כללי שהוא עם ישראל, ויבאו וכן כל האותות באו לו ביום ההוא ולא נתעכבו ליום אחר:
פסוק י:
ויבאו ספר האות הג' בפרטות ע"ש מ"ש ויהי כל יודעו וכו' ותצלח כמו שפי' למעלה: א) רוח גבורה אלהית, ב) נבואה:
פסוק יא:
השאלות
(יא-יב) מה היה הוכוח בין העם ובין האיש שהשיב ומי אביהם? והלשון מורה שמ"ש על כן היתה למשל נסבב ע"י תשובת האיש ומי אביהם:
פסוק יא:
ויהי כל יודעו רצה לומר כי ידוע שלהגשה הנבואיית צריך שתי הכנות, א) הכנה טבעיית שיהיה מזגו וכח דמיונו מוכן על זה מלדה ומבטן ומהריון, ב) הכנה בחיריית שיעסוק בהתבודדות ופרישות טהרה וקדושה ודומיהם, והם חשבו עוד כי ההכנה הטבעיית לא תצויר רק מאב לבן כמ"ש האב זכאי לבנו בחכמה בכח וכו', ושעל כן תמצא יותר במי שאביו היה גם כן נביא, ויהי כל יודעו מאתמול שלשום שראה שגם מתמול גם משלשום לא הכין את עצמו אל הנבואה רק עסק בצרכי בית אביו וראה שבכ"ז הנה עם נביאים נבא, התפלא שתי פליאות א) מצד שלא היה לו הכנה טבעיית מאביו ועל זה אמר מה זה היה לבן קיש הלא אביו אינו נביא, ב) מצד ההכנה הבחיריית הגם שאול בנביאים רצה לומר וכי נמצא עד עתה בין הנביאים, הכי היה מכין את עצמו ומתלמד לנבואה?:
פסוק יב:
ויען איש משם אולם איש אחד סתר דבריהם במה שחשבו שההכנה הטבעיית לא תהיה רק אם גם אביו היה נביא, שהגם שיחויב כפי הטבע שהדומה יוליד בדומה, מכל מקום הנסיון מכחיש זה כי מי אביהם של בני הנביאים האלה הלא גם אבותיהם לא נבאו כי דבר ה' היה יקר בדור שלפני שמואל (כנ"ל ג' א') ואם כן אין פה דבר חדש רק מה שנבא בלא הכנה בחיריית על כן היה למשל הגם שאול בנביאים רק זה החידוש שנבא בלא הכנה היה למשל אל כל מתנבא ובלתי מכין את עצמו לנבואה לא מה שהיה בן קיש:
פסוק יג:
ויכל מהתנבות ויבא הבמה היה בו הפך מבני הנביאים שהם ירדו מהבמה להתנבאות רצה לומר הכינו א"ע תחלה על ידי עבודה ותפלה עד חל עליהם הרוח עד שהעבודה בבמה היתה סבה לנבואה ואצלו היה בהפך שעל ידי שחל עליו הרוח בא אל הבמה להתפלל ולעבוד ה' כי הרוח נשפע עליו מלמעלה בלא הכנתו והכינהו אל הקדושה ויראת ה':
פסוק יד:
השאלות
למה מספר שאלת דוד שאול ותשובת שאול ללא צורך?:
פסוק יד:
ויאמר דוד שאול הוא הרגיש שאי אפשר שינבא בלא איזה סבה, ואז כל בני הנביאים עמדו לפני שמואל וממנו שאבו רוה"ק כמדליק נר מנר ולכן אמר אן הלכתם, והשיב כי באמת היה לפני שמואל, אבל הליכתו אצלו לא היה בעצם רק במקרה נמשך על ידי סבת אבדת האתונות, בענין שאין זה מספיק שעל ידי הליכה זו דרך ארעי ינבא:
פסוק טו:
ויאמר חשב שיתגלה לו איזה סבה על פי גלגול הדברים שהיה ביניהם אבל הוא העלים ממנו גוף הדבר מדבר המלוכה ופי' ואת דבר המלוכה לא הגיד לו שאפילו הדברים הנמשכים מזה כמו ענין שלש האותות שנתן לו העלים ממנו:
פסוק יז:
השאלות
(יז - כז) כבר שאל מהרי"א מדוע לא עזב זה לבחירת העם שיבחרו מי שייטב בעיניהם? ולמה אחר שבחר בו ה' וימשחהו צוה להפיל גורלות מה שלא היה כן לא בדוד ולא במלך אחר? ומ"ש אנכי העליתי את ישראל וכו' ואתם היום מאסתם וכו', ועתה התיצבו, הוא הפך המכוון. למה דבר שנית משפטי המלוכה שכבר אמרן למעלה (סי' ח)? למה הלך שאול לביתו והעם לביתם ולא בחר לו אנשי חיל כמו שעשה אח"ז?:
פסוק יז:
ויצעק אסף אותם המצפה אל ה', וכבר נתן מהרי"א ג' טעמים מה שהיתה בחירת המלך על ידי ה' ולא על ידי מינוי העם לבד, א) שלא יפלו ביניהם קטטות ומריבות כי כ"א יתנשא למלוך, ב) אחר שהמלך צריך שיהיה לבו נקי מגאוה וחמדה וכל תכונה רעה לא יבחון לבבו רק הבוחן תעלומות לב, ג) שאם יהיה נבחר מן העם יהיה נכנע להם וישא פנים לאשר בחרו אותו לא כן בהיותו בחיר ה':
פסוק יח:
ויאמר פי' מהרי"א שא"ל מאמר זה דרך התראה, דעו כי לא מרצוני אני בוחר לכם מלך ולא מצרככם אליו רק מאשר בקשתם כן, מאשר מאסתם במלכות שמים:
פסוק יח:
אנכי רצה לומר אין לכם אמתלא כי תבקשו לכם מושיע אחר מבלעדי ה' מבלי יכולת ה' להושיע אתכם כי הלא אנכי העליתי את ישראל ממצרים ולא מאשר תחשבו שאחר יציאת מצרים נשתנה רצוני ולא אוסיף להושיע אתכם כי כמו שהצלתי אתכם מיד מצרים כן מכל הממלכות הלוחצים אתכם אם כן לא ה' הוא סר מהושיע ומלמלוך עליכם, רק:
פסוק יט:
ואתם היום אתם הממאסים במלכות שמים אשר עדיין הוא מושיע לכם כאז כן עתה, מכל רעותיכם הם רעות הבאות בסבת הטבע והמערכה וצרתיכם הבאות על ידי צר ואויב (מה שהמלך לא יושיע נגד רעות טבעיים) ועתה התיצבו רצה לומר לא מרצוני רק מפני רצונכם:
פסוק כה:
משפט המלוכה כבר בארתי (למעלה ח' ט') כי יש הבדל בין מש"ש את משפט המלך, שהוא המשפט שיקבע מרצונו בזרוע, ובין משפט המלוכה שהוא המשפט הראוי בכבוד המלך ומוראו כפי חק התורה ועל זה נכתב בספר:
פסוק כז:
ובני בליעל כבר אמרנו שהמון העם כוונו לרעה שמ"ש לשפטנו ככל הגוים חשבו שיפרוק מעליו עול תורה וימשוך ידו את לוצצים לנהגם בחקות העמים, ואחרי ראו שנבחר על פי ה' וכי התדבק את יראי ה' שזה אות שילך ביראת ה' כל הימים, אמרו מה ישענו זה אחר שלא יפיקו ממנו זדון לבבם, וכתב מהרי"א כי היה מהראוי שחוץ מבחירת ה' יבחרו אותו העם גם כן ויסכימו כולם עליו ואחרי ראה שמקצתם בזוהו לא תפס עדיין מלוכה וילך לביתו וגם העם הלכו לביתם עד שסבב ה' התשועה לאנשי יביש גלעד שאז חדשו המלוכה ברצון כל העם, וזה שכתוב לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה, פי' שימליכוהו שנית כרצונם: