א וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל־רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי־מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל־נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד׃ ב בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם־קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי׃ ג וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה וּבָ֙אתָ֙ עַד־אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל־יָֽיִן׃ ד וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי־לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם׃ ה אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים׃ ו וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר׃ ז וְהָיָ֗ה כִּ֥י תבאינה (תָבֹ֛אנָה) הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ח וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד־בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ ט וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל־הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ י וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל־נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם׃ יא וַיְהִ֗י כָּל־יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם־נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ מַה־זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים׃ יב וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל־כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים׃ יג וַיְכַל֙ מֵֽהִתְנַבּ֔וֹת וַיָּבֹ֖א הַבָּמָֽה׃ יד וַיֹּאמֶר֩ דּ֨וֹד שָׁא֥וּל אֵלָ֛יו וְאֶֽל־נַעֲר֖וֹ אָ֣ן הֲלַכְתֶּ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־הָ֣אֲתֹנ֔וֹת וַנִּרְאֶ֣ה כִי־אַ֔יִן וַנָּב֖וֹא אֶל־שְׁמוּאֵֽל׃ טו וַיֹּ֖אמֶר דּ֣וֹד שָׁא֑וּל הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י מָֽה־אָמַ֥ר לָכֶ֖ם שְׁמוּאֵֽל׃ טז וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דּוֹד֔וֹ הַגֵּ֤ד הִגִּיד֙ לָ֔נוּ כִּ֥י נִמְצְא֖וּ הָאֲתֹנ֑וֹת וְאֶת־דְּבַ֤ר הַמְּלוּכָה֙ לֹֽא־הִגִּ֣יד ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר שְׁמוּאֵֽל׃ יז וַיַּצְעֵ֤ק שְׁמוּאֵל֙ אֶת־הָעָ֔ם אֶל־יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה׃ יח וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וָאַצִּ֤יל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּד֙ כָּל־הַמַּמְלָכ֔וֹת הַלֹּחֲצִ֖ים אֶתְכֶֽם׃ יט וְאַתֶּ֨ם הַיּ֜וֹם מְאַסְתֶּ֣ם אֶת־אֱלֹהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר־ה֣וּא מוֹשִׁ֣יעַ לָכֶם֮ מִכָּל־רָעוֹתֵיכֶ֣ם וְצָרֹֽתֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ כִּי־מֶ֖לֶךְ תָּשִׂ֣ים עָלֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּבוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְשִׁבְטֵיכֶ֖ם וּלְאַלְפֵיכֶֽם׃ כ וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן׃ כא וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ למשפחתו (לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו) וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא׃ כב וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיהוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים׃ כג וַיָּרֻ֙צוּ֙ וַיִּקָּחֻ֣הוּ מִשָּׁ֔ם וַיִּתְיַצֵּ֖ב בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וַיִּגְבַּהּ֙ מִכָּל־הָעָ֔ם מִשִּׁכְמ֖וֹ וָמָֽעְלָה׃ כד וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל־הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כה וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כו וְגַ֨ם־שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר־נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם׃ כז וּבְנֵ֧י בְלִיַּ֣עַל אָמְר֗וּ מַה־יֹּשִׁעֵ֙נוּ֙ זֶ֔ה וַיִּבְזֻ֕הוּ וְלֹֽא־הֵבִ֥יאוּ ל֖וֹ מִנְחָ֑ה וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וספר שכאשר עבר הנער מעמהם לקח שמואל פך שמן ויצקהו על ראש שאול וישקהו ויאמר לו שהאל משחהו נגיד על עמו. ואמרו חז"ל במסכת הוריות (פ"ג י"א ע"ב) שהיה שמן אפרסמון, שלא נמשחו בשמן המשחה כי אם מלכי בית דוד ועוד אמרו שם (דף י"ב ע"א) רמה קרני (בספ' ב' א') ולא רמה פכי, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותם, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם ואמנם ענין המשיחה ותנאיה כתבתי בהקדמת ספר שופטים (דף ל"ט ע"ד) ואמרו במדרש שמואל (פרשה י"ד) ויצוק שמן על ראשו וישקהו, כל נשיקות הן של תפלות חוץ משלש, נשיקה של גדולה נשיקה של פרקים נשיקה של פרישות, נשיקה של גדולה, ויצוק שמן על ראשו וישקהו, נשיקה של פרקים (שמות ד' כ"ו) וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו, נשיקה של פרישות (רות א' י"ד) ותשק ערפה לחמותה, ר' תנחומא אומר אף נשיקה של קורבה שנאמר (בראשית כ"ט י') וישק יעקב לרחל, לפי שהיתה קרובתו. ואמרו הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד, הוא להגיד כי כבר היה נגזר לפניך יתברך שימלוך על ישראל, וזהו ענין הלא כי משחך ה' וגו'. ואמנם למה היתה משיחת שאול בסתר ראוי שנדע סבתו, כי הנה דוד היה ראוי שימשח בסתר מפני שאול, ויהוא מפני יורם, אבל שאול למה לא נמשח בפני כל העם כאשר נמשח שלמה? והנראה לי הוא, ששמואל משח את שאול כדי שתצלח עליו רוח ה' ויהפך לאיש אחר (כי המשיחה יכינהו לקבול הרוח האלקי ויקדשהו, ולפי שהיה עתיד להפיל עליו גורלות לכן היתה ההמשחה בסתר, כי אלו היה זה מפורסם, יהיה אחר כך ענין הגורל דבר מותר ויאמרו ששמואל מדעתו עשה זה, ולכן משחו בסתר):
פסוק ב:
בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים וגו'. זכר שנתן שמואל אל שאול שלשה אותות כדי שיתאמת אליו ענין מלכותו שהוא מאת האלקים. האחד שבלכתו מעמו ימצא שני אנשים בגבול בנימין בצלצח ויאמרו אליו שנמצאו האתונות, ושהיה אביו דואג עליו לפי שלא ידע אנה פנה. והנה אמר עם קבורת רחל, ואמרו חכמינו ז"ל במסכת סוטה (אמר המגיה חפשתי בכל מסכת סוטה ולא מצאתי שם שום דבר מקבורת רחל ולא מצלצח, ועם היות שגם הילקוט מביאו מתוספתא דסוטה בזה הלשון, אמנם בבראשית רבה פרשה צ"א ע"ד, ובמדרש שמואל פרשה י"ד מביא זה הענין אך בשינוי לשון מה) וכי היכן מצינו שנקברה רחל בצלצח בגבול בנימין? והלא לא נקברה כי אם בבית לחם? שנאמר (בראשית ל"ה י"ח) ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם, ואין בית לחם אלא בחלקו של יהודה, שנאמר (מיכה ה' א') בית לחם אפרתה וגו', אלא כך אמר לו עכשיו שאני מדבר עמך הנה הם עם קבורת רחל ואתה הולך והם באים ואתה מוצא אותם בגבול בנימין בצלצח, ופירוש מתישב הוא בכתוב. ואמרו והנה נטש אביך, רוצה לומר והנה קודם שנמצאו כבר היה נוטש אביך את דבר האתונות והנה דואג לכם, רוצה לומר לשאול ולנערו, אבל הכאב העצמי לא היה על הנער כי אם על שאול, וזהו לאמור מה אעשה לבני, כי אם היותו דואג על שניהם היה צועק לבד על בנו, ואמר זה להגיד שמה שאמר שאול לנער פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו נתקיים:
פסוק ג:
והאות השני שנתן אליו הוא אמרו וחלפת משם, רוצה לומר שיעבור משם והלאה ומצאוהו שלשה אנשים עולים אל האלקים בית אל שהוא לוז שהיה שם המזבח שבנה יעקב, והיו באים שם להתפלל בכל זמן לזכות יעקב, כמו שכתוב (בראשית כ"ח כ"ב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, והיה מקום מוכן להורדת השפע האלקי כמו שאמר וזה שער השמים. וזכר שיהיו שלשת האנשים אחד מהם נושא שלשה גדיים ואחד נושא שלשת ככרות לחם ואחד נושא נבל יין, (ד) ושישאלו לו לשלום ויתנו לו שתי לחם, רוצה לומר שתים מהככרות שזכר והמפרשים אמרו שלא נתנו לו מהככרות כי אם מהחלות שהיו בידם גם כן:
פסוק ה:
והאות השלישי הוא שיבא גבעת האלקים אשר שם נציבי פלשתים ויפגע חבל נביאים ויצלח עליו רוח השם וינבא עמהם ויהפך לבו לאיש אחר. וגבעת האלקים תרגם יונתן לגבעתה דבה ארנא דיי', והיא קרית יערים, כי שם היה הארון ששבו פלשתים, והיו בני הנביאים תלמידי שמואל אשר למדם והדריכם והכינם לקבל השפע הנבואיי עולים שמה להתבודד ולהתנבא בסבת שפע ארון האלקים אשר שם, והיה לפניהם חליל ונבל וכנור והם מתנבאים, רוצה לומר שהיו מכינים עצמם בשמחת אותם הנגונים, ואמר בכאן מתנבאים אין פירושו משבחים כמו שתרגם יונתן ופירוש המפרשים, אבל ענינו שהיו מכינים עצמם ומתבודדים להנבא, כי מתנבאים הוא בנין ההתפעל מהבואה:
פסוק ו:
ואמרו וצלחה עליך רוח השם והתנבית עמם ונהכפת לאיש אחר, פירושו אצלי שיצלח עליו רוח אלקים והוא הרצון והתאוה להנבא. ומיד והתנבית עמם, רוצה לומר תתעסק להנבא וזכר שישיג מבוקשו ורצונו, וזהו ונהפכת לאיש אחר, כלומר שישיג השפע הנבואיי ובזה יהיה לאיש אחר, ויעדו אם כן בהתחלת הנבואה והוא הרצון, ואמצעיתה והוא ההתבודדות להנבא, ובתכליתה שהא השפע המגיע אליו. ואפשר עוד לומר שיצלח עליו רוח הקודש והיא המדרגה הקטנה והראשונה ממדרגת הנבואה, ועוד יגיע אל מדרגת הנבואה הגמורה וזהו והתנבית עמם, ומלבד כל זה יעדו שימצא בעצמו בדברים האנושיים כח עצה וגבורה שלא היה לו, וזהו ונהפכת לאיש אחר:
פסוק ז:
ואחרי שלשת האותות האלה אמר שיעשה כל אשר תמצא ידו כי האלקים עמו, רוצה לומר שיעשה גבורותיו וינהיג את ישראל לפי שהעזר האלקי דבק בו. ותרגם יונתן עביד לך מני מלכותא, (פירוש התקן לך כלי מלכות) והנכון שרמז לו בזה אל מה שעשה אחרי כן במלחמת נחש העמוני שעשאו בלי צווי נביא ונסמך על זה. ושאל רלב"ג איך היו בישראל חבל נביאים? וכבר נזכר שהיה דבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, והתשובה לזה אצלי מבוארת, כי קודם נבואת שמואל היה דבר ה' יקר, אבל אחרי שירד עליו השפע נתמלא האדמה כלה אורה והכין תלמידים הרבה ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכמו שפירשתי בפסוק ויוסף ה' להראה בשילה: ואמנם למה נתן שמואל לשאול שלשת האותות האלה, ולמה באות השני זכר שימצא איש עם נבל יין ואיש עם שלשה גדיים ואיש עם שלשה ככרות לחם, ולמה לא יתנו לו גדיים ולא יין כי אם לחם לבדו, ומה המורה כל זה, הנה שיערתי בו מה שאומר, שהנה שיער הנביא שהיו בשאול שלשה בחינות. אחת עם בית אביו ועניניו, ואחת עם בני ישראל בהיותו מלכם, ואחת עם האל יתברך להשלמת נפשו שהוא תכלית התכליות כלם, והם בחינה טבעית כפי מולדתו, ובחינה נימוסית כפי הנהגתו את עמו, ובחינה אלקית כפי דבוקו באל יתברך, הראשונה היא מאשר הוא בעל חיים, והשנית מאשר הוא אדם, והשלישית מאשר הוא אלקי. ולכן נתן לו האות הראשון מפאת הבחינה הראשונה שהוא היחס אשר היה לו עם בית אביו ועם עניניו, וזהו שאמר נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני, ועל זה אמר וחלפת משם והלאה, רוצה לומר שאחרי שהוא כבר מלך בישראל אין ראוי שיחוש עוד לעניני האתונות ולצרכי בית אביו, אבל שיעזוב אותם ויפנה להלאה כלומר אל דברים יותר מעולים וגדולים. והאות השני נתן לו כפי הבחינה השנית שהוא היחס אשר יהיה לו במלכותו עם בני ישראל, וזהו ובאת עד אילון תבור ומצאוך שם שלשה אנשים עולים אל האלקים שהם רמז אל העמים אשר ינהיג, וזכר שעם היות ביד אחד מהם גדיים וביד אחד נבל יין וביד אחד ככרי לחם הנה לא יקח מהבשר שהוא משל לעופות הטורפים האוכלים בשר אחיהם, ואמר שאין ראוי זה אליו כי המלך ראוי שיהיה רחמן ומסתפק ולא יהיה טורף ושואג, וגם לא יתנו לו ולא יקח מידם דבר מהיין לפי (משלי ל"א ד') שאל למלכים שתו יין, וזכר שלבד יתנו לו מהלחם והלחם לבד יקח מאתם לא הבשר ולא היין, והוא משל ורמז להנהגתו שינהיג בני ישראל בנחת ולא יעשוק אדם ולא יקח מנכסיהם שלא כדין, וגם לא יטה אל התאוות הגשמיות הנרמזות ביין כי אם בלחם שלבב אנוש יסעד ובמדרש תנחומא דרשו, שלשה אנשים הם שלשת בניו יונתן ואבינדב ומלכי שוע, אחד נבל יין זו מיכל בתו ששתקה ונתנה נאד של יין תחת דוד במטה וכו'. והאות השלישי נתן לו כפי הבחינה השלישית מהיחס והדבקות אשר יהיה לו עם הדברים האלקיים, ועליו אמר אחרי כן תבוא גבעת האלקים שיבא אל הר האלקים ויקום במקום קדשו, וזה בשני דברים. האחד בשישנא את שונאיו ויהיה נלחם את מלחמות ה', וזה רמז באמרו אחרי כן תבוא גבעת האלקים אשר שם נציבי פלשתים, רוצה לומר שבהתדבקו לאל יתברך ראוי שיסיר אויביו מן הארץ. והשני הוא במה שישלים נפשו וידבק שכלו בעליונים, וזהו ופגעת חבל נביאים וגו', והתנבית עמהם, ובזה האות האחרון להיותו רומז לבחינה אשר היא אצלו מאשר הוא אלקי אמר ונהפכת לאיש אחר, שיצא מגדר האנושות ויכנס בגדר האלקות והרוחניות. הנה אם כן שלשת האותות האלה יעידו ויגידו מעשיו אשר ראוי לעשותם, במה שהיה נולד בעל חי, ובמה שהוא מנהיג מדיני, ובמה שהוא מתדבק אלקי, והותרה בזה השאלה הששית:
פסוק ח:
וירדת לפני הגלגל והנה אנכי יורד אליך וגו'. צוה שמואל לשאול שירד לפניו הגלגל כדי לחדש שם המלוכה, ולא אמר לו דבר מביאתו המצפה על דבר הגורלות כי אם מהגלגל, להיותו המקום אשר בו יושלם ענין המלכתו מבלי היות ספק עוד בדבר, והנה לא הגיד לו גם כן תכלית ירידתם הגלגל אבל אמר לבד להעלות עולות ולזבוח זבחי שלמים. ואמרו שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, הוא שאחרי שיפרד ממנו בגלגל וילך לדרכו יחל שבעת ימים עד בואו אליו. ואחשוב שבמה שאמר וירדת לפני הגלגל, רמז לחדוש המלוכה שיעשו שם, ובמה שאמר עוד והנה אנכי יורד אליך, רמז לו על הביאה השנית שיחזור שמואל לבוא שמה על דבר מלחמת פלשתים:
פסוק ט:
וזכר הכתוב שמיד כאשר הפנה שאול מעם שמואל הרגיש בעצמו תכונה אחרת ולב אחר, עם היות ששמואל לא יעדו להפך לו לב אחר עד אחרי כל האותות שזכר. ועוד ספר שבאו אליו כל האותות הנזכרים, והם השנים הראשונים שייעד לו, ואמרם בכלל להיותם היותר מעטי המעלה מאשר הוא בעלי חיים ומאשר הוא אדם:
פסוק י:
ועוד ספר בפרט איך נתקיים הייעוד השלישי שהוא יותר מעולה ועליון, והוא ענין הנבואה שצלחה עליו, (יא) עד שכל האנשים שהיו מכירים אותו קודם לזה תמהו מאד ואמרו, מה זה היה לבן קיש וכי גם שאול בנביאים? ופירוש הפסוק הזה לדעתי כן הוא, שבראשונה הנה היה התמיהה מצד אביו ומצד עצמו שלא היה אביו נביא ולא הוא גם כן, וזהו מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים? (יב) ויען איש משם ויאמר ומי אביהם? רוצה לומר ולמה תאמרו מה זה היה לבן קיש ומי אביהם של שאר הנביאים? ואין הנבואה ירושה מהאב לבן. וכפי יונתן יהיה פירושו מי אביהם והמלמד את שאר הנביאים? כי הקדוש ברוך הוא הוא המלמד אותם והוא למד גם כן לשאול. אבל הפשט יורה מה שכבר אמרתי שהקשו על נבואת שאול מפאת אביו שלא היה נביא, ולזה השיב שאין ענין האבות ראיה. על כן היתה למשל הגם שאול בנביאים, רוצה לומר מפני הטענה הזאת לא היה למשל עוד מה זה היה לבן קיש, ונשאר המשל לבד הגם שאול בנביאים? שהיה התימה מצדו שלא היה מוכן אליו ולא נשארה התימה מצד אביו:
פסוק טו:
והנה ספר ששאל דוד שאול ממנו דברי שמואל ושהוא לא הגיד לו את דבר המלוכה לצניעותו, וגם לפי שלא נתן לו שמואל רשות להגיד הדבר ושלח הנער שילך לפניהם כדי שלא יראה ולא ישמע דבר ולכן העלימו שאול. ובמסכת מגילה (פרק א' י"ג ע"ב) אמרו שבזכות הצניעות הזה שהיה בשאול זכה שיצתה ממנו אסתר המלכה, שנאמר בה (אסתר ב' י', כ') לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה וגו', אין אסתר מגדת עמה וגומר:
פסוק יז:
פרשה חמשית בהמלכת שאול בפועל על ישראל, וספר בה איך באו למצפה והפילו גורלות ויפול הגורל על שאול, ומה שנמשך עליו ממלחמת יבש גלעד, ואיך באו הגלגל וחדש שם המלוכה והוכיח שמואל את ישראל עליה. תחלת הפרשה ויצעק שמואל את העם, עד בן שנה שאול במלכו, והנני מעורר בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק יז:
השאלה הראשונה מה ראה הקדוש ברוך הוא לקחת לעצמו בחירת המלכים? כמו שאמר (דברים י"ז ט"ו) אשר יבחר ה' אלקיך בו, ולמה לא יבחר העם במלכם ויבקשו איש אחד גבור חיל איש אמת שונא בצע וימליכוהו על עצמם כמו שעושים האומות בארצותם לגויהם? והנה הפועל האנושיי (שהוא המלכת המלך) היה ראוי שיהיה מסור לבני אדם, והפועל האלקי (והוא הקמת הנביא) יהיה מסור לאל ית':
פסוק יז:
השאלה השנית אם היה שהאל ית' יבחר המלך, היה די במה שאמר לשמואל בראותו את שאול הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי, וכמו שעשה בהמלכת דוד (בספ' י"ו י"ב) קום משחהו כי זה הוא, ולמה נצטרך אחרי המשחתו להפיל גורלות במצפה? ולמה אחרי זה בחר שלישית לחדש המלוכה בגלגל? והנה בדוד ובשאר המלכים לא נעשה דבר מזה לא גורלות ולא חדוש המלוכה:
פסוק יז:
השאלה השלישית בדברים שאמר שמואל אל העם בהפלת הגורלות, כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי העלתי את ישראל וגו', ואם רצה להוכיחם על שאלתם מלך איך קצר בתוכחה וחזר אח"ז בגלגל להאריך בו מאד? ואם לא כיוון בזה התוכחה מה ענין הדברים האלה כאן ללא צורך? והמפרש' פי' כה אמר ה' מתחלה כששאלתם מלך, וג"ז איננו שוה בצורך הדברים וישובן:
פסוק יז:
השאלה הרביעית בדברי התוכחה שהוכיח בגלגל באמרו וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל וגו', ויקשה זה ראשונה למה לא אמר את דבורה ואת ברק? כל שכן אחרי שזכר למעלה ענין סיסרא וידוע שעל ידם הצילם האל ית' ממנו לא על ידי ירובעל ובדן ויפתח שזכר. ויקשה עוד מאשר זכר בדן (שהיה שמשון) קודם יפתח בהיותו מאוחר אליו בזמן:
פסוק יז:
השאלה החמשית במה שאמר באותה תוכחה ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו וגו', וידוע ששאלת המלך היתה קודם שבא נחש על יבש גלעד ימים רבים, כי קודם לזה נמשח שאול על ידי שמואל, ואחר זה הפילו הגורלות במצפה והלך ישראל איש לביתו ושאול הלך לביתו ואז בא נחש העמוני:
פסוק יז:
השאלה הששית באמרו באותה תוכחה גם עתה התיצבו וראו את הדבר הגדול הזה וגו', הלא קציר חטים היום וגו', ויקשה למה הביא שמואל נס ופלא בדבר הזה? והיה די בדברי התוכחה, והרבה נסים ראו בענין הארון ומלחמות הפלשתים ולא היו צריכין לנס אחר, וגם ראוי שנדע אם היה שיצטרכו לנס למה בחר בזה הפלא שעשה? ומה היחס אשר היה לו עם דרוש התוכחה אשר היה בה.
פסוק יז:
והנני מפר' הפסוקי' באופן יותרו השאלו' כלם:
פסוק יז:
ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה. זכר הכתוב שאסף שמואל את עם ישראל המצפה, להיותו המקום המוכן להורדת השפע עליו ולהדבק בו השכינה האלקית מן העת אשר נצח יהושע את המלכים שמה, והיה שם מזבח ובית תפלה לאלקים. ולפי שאסיפת העם תעשה על ידי צעקה, וכרוזא קורא בחיל בית יעקב לכו ונלכה המצפה להפיל הגורל על המלכת המלך ולדעת מי יהיה, לכן קרא הכתוב האסיפה בלשון צעקה. ואמנם למה רצה האל ית' שיהיה המלך נבחר על ידו ושלא יבחרו בו העם, הנה זהו אצלי לשלשה סבות. הסבה הראשונה היא לפי שלא יפול בין שבטי ישראל קטטה ומריבה באמור כל אחד אני אמלוך, ופעמים יבחרו קצת השבטים מלך אחד וקצתם יבחרו מלך אחר וירבו המלכים (משלי כ"ח ב') ובפשע ארץ רבים שריה, כמו שקרה בימי מלכי ישראל (מלכים א' י"ו כ"א) שנחלק העם וחצי ישראל המליכו את עמרי וחצי האחר היה אחרי תבני בן גינת להמליכו ותחזק על זה המלחמה ביניהם, ואין ספק שזה הוא המסבב פעמים רבות באומת אדום וישמעאל מכת חרב והרג ואבדן על בחירת המלכים, הלא ראית קטטת בני יהודה ובני ישראל באמרם לדוד (שמואל ב' י"ט מ"ב) מדוע גנבוך אחינו? ואלו אומרים עשר ידות לי במלך, ונמשך עליו ענין שבע בן בכרי, ומה יעשו אם היו הם הבוחרים מלך? ולזה צוה ית' שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו, צוה שאשר יבחר ה' בו למלך יהיה מי שיהיה ומאיזה שבט שיהיה ישימו אימתו עליהם ובזה כל העם איש על מקומו יבא בשלום: הסבה השנית היא לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו והיה ראוי שיהיה המלך נקי הגאוות, כמ"ש (דברים י"ז י"ו) ולא ירבה לו סוסים, ואמר לבלתי רום לבבו מאחיו, מרוחק מהתאוות, כמו שאמר (שם שם י"ז) ולא ירבה לו נשים, משולל מהחמדה, כמו שאמר (שם שם) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ובהיות המדות המשובחות האלה צריכים מאד במלך, והאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב והוא בוחן לבות וכליות, היה ראוי שלא יבחר המלך על ידי בני אדם שלא ידעו תוכו ולא יבינו מדותיו ותכונותיו הטוב הוא אם רע, ושיבחרהו האל ית' שהוא היודע תעלומת לב, וכמו שאמר שלמה בתפלתו (מלכים א' ח' ל"ט) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם. וכבר בא הטענה הזאת בדברי אדוננו משה אמר (במדבר כ"ז י"ו) יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, הנה כוון לומר שהאל ית' להיותו אלקי הרוחות הוא אשר ראוי שיפקוד המנהיג לא בני אדם שיראו לעינים: הסבה השלישית היא לפי שבהיות המלך נבחר מהעם יהיה בהכרח נשמע אליהם מאד, והיה מחוייב לפייסם ולעשות כל אשר ירצו ולא יהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו כפי הדין, כי יסבור פנים לאשר בחרו אותו למלך, ובהיותו בחיר ה' יהיה שומר מצוה ולא ישא פני איש כי המשפט לאלקים הוא ואין עליו עול בחירתם, וכבר העיר לטענה הזאת דוד הע"ה במזמור (תהילים ב׳:א׳) למה רגשו גוים, והמזמור ההוא עם היות שפירשו אותו המפרשים על הפלשתים ועל דרכים אחרים, אחשוב אני שאמרו דוד על האנשים שהיו מגמגמים על שאול ועל ביתו, לפי שהיה רודף את דוד והם בידיעתם שהאל ית' היה בוחר בו היו רוצים להמליכו על כרחו של שאול, וכנגדם אמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ (שהם השרים והסגנים) על ה' ועל משיחו שהיה שאול? ועל זה אמר (שם שם ד') יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו ושידבר אלימו באפו וגו', ויאמר להם וכי יש לכם להמליך מלך או להסירו ממלוכה? אין לכם בחירת המלכים ולא להסיר אותם מהמלכות ועל זה אמר (שם שם ו') ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי, ר"ל דוד שלכד עיר ציון אני נסכתי אותו ולא אתם, אני אמליכהו ולא אתם, ואני אתן לו עיר ציון ולא אתם, ואמר עוד (שם שם ז') אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה, ר"ל אדברה על דרך וחק ולשון בני אדם שה' אמר אלי בני אתה ואני היום ילידתיך, להגיד שהאל ית' הוא הבוחר בו הוא אשר עשאו כאב את בן ירצה, ואמר שהדבור הזה הוא ע"ד וכלשון בני אדם, וזהו על חק לא כפי האמת כי אין בן לאל ית', אבל על דרך משל אמר שהוא ילדהו, כלומר שהוא הבוחר והממליך אתו ולא אחר, ולכן אמר (שם שם ח') שאל ממני ואתנה גוים נחלתך, רוצה לומר שהוא יתברך יתן לו המלכות ומידו יהיה לו, ואחרי שמלכותו מאת הש"י והוא אשר בחר בו ולא בני אדם, צוהו (שם שם ט') תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם, רוצה לומר אל תשא פני איש וכלם תרועם בשבט ברזל, לפי שאין לך לפייסם כי אני המלכתי אותך ולא הם, והיא הטענה הג'. הנה נתתי בדבר שלשה סבות והותרה השאלה הראשונה:
פסוק יח:
ויאמר אל בני ישראל וגו'. אמרתי שלא היו הדברים האלה תוכחה על שאלתם מלך כי התוכחה אחרי כן יזכור אותה, אבל לפי שישראל שאלו מלך ושמואל אמר להם לכו איש לעירו, הנה עתה כאשר אסף אותם להפיל הגורלות אמר אליהם כל הדברים האלה, לפי שעברו הימים אחרי ששאלו מלך ואולי יחשוב אדם שנעשה זה עתה מרצון האל יתברך ולא משאלתם, לכן הקדים לדבר אליהם ולומר עדים אתם שענין המלך אשר אני עושה היום הזה אינו מרצון האל יתברך ולא מכוונתי, בל תאמרו היום או מחר הנה שמואל צעק ויאסוף את כל ישראל ומעצמו הפיל להם גורלות והמליך עליהם מלך, או השם יתברך צוה בזה ברצונו ואין עלינו אשמה ועון אינו כן, כי האל יתברך הוציא אתכם ממצרים והציל אתכם מכל אויביכם הלוחצים אתכם, ובכל זה לא המליך עליכם, (יט) ואתם מאסתם את אלקיכם ותאמרו אליו שימליך עליכם מלך, ועתה בסבת שאלתכם ולמלאת בקשתכם וחפצכם אספתי אתכם, ולכן התיצבו עתה לפני השם לשבטיכם ולאלפיכם להפיל גורלות ולבאר על פי הגורל ועל פי האורים והתומים מי ימלוך עליכם. הנה אם כן היו הדברים האלה התראה ולא תוכחה, והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק כ:
(כ-כא) וספר הכתוב שהפיל גורלות ונלכד שבט בנימין, והפיל על משפחותיו ותלכד משפחת המטרי, והפיל על הגברים וילכד שאול, כי אעפ"י שלא היה שם נפל הגורל על שמו:
פסוק כב:
והנה שאלו עוד ביי' הבא עוד הלום איש, לפי שלא מצאו שם שאול שאלו האם יבא עוד כאן איש מלבד אלו אשר בכאן? האם יחסר כאן איש? והשיבו האל יתברך הנה הוא נחבא אל הכלים, רוצה לומר בתוך כלי העם הבאים שמה שהניחו כליהם בבית אחד, או יהיה אל הכלים או אל כלי הבקר אשר היו בשדה או בבית אחר, והוא נתחבא שמה מפני צניעותו ובשתו מן השררה. ובדרש אמרו אל הכלים באורים והתומים, אמר שאול שמא אינני הגון למלכות עד ששאל באורים והתומים. ובמדרש תנחומא (א"ה חפשתי בכל התנחומא ולא מצאתי מדרש זה שם, ועיין ילקוט מ"ב י"ו ע"ב) זש"ה (משלי כ"ט כ"ג) גאות אדם תשפילהו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו, וכל מי שבורח מן השררה שררה רודפתו, שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך שנאמר הנה הוא נחבא אל הכלים זכה להיות מלך. ובמסכת זבחים הגדולה קשה לאדם לעלות בה וקשה לירד ממנו, שכן מצינו בשאול בשעה שאמר לו עמוד במלכות היה מתחבא אל הכלים, ובשעה שאמרו לו לירד ממנו היה מחזר אחרי דוד להרגו:
פסוק כג:
וספר הכתוב שאז הלכו ולקחוהו משם וראו שהיה עליו הוד מלכות בקומתו ובתוארו, (כד) עד שאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם, ר"ל הראיתם שהגורל הזה מאת ה' כל משפטו? מאחר שהאיש אשר בחר ה' הוא מצד עצמו ראוי והגון אל הגדולה הזאת, ושאין כמוהו בכל העם ולכן הוא ההגון למלכות מכל אישי ישראל. והעם בראותם אותו הריעו תרועה גדולה ויאמרו יחי המלך, כי הוא המאמר הנאות לומר למלכים כפי מנהגם:
פסוק כה:
וזכר שאז דבר שמואל אל העם משפט המלוכה, והוא כמו שכתב הרלב"ג הכח אשר יש למלך על עמו והעונש הראוי למי שימרה את פיו והדברים אשר הוא חייב עליהם כמו שצותה תורה, ואין זאת הפרשה הקודמת שאמר הש"י לאיימם ולהפחידם כי אם המשפט הצודק אשר לו. ואם נרצה על כל פנים לפרש משפט המלך על מה שקדם למעלה בפרשה, יהיה פירושו כמו שאמרתי, שלפי שהם שאלו מלך לשפוט, אמר להם זה יהיה משפט שיעשה לכם המלך והוא העושק והגזל אשר יעשה בהם, והנה שנה בכאן להתרות בהם בשעת מעשה מלבד מה שכבר התרה בהם קודם המעשה, ולזה הניחו לפני ה', ר"ל לפני הארון לעד על מה שיהיה באחרית הימים. ואמנם איך נלכד שאול ומשפחתו ושבטו, אפשר שנאמר שהיה על פי הגורל ואפשר שהיה על פי האורים והתומים, ולזה אמר לפני ה' ואמר וישאלו עוד בה', והנכון שהיה שם גורל וג"כ משפט האורים והתומים כמו שזכרתי בחלוקת הארץ: וזכר הכתוב שהלכו ישראל איש לביתו (כו) וג"כ שאול הלך לביתו כבתחלה, כי ראה שלא קבלוהו ביניהם ברצונם והיו מגמגמים במלכותו זולתי החיל אשר נגע אליהם בלבם שהלכו עמו, (כז) כי שאר האנשים בני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה, ולכן חזר לביתו ולא נשתמש בכתר מלכות. ואחשוב מה יושיענו זה לא היה להיותם מזלזלים בעצמו, כ"א להיותו משבט בנימין הצעיר וממשפחה קטנה אמרו מה יושיענו זה? והנה אין לו משפחה ולא אנשי שבטו ראויים לעזרו, והיה ראוי שימלך מלך משבט גדול ורב ממשפחה מרובה כדי שהמלך ההוא יהיה רב להושיע את ישראל בעת הצורך עם אנשי משפחתו ושבטו מלבד אנשי שאר השבטים, הנה אם כן היה הבזיון דבק במשפחתו ובשבטו עם היותו בעצמו נאה לאדנות:
פסוק כה:
ואמנם בהיתר השאלה השנית הקודמת ותשובתה אומר, שבהמלכת המלך יצטרכו שני דברים בהכרח. האחד שיבחרהו הש"י ויבדלהו מתוך אחיו למלוך עליהם, וזה ע"י נביא בהמשחו אותו, כי אין ההמשחה זולתי אות הבחירה האלקית. והשני שבני ישראל ישימוהו למלך ויקבלוהו עליהם, כי שני הענינים האלה נכללים במאמר (דברים י"ז ט"ו) שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו וגומר, הנה הבחירה האלקית היא על ידי נביא והשימה היא ע"י ישראל שיקבלו אותו למלך עליהם, והנה שמואל הנביא משח את שאול המלך וזו היא הבחירה האלקית, אחרי זה בא המצפה לשיקבלו אותו ישראל עליהם, ולפי שלא יחשדו אותו שבחר בו כרצונו, וכמו שחשדו קרח ועדתו למשה אדוננו (במדבר י"ו) על כהונת אהרן, לכן רצה לעשות בחירתו על פי האורים והתומים נגד כל ישראל, כדי שכלם ידעו ויאמינו שמהשם היתה מסבה וממנו בחירתו, והיה זה במשפט האורים והתומים בביאור גדול והיה על פי הגורל גם כן כענין מה שעשו בחלוקת הארץ, וכמו שהוכיחו חז"ל במסכת בבא בתרא (פרק ח' דף קכ"ב ע"א) שעם היות שם הגורל, הכהן היה מכוון והיה אומר שם שבט פלוני עולה ושם מחוז פלוני עולה והיה הגורל מסכים עמו, וכן הסכים משפט הגורל או משפט האורים והתומים עם מה שעשה שמואל שמשח את שאול באופן שידע שמן השמים המליכוהו. האמנם לפי שאנשי בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה, והיה לבב ישראל בלתי מסכים לענינו, רצה האל יתברך להביא ענין נחש העמוני שבא על אנשי יבש גלעד, באופן ששאול עם היותו משבט צעיר וממשפחה שפלה יעשה תשועה בישראל, ואז כל העם יודו בהמלכתו ויאמרו מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם. ומפני שהיה שם חלוק לבבות בראשונה הוצרך שמואל ללכת הגלגל לחדש שם המלוכה, והחדוש היה שכלם בלב שלם ובנפש חפצה ימליכוהו עליהם להסיר הספק אשר היה קודם לזה ביניהם. ובהמלכת דוד ושאר המלכים היה הענין בשוה, שהיתה צריכה בחירת האל יתברך והוא עצמו המשיחו על ידי נביא שהוא אות הבחירה וכן היו נמשחים כלם, והיתה עוד צריכה המלכה והיא הקבלה שיקבלו ישראל אותו למלך עליהם, וכן המליכו לדוד, אם שבט יהודה אחרי מות שאול בחברון ואם שבטי ישראל כלם אחרי מות איש בשת, וכן עשו בכל שאר המלכים המשיחה שהיא בבחינת פעל האל וההמלכה שהיא בבחינת קיבול ישראל, ולא הוצרכו להבדיל השבטים על פי האורים והתומים או על פי הגורל, לפי שבשאול להיותו המלך הראשון ולהיות קטטה וחלוק לבבות בהמלכתו הוצרך הנביא לזה, כדי לאמת שמה שעשה בהמשחתו היה מאת ה' מן השמים, אבל בשאר המלכים שבאו אחריו לא נצטרכו הנביאים לזה, כי היו כבר מוחזקים ממה שנעשה בענין שאול שההמשחה היא אות עצמי בבחירת השם, והותרה עם זה השאלה השנית: