תנ"ך על הפרק - יהושע ז - מדוע קרע יהושע את שמלֹתיו ונפל על פניו ארצה והעלה עפר על ראשו? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ז

194 / 929
היום

הפרק

מעילת עכן בחרם ותוצאותיה, מלחמת ישראל בעי וכשלונם

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ואראהוָאֵ֣רֶאבַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע קרע יהושע את שמלֹתיו ונפל על פניו ארצה והעלה עפר על ראשו?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

ד. ויעלו מן העם שמה כשלֹשת אלפים איש, וינֻסו לפני אנשי העי.
ה. ויכו מהם אנשי העי כשלֹשים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד, וימס לבב העם, ויהי למים.
ו. ויקרע יהושע שמלתיו, ויפל על פניו ארצה לפני ארון ד' עד הערב, הוא וזקני ישראל, ויעלו עפר על ראשם.
ז. ויאמר יהושע: אהה ד' אלקים, למה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר את העם הזה את הירדן, לתת אֹתנו ביד האמֹרי להאבידנו, ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן.
ח. בי ד', מה אֹמר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו.
ט. וְישמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ, ונסבו עלינו, והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול".

יש לשאול שאלות רבות על פרשה זו, ומאמר קצר זה יעסוק רק בשתי שאלות.

השאלות:

  1. שאל האברבנאל (בשאלה השנית):
    למה נצטערו כל כך יהושע וכל זקני ישראל על מיתת שלשים וששה איש, וקרעו שמלותם, והעלו עפר על ראשם? הלא ידעו כי כזה וכזה תאכל החרב! ואף על פי שיהיה האלוק יתברך עמהם, אין ספק שעם כל הנצחון ימותו אנשים במלחמה!
  2. עוד יש לשאול: דברי יהושע אל ד': "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" נראים חריפים מאד, ואפילו מזכירים את דברי בני ישראל אחרי חטא המרגלים: "וַיִלֹנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אלהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו מתנו" (במדבר יד, ב)! כיצד יתכן שיהושע שעמד עם כלב במדבר כנגד כל המרגלים וכנגד כל ישראל, דבר אל ד' דברים כאלו?

א. תשובות האברבנאל

האברבנאל ענה על שאלתו:

הנה יהושע וכל הזקנים נצטערו מאד מזה, לא על מיתת השלשים וששה איש לבד, אבל גם לפי שראו שנעדרה מהם ההשגחה האלקית והיו נעזבים למקרה, וגם שראו מורך לבב העם ושנמס והיה למים, ועם זה לא יוכלו לעצור כח להלחם באויביהם עוד.
ולשתי הסבות האלה העיר יהושע בדבריו.
אם לראשונה אמר: 'אהה ד' אלקים, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמורי'? ירצה: אם היה רצונך לסור מעליהם השגחתך, למה העברת אותם בירדן בנס ופלא אלקי כל כך מפורסם? כי הנה ישאר פועל בטל אם היה שתעזוב אותם ביד האמורי להאבידם. ולא תאמר שהעברת אותם על ידי הכרח לפי שלא היה שם להם מקום לשבת, כי אינו כן, וזהו: 'ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן', רוצה לומר: וכבר היינו רוצים לשבת שם בעבר הירדן.
והעיר על הטענה השנית באומרו: 'בי ד', מה אומר', רוצה לומר: ואם תאמר שאלחם אני, כגבור חיל, מבלי עזר ההשגחה, זה בלתי אפשר, שהעם כולו ירא וחרד, ואין להם לב להלחם. וזהו: 'בי ד', מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו', רוצה לומר: אינני מתלונן על מיתת שלשים וששה אנשים, כי אם על שהפך ישראל עורף לפני אויב, וישמע זה הכנעני, ויעצרו כח להלחם בנו, והכריתו את שמנו מן הארץ. רוצה לומר: השם והשמועה אשר היה לנו מצד העברת הירדן ולכידת יריחו - יכרת אותו השם והשמועה כשינצחונו. וכאשר יאבד שמנו, דע נא וראה ד' אלקים, מה תעשה לשמך הגדול. רוצה לומר: שגם כן יכרת שמך, שהוא השם הגדול. ואם כן לא היה תלונת יהושע כי אם על העדר ההשגחה, והיות לבב העם המס ימס.

לפי האברבנאל יהושע הצטער בעיקר על העדר השגחת ד' על עם ישראל, ועל כך שהעם פוחד, ומתוך כך הוא לא יוכל להילחם בעמי כנען. האברבנאל גם הוכיח את דבריו מהפסוקים.

עוד יש בדברי האברבנאל תשובה מסוימת לשאלה השניה שדברי יהושע אל ד': "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" נראים חריפים מאד. לפי האברבנאל כוונת יהושע בדבריו אלה היתה: "אם רצונך ד', להסיר מעלינו את השגחתך, למה העברת אותנו בירדן בנסים ונפלאות? כי אם ח"ו תעזוב אותנו ביד האמורי להאבידנו - יצא שנס מעבר הירדן היה מעשה בטל וחסר ערך. וגם אי אפשר לומר שהעברת הירדן היתה בגלל הכרח שלא היה לנו היכן לשבת, כי הרי יכולנו לשבת בעבר הירדן".

ב. תשובות נוספות

כאשר מתבוננים בפסוקים נראה פשוט שיש עוד שתי סיבות למעשים של יהושע והזקנים:

הדבר הראשון הוא שלא רק שמתו מישראל כשלשים וששה איש, אלא שגם המשימה כולה נכשלה, והעי לא נכבשה!

האברבנאל כתב בשאלתו: "ואף על פי שיהיה האלוק יתברך עמהם, אין ספק שעם כל הנצחון ימותו אנשים במלחמה"! מונח בדבריו כאילו ניצחנו במלחמה, אלא שגם מתו אנשים, ולא היא: לא ניצחנו! ולא רק שלא ניצחנו, עוד ברחנו! וזה מה שאמר יהושע בפסוק ח': "בי ד', מה אֹמר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו".

כלומר: המשימה נכשלה, לא ניצחנו, ואפילו ברחנו!

הדבר השני הוא שיהושע חרד לחילול השם שיצא מהמפלה בעי, וכמו שהוא אמר בפסוק ט': "וְישמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ, ונסבו עלינו, והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול". ופירש רש"י:

ומה תעשה לשם גבורתך שיצא כבר, ועתה יאמרו: 'תשש כחו'". וכעין זה פירש הרד"ק: "ופירוש 'ומה תעשה לשמך הגדול' שיאמרו הגוים: 'מבלתי יכולת ד'', והרי שמך כאילו נתמעט אצלם.

לפי זה גם מובן מדוע נקט יהושע בלשון חריפה כל כך שמזכירה את דברי בני ישראל אחרי חטא המרגלים: לא חס ושלום שיהושע אינו רוצה לקיים את מצוות ד' לכבוש את הארץ, אלא שיהושע אמר שהוא מוכן לוותר על כיבוש הארץ, כדי שלא יהיה חילול השם!

ואמנם האברבנאל הזכיר ענין זה של חילול השם, אך גם בפתיחתו לתשובתו וגם בסיכום תשובתו הוא לא הזכיר ענין זה כדבר מרכזי בדברי יהושע, אלא כתב שהיו שני ענינים: הסרת ההשגחה ונפילת המורך על ישראל.

ג. חידושו המיוחד של הרמב"ן

הרמב"ן בפירושו לתורה, על הפסוקים המדברים על היציאה למלחמה, הביא את הפסוקים שבפרקנו, והסביר הסבר מחודש על השאלה הראשונה.

כך נאמר בחומש דברים פרק כ':

א. כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ד' אלקיך עמך, המעלך מארץ מצרים.
ב. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם.
ג. ואמר אלהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על איביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם.
ד. כי ד' אלקיכם ההֹלֵך עמכם להלחם לכם עם אֹיביכם, להושיע אתכם.

כתב שם הרמב"ן על פסוק ד':

וטעם 'כי ד' אלקיכם ההֹלֵך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם'. יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם: 'גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה', רק שישיבו לבם אל ד', ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי: 'לא בגבורת הסוס יחפץ, ולא בשוקי האיש ירצה' (תהלים קמז, י), כי 'רוצה ד' את יראיו, את המיחלים לחסדו' (שם, יא).
ואמר 'להלחם לכם עם אויביכם' - כי יפילם לפניכם לחרב.
ואמר 'להושיע אתכם' - שהם ינצלו במלחמה, ולא יפקד מהם איש!
כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים, כדרך המלחמות.
ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז, ז-ט), כי במלחמת מצוה שלו - לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לד' המלחמה.

לפי הרמב"ן במלחמות המצוה לא ראוי שיפול משערת ראשנו ארצה, ועל כך צעק יהושע!

סיכום

א. לפי האברבנאל יהושע הצטער בעיקר על שני דברים:

  1. על העדר השגחת ד' על עם ישראל.
  2. על כך שהעם פוחד, ומתוך כך הוא לא יוכל להילחם בעמי כנען.

לפי פשט הפסוקים יהושע הצטער על עוד שני דברים:

  1. על כך שהמשימה כולה נכשלה, והעי לא נכבשה.
  2. על חילול השם שנגרם ממפלת ישראל בעי.

לפי הרמב"ן:

  1. יהושע הצטער מאד על מות כשלשים וששה איש במלחמה, כי במלחמות המצוה לא היה ראוי שיפול משערת ראשנו ארצה!

ב. דברי יהושע החריפים: "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן", התפרשו על ידי האברבנאל: "אם רצונך ד', להסיר מעלינו את השגחתך, למה העברת אותנו בירדן בנסים ונפלאות? כי אם ח"ו תעזוב אותנו ביד האמורי להאבידנו - יצא שנס מעבר הירדן היה מעשה בטל וחסר ערך. וגם אי אפשר לומר שהעברת הירדן היתה בגלל הכרח שלא היה לנו היכן לשבת, כי הרי יכולנו לשבת בעבר הירדן".

לפי הפשט אפשר לומר שדברי יהושע החריפים אין משמעותם שיהושע אינו רוצה לקיים את מצוות ד' לכבוש את הארץ, אלא שיהושע אמר שהוא מוכן לוותר על כיבוש הארץ, כדי שלא יהיה חילול השם!

יהי רצון שנזכה לנצח את כל אויבינו ולשחרר בקרוב את כל שטחי ארץ ישראל, מבלי שתפול משערת ראשנו ארצה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך