א וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃ ג וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃ ד וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃ ה וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃ ו וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃ ז וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ ח בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃ ט וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃ י וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃ יא חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃ יב וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃ יג קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃ יד וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃ טו וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ טז וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃ יז וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃ יח וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ כ וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ כא ואראה (וָאֵ֣רֶא) בַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃ כב וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃ כג וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כד וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃ כה וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃ כו וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מראות הצובאות

אלשיך

פסוק ה:
ויכו אנשי כו'. הנה כהמס דונג ודומה לו חוזר ונקפ' וע"ד זה בהיות לבב אנוש נמס בקרבו מאימות מות נפלו עליו אם הוא באופן שיש מה להשיב אל לבו להסיר פחד מלבו ולדוץ דאבה ימשול לבו לדונג הנמס וחוזר ונקפה אבל כשאין אל מחשבתו תקנה נכנסת בלבו נמשל לדבר שנמס ונעשה מים שאינו חוזר ונקפה כלל וזה מאמר הכתוב פה וימס לבב העם ויהי למים כי לא דמה אל מה שחוזר להקפו' וליקשור כי אם ויהי למים שנשארים תמיד ברפיונם אז ויקרע יהושע שמלותיו על יאיר בן מנשה שהיה כשלשים וששה איש שהם רובה של סנהדרין ועל צרת ישראל ויפול על פניו ארצה לרמוז הרי אנו כמתים כי שחה לעפר נפשם וכקבורים דמי וזהו ויעלו עפר על ראשם:
פסוק ז:
ויאמר יהושע כו'. ראוי לשים לב אל כפל אומרו העברת העביר. ועוד היעלה על לב שהעבירם ה' להאבידם ולו חפץ ה' להאבידם לא הראם את כל זאת. ועוד אמרו ולו הואלנו ונשב וכו' אם ה' אמר אליו קום עבור את הירדן איך היה להם לשבת בעבר הירדן. ועוד אומרו בי אדני מה עניינו שאם הוא לשון בקש' הל"ל נא אדני וגם הוא משולל הבנה כי אין לומר אחלה פניך עם מה אומר כו'. ועוד אומרו ומה תעשה לשמך הגדול כי אין הצרה רק לישראל ומה ענין לשם הגדול בזה:
פסוק ז:
אמנם בהיות שלא ידע היות עון מחודש עתה בישראל היה דן בלבו כי עדיין לא הטהרו מעון השטים על שלא מיחו כפנחס והספיק זכות פנחס להאריך להם עד יעשו תשובה והם לא חשבו שהיה צריך יותר ולא עשו תשובה עוד על כן היה הקצף לכן אמר למה העברת העביר שהם שתי העברות א' הירדן ב' יריחו והלא טוב היה במקום שחטאו בו שם יאבדם ולא יאחר אחר שתי העברות האלו ואז היו אומרים הגוים שעון השטים שנודע ביניהם גרם אבודם ולא עתה שיאמרו אם כך היה למה העבירם הירדן ע"י נס גדול מאד וכן בכיבוש יריחו באופן יהיה חילול חליל' ועל כן ולו הואלנו כו' והוא ע"ד ענין דוד המלך ע"ה שבא עד הראש אשר ישתחו' שם כו' שאר"זל שמי שיראנו נרדף מאבשלו' יהרהר נגדו יתברך שלעושי רצונו היה מניח בצרה גדולה ההי' על כן הלך למקו' שמשתחוי' לע"ג למען יאמרו העול' לא לחנם הרדיפו ה' ככה אם לא שעובד ע"ג היה באופן ישימו האשם המושב לה' לדוד וע"ד זה יאמר יהושע ולו הואלנו ובצוותך אותנו לעבור את הירדן היינו מאנים ונשב בעבר הירדן כי אז יאמרו הגוים צדיק דינו ית' שלא האמינו בדברו ויאבדם שם ויטילו אשמת דבר על ישראל ולא על ה' חלילה כי יאמרו כי מבלתי יכולת חלילה לל"א מלכים איבדם כי לו היו רעים לפניו למה הראם את כל הנוראות אשר הראם והנה עם כל אשר ניסינו דבריו אלה לא יבצר כי דבריהם כלפי גדולת מלך מלכי המלכים ומאמרם ז"ל תחנונים ידבר רש זה משה ואתחנן וכו' ועשיר יענה עזות זה יהושע שאמר ולמה העבר' כו' ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן על כן הרע בעיניו אשר דבר ושב ורפא לו ואמ' בי אדני לומר אל תשימני כפורק מעלי עול מלכות שמים כי בי אדני הוא שם אדנות הוא מלכות שמים בי הוא כי לא פרקתיו מעלי חלילה ועל תאשימני על דברי קשות כי מה אומר אם לא כזאת וכזאת אחרי כי הפך ישראל עורף לפני אויביו כי גדול נהמת לבי על רעה גדולה כזאת הציקתני לדבר כן ואין אדם נתפס על צער גדול כזה:
פסוק ז:
או יאמר במה שאר"זל שעל שלא הלכו פני יהושע בקרב נפלו כי ה' אמר עליו הוא יעבור והוא ינחיל ויהיה כי השכינה ההולכ' אתם להצליח דרכם מרכבה שלה אשר היא חונה בו הוא יהשע על כי הוא עובר והוא מנחיל ובזה יאמר אם הוא כי בי אדני שהשכינה בי ואני גרמתי במה שלא הלכו פני בקרב ואני כאשם שלא הלכתי באופן שלא היה לי לדבר הדבר הקשה אשר דברתי בהיות שאני גרמתי והיה לי לעלות על לבי דבר זה עכ"ז יש לי טענה כי מה אומר אם לא דבר קשה מרוב צערי אחרי אשר הפך ישר' עורף לפני אויביו לומר כי אם לא היה רק על שלא הלכתי למלחמה עמהם היה די בהעדרי שלא יצליחו ישראל במלחמה אך לא הקצה האחר שיהפכו ישראל עורף לפני אויביו והנה זולת זה יש עוד טעם אחרת על בלתי שית לב אל דברי נגד גדולתך כי היה לי צער גדול יותר מצרת ישראל והוא על כבוד שמך הגדול כי על כן מרוב הדאגה לא דקדקתי במאמרי והוא כי הנה וישמעו הכנעני וכו' ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ הנה הנוגע אלינו לא נשית לב כל כך כי אם מה תעשה לשמך הגדול והוא כו הלא שמך נקרא ה' אלהי ישראל ואם אין ישראל ה' אלהי מי תקרא כלומר האם אלהי כנעני או אמורי ודומה להם אין זה כבוד שמך:
פסוק י:
ויאמר ה' אל יהושע כו'. הנה אומרו לך הוא משולל הבנה וכן אומרו זה הוא תיבה מיותרת. ואפשר ע"ד פרש"י ז"ל על פסוק שלח לך לדעתך כך יאמר פה הלא דעתך הוא שלא נתחדש עון אם כן קום לך לדעתך ואם הוא על שלא היו פניך בקרב שאמרת על זה בי אדני למה זה אתה נופל על פניך כי אין זה כדאי לשאתה תפול על פניך אך האמ' הוא כי אתה לא חטאת כי אם חטא ישראל כו' ומצוא מפורשים כל החטאים הנזכרים בכתוב בענין הלז קשה מאד והאלהים מצאם ודאי ועליו יתברך נסמוך וגם רז"ל חתרו היבשה לבקש ושמו מקצתם בימי משה וגם עליהם נסמוך. ולא יכלו כו' הנה בפסוק זה כפל ענין במלות שונים שהיא קושיא כפולה כי ענין לא יוכלו לקום וענין עורף יפנו ענין א' הוא והוא משונה זה מזה. ועוד היות חצי פסוק שלא לנוכח וסופו לנוכח. ועוד למה בפסוק שאחריו איננו אומר שיאמר סגנון זה לישראל. ועוד שבאותו פסוק נכנס בלשון יחיד ויוצא בלשון רבים. אך הנה בישר' היו שלש כתות א' המון העם אשר לא חטאו בחרם ולא ידעו מי אשר חטא. ב' אשר חטאו ואשר ידעו בדבר ולא מיחו. ג' אשר כח בהם לעשות משפט על עוש' הרעה כיהושע ובית דינו סנהדרי גדולה ודומיהם מגדולי ישראל ועל הכת הראשונה אמר ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם שהוא העדר קימה בלבד אך על הכת השני' אמר עורף יפנו לפני אויביהם שהוא יותר מהעדר קימה ועל הכת השלישית הם שלומי אמוני ישר' דבר לנוכח ואמר לא אוסיף להיות עמכם עד הסירכם החרם כי הם אשר כח להם לעשות וקום קדש וייעד את העם ואמרת וכו' ובמתק לשונך הסר מלבם תלונ' לקותם על איש אחד אשר חטא והוא כי תאמ' להם כה אמר ה' אלהי ישראל חרם בקרבך כלומר איני אומר בקרבכ' כי אם בקרבך שהו' ל' יחיד כאלו כל יש' גוף א' כי יש' גוי אחד בארץ כי ע"כ הם ערבי' זה לזה וע"כ לא תוכל לקו' לפני אויביך כאיש ששברון אבר א' מחלי כל הגוף או יכוין כי היה אפשר להטיל עין נפילה זו על הרוע' או על העם על כן צוה ית' אמור להם כה אמר ה' אלהי ישר' חר' בקרבך יש' בלשון יחיד למעט את יהושע אך התיקון שהוא הסיר החר' בו ובכם תלוי וזהו עד הסירכם החרם מקרבכם:
פסוק יט:
ויאמר יהושע וכו'. ראוי לדעת למה כפל שים נא כבוד לה' ותן לו תודה שיראה כפל ענין במלות שונות שהם ב' קושיות וכן אומרו והגד נא לו יראה כי הוא התודה האמורה:
פסוק יט:
אמנם הנה יש שני מיני כבוד הא' כבוד ה' אשר חלילה נתחלל ע"י נפילת ישראל בעי כי אם לא ימצא עון בישראל יאמרו הגוי' מבלתי יכולת חלילה וזה הוא אם לא יתודה עכן ויש כבוד לעכן אם לא יתודה חטאו שלא יודע מש"כ אם יתודה שיתבז' ונקלה לעיני כל ישראל וכן יש שני סוגי' וידוי א' לה' כי הוא חטא לו בעצם וראשונה וגם וידוי ליהושע כי הוא החרים וגם לו חטא. ונבא אל הענין אמר על דבר הכבוד אל תפן אל כבוד עצמך המחולל בגלותך עונך כי אם שים נא כבוד לאלהי ישראל ולא לך כי בגלותך האמת הוא כבוד ה' לעיני הכל כי יודע בעולם כי לא מבלתי יכולת חלילה עזב אתכם בעי כי אם על עון ישראל ועל הענין הוידוי אני חש על כבוד עצמי שתתודה גם על מה שחטאת לי שעשיתי החרם כי אם ותן לו תודה כי הוידוי לאלהי' הוא העיקר אך לי לא תאמ' דרך וידוי כי אם דרך הגדה בעלמ' זהו והגד לי כו' ומל פי דרכו כיון אל תתבזה לעיני כל ישראל כי אם הגד לי ביני לבינך ואל יעלה על רוחך להכחיד ממני כי לא נפלא ממני וזהו אל תכחד ממני כלומר לא תוכל לכחד ממני והוא כי רוח ה' ידבר בי:
פסוק יט:
ויען עכן וכו' הנה ארז"ל שבימי משה עבר על שני חרמים ובזה יתכן יאמר אנכי חטאתי ולא פעם זו בלבד כי אם מקודם זה כזאת וכזאת עשיתי שהם שני פעמים בימי משה ועתה אל תגדל אשמתי כי סרסורי דעבירה הליצוני כי עין רוא' ולב חומד. ואז איברים גומרים וזהו וארא בשלל וכו' היינו עין רואה ואחמד' היינו הלב חומד ומיד ואקחם שהו' אברי' גומרים:
פסוק כה:
ויאמר יהושע מה עכרתנו כו'. למעלה נאמר והיה הנלכד בחרם ישרף באש ופה נאמר וירגמו אותו וגם פה נאמר תחלה וירגמו ואח"כ וישרפו וא"כ ויסקלו ולמה היו סקילה ושרפה וסקילה ולזה נשים לב אל אומרו תחלה אבן ואח"כ נאמר באבנים והנה ארז"ל שבעל עכן נערה מאורשה ויצדק בזה משפט הסקילה. ובזה נבא אל הענין והוא כי הנה דרך הסקילה היא לקשור בו אבן א' גדולה ולהפילו מגבוה ב' קומות אם מת מאותו אבן מוטב ואם לאו סוקלין אותו באבנים רבות עד שימית והנה ראה יהושע כי הוא אחר שנלכד בחרם היה חייב שרפה כמאמרו ית' והיה הנלכד בחרם ישרף באש ולהיות חרם של כל ישראל החמיר גם בבניו ובנותיו ומקנהו ולהיותו חייב סקילה על נערה המאורסה על כן בקש יהושע שידון בשתיהן ואם יומת באחת לא תתקים בו השנית על כן צוה בקבוץ כל ישראל ירגמוהו אבן שהוא אבן אחת על לבו מגבוה שתי קומו' כמשפט וזהו וירגמו אותו כל ישראל אבן שהוא אבן אחת ועדיין היה בו חיות ואלו לא היה חייב רק סקילה היו מוסיפין וזורקין עליו אבנים עד צאת נפשו אך היה חייב שרפה הוא וכל אשר לו על החרם על כן וישרפו אותם באש וז"א פה אותם וברגימה אותו כי הוא לבדו היה החייב סקילה באופן שנתקיימה שרפה בעוד היות בו רוח חיים ולהיות שכשאינו מת מחמת ההפלה באבן צריך להשליך עליו עוד אבנים גמרו המצוה אחר השרפה ויסקלו אות' עם היות שכבר מתו ואמר אותם לשון רבים כי אחר השרפה היו יחד כלם מתים נמצא שגם עליהם היו האבנים כאחד ואינו לגבי האחרים תוספת עונש כי כבר מתו כי גם על עכן לא היה רק לזכר לגמר המצוה ויקימו עליו גל אבנים אפשר למען יהיה לאות לבני מרי וגם לבל ישלחו יד בזהב ובכסף כי גם שנשרפו נתכו ושם היו: