תנ"ך על הפרק - יהושע ז - האם המרגלים צדקו בהערכתם? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ז

194 / 929
היום

הפרק

מעילת עכן בחרם ותוצאותיה, מלחמת ישראל בעי וכשלונם

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ואראהוָאֵ֣רֶאבַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

האם המרגלים צדקו בהערכתם?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ד' בבני ישראל.
ב. וישלח יהושע אנשים מיריחו העי אשר עם בית און מקדם לבית אל, ויאמר אליהם לאמר: עלו ורגלו את הארץ. ויעלו האנשים וירגלו את העי.
ג. ויָשֻבו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם, כאלפַּיִם איש או כשלֹשת אלפים איש יעלו ויכו את העי. אל תְיַגַע שמה את כל העם, כי מעט המה.
ד. ויעלו מן העם שמה כשלשת אלפים איש, ויָנֻסו לפני אנשי העי.
ה. ויכו מהם אנשי העי כשלֹשים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד, וימס לבב העם ויהי למים.
ו. ויקרע יהושע שִמלֹתיו ויפֹּל על פניו ארצה לפני ארון ד' עד הערב, הוא וזקני ישראל, ויעלו עפר על ראשם.
ז. ויאמר יהושע: אהה ד' אלקים, למה הַעֲבַרת הַעֲביר את העם הזה את הירדן לתת אֹתנו ביד האמֹרי להאבידנו, ולוּ הואלנו ונשב בעבר הירדן.
ח. בי ד', מה אֹמר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו.
ט. וְישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול.
י. ויאמר ד' אל יהושע: קֻם לָך, למה זה אתה נֹפֵל על פניך.
יא. חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם.
יב. ולא יֻכלו בני ישראל לקום לפני אֹיביהם, עֹרף יפנו לפני אֹיביהם, כי היו לחרם. לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם.

יש לשאול: האם המרגלים צדקו בהערכתם, והסיבה שבני ישראל ניגפו היתה רק בגלל המעילה של עכן בחרם, או שמא המרגלים טעו בהערכתם?

כדי לחזק את השאלה יש להתבונן בפרק ח'. שם נאמר:

א. ויאמר ד' אל יהושע: אל תירא ואל תחת, קח עמך את כל עם המלחמה, וקום עלה העי. ראה נתתי בידך את מלך העי ואת עמו ואת עירו ואת ארצו.
ב. ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תָבֹזו לכם, שים לך אֹרֵב לעיר מאחריה.

ד' ציוה את יהושע לקחת את כל עם המלחמה וגם לשים אורב לעיר מאחריה! כמעט מפורש כאן שהמרגלים טעו.

עוד נאמר שם (ח, כה): "ויהי כל הנפלים ביום ההוא מאיש ועד אשה שנים עשר אלף כל אנשי העי". ואמנם לא כולם היו לוחמים, אבל מסתבר שכדי לכבוש יעד מבוצר, שבו שנים עשר אלף איש, צריך יותר משלושת אלפים לוחמים!

א. הסבר האברבנאל

אכן כתב האברבנאל (בראש פרק ח'):

אחשוב שהמרגלים נשתבשו וטעו במה שדברו אל יהושע מהעי. לפי שהעי בלי ספק היתה עיר מבצר, וראשו בשמים, והיתה העיר קטנה, ומאשר ראו אותה קטנה חשבו שאנשים מועטים ילכדוה, ולזה אמרו: 'אל תיגע שם את כל העם כי מעט המה' (ז, ג), והיה זה מהטעות, לפי שעיר קטנה אחת בהיותה בצורה גבוהה, תהיה קשת הכיבוש מהעיר הגדולה היושבת במישור ואנשיה רבים.
והנה התבאר שהיתה העי עיר קטנה, בצורה וגבוהה, מאשר נאמר שם: 'ויכום במורד' (ז, ה), יורה שהיתה העיר בעליון המקומות. וגם כן ממה שאמר בחרבנה: 'וישימה תל עולם שממה' (ח, כה), ו'תל' יאמר על המקום העליון. ולכן השוה הספור תמיד העי עם יריחו, להיות העי מפני חזקה ותקפה שוה ליריחו, עם היות יריחו גדולה ממנה. ולזה ציוה הא-ל יתברך ליהושע שכל העם ילך על העי, ושֶיָשים לה אורבים מאחריה, לפי שמפני חזקה ותקפה לא תהיה נקלה להיכבש, אם לא על צד התחבולה שזכר.

כלומר: המרגלים טעו בהערכתם. עולה מדבריו שהחטא של עכן שמעל בחרם גרם לא רק לאי הצלחה בקרב, אלא גם לאי הצלחה בניתוח המציאות!

אבל יש לשאול על דברי האברבנאל: האם יתכן שהמרגלים טעו טעות חמורה כל כך: פי מאתים, או פי שלש מאות?! שהרי הם אמרו שמספיקים אלפיים או שלושת אלפים לוחמים, ואילו ד' ציוה לקחת את "כל עם המלחמה", דהיינו שש מאות אלף לוחמים!

יש לענות על כך על פי מה שאמרו חז"ל במדרש שיר השירים רבה (ד, ה), והובאו דבריהם בפירוש "דעת מקרא" (ח, א):

אמר ר' אלעזר: בששים אלף נכבשה ארץ כנען, היא דעתיה דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר: כל מלחמה שהיא יתירה על ששים אלף, מלחמת עירבוביא היא.

כלומר: "כל עם המלחמה" אין פירושו שש מאות אלף לוחמים, אלא ששים אלף לוחמים! לפי זה ניתן להבין שהמרגלים טעו בפי עשרים, או פי שלושים, ולא פי מאתים או פי שלש מאות.

ב. הסבר המלבי"ם

גם המלבי"ם (ז, ב) נקט כשיטת האברבנאל, והוכיח את דבריו מהפסוקים בפרקנו:

וישלח - ספר איך שלטה בם יד המקרה תיכף ותשליכם עצתם, כי יהושע שלח מרגלים 'מיריחו העי אשר עם בית און', סיפר סימני העיר להוכיח כי באמת היה ראוי שילכו שמה כל ישראל, כי הגם שהיתה עיר קטנה, הלא היתה סמוכה לבית און ולבית אל, ונקל הדבר שיצאו אנשי בית אל ובית און לעזרתם, כמו שהיה באמת בפעם השניה, שכתוב: 'ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצאו אחרי בני ישראל' (לקמן ח, יז), ויהושע הלא אמר להם: 'עלו ורגלו את הארץ', כי לא שלחם לרגל עי לבדה, רק את הארץ, שהיא המדינה כולה, עי ומקומות אשר סביבה, ואם היו מרגלים כפי פקודתו היו רואים כי ערים רבים שכנים לשם, ולא היו אומרים: 'אל יעל שם כל העם', אבל הם שינו פקודתו, 'ויעלו האנשים', רצונו לומר: מדעת עצמם.
'וירגלו את העי' לבד, לא את הארץ כולה, ולכן: 'וישובו ויאמרו: אל יעל כל העם'.

ג. הסבר ה"מצודת דוד"

מדברי ה"מצודת דוד" בפירושו לפ"ח פסוק א' נראה שהוא חולק על האברבנאל והמלבי"ם.

כך כתב ה"מצודת דוד" שם:

כל עם - ציוה לעשות כל ההכנות והתחבולות האלו להטעות הגוים, למען יחשבו שכל נצחונם הוא בעבור רוב העם והתחבולות, ולא יד ד' עשתה זאת, ועל זה יאספו כולם יחד להיות גם המה עם רב, ולהמתיק עצה ותחבולות ברוב יועצים, ובזה יהיה טובה לישראל, כי את כולם יכו כאחד, מבלי יצטרכו ללכת מעיר לעיר להכות בם.

נראה מדבריו שאכן לא היה צורך בכל עם המלחמה ולא בתחבולות, אלא ד' ציוה כן רק כדי להטעות את העמים!

דיון בדברי ה"מצודת דוד"

יש לשאול על דברי ה"מצודת דוד": האם באמת לפי דבריו המרגלים צדקו, והיו מספיקים אלפיים או שלושת אלפים לוחמים כדי להילחם בעי, והרי בעי היו שנים עשר אלף איש (ח, כה)?!

ועוד שהיה להם לחשוש מאנשי בית אל, שיעזרו לאנשי העי, וכמו שכתב המלבי"ם!

נראה להסביר שודאי ה"מצודת דוד" אינו סובר שהמרגלים צדקו והיו מספיקים אלפיים או שלושת אלפים לוחמים כדי להילחם בעי, אלא שהוא התכוון לומר שאף על פי שהמרגלים טעו, הם לא טעו פי עשרים או פי שלושים, אלא אולי פי חמישה, או פי ששה והיה מספיק לשלוח כחמישה עשר אלף לוחמים, או שמונה עשר אלף לוחמים. והסיבה שד' ציוה לשלוח ששים אלף לוחמים היתה כדי להטעות את הגויים.

סיום

מדברי ה"מצודת דוד" עולה שדווקא המפלה בקרב הראשון בעי סייעה לישראל בסופו של דבר בחשבון הכללי, כיון שהיא גרמה לגויים לחשוב שעם ישראל מנצח רק בגלל ריבוי חייליו ותחבולותיו, ולכן הם התאספו כולם במלחמת מלכי הצפון, ומתוך כך היה לנו קל יותר לנצחם!

כאשר עם ישראל הולך בדרך ד' גם הכשלון נהפך ליתרון!

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך