תנ"ך על הפרק - יהושע ז - מעילת עכן וקרב העי הראשון / הרב אבנר בוטוש שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ז

194 / 929
היום

הפרק

מעילת עכן בחרם ותוצאותיה, מלחמת ישראל בעי וכשלונם

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ואראהוָאֵ֣רֶאבַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אבנר בוטוש שליט

מעילת עכן וקרב העי הראשון

יהושע מעודד מהצלחתו הראשונית בקרב העירוני הראשון, ומיד פונה לתקוף באותה שיטה גם את העיר השנייה, העי. למדנו כבר כי מודיעין אנושי הוא תנאי הכרחי לפני ניצחון בקרב. וכמו רבו משה, במלחמות עבר הירדן, וכמו שהוא נהג בכיבוש המוצלח של יריחו, גם לפני תכנון הקרב על העי נשלחים מרגלים. כמובן במידור מוחלט עד לימינו לא נחשפה זהותם...

אבל הפעם כישלון! הנפילה בעי הופכת לטראומה לאומית. מדוע? מי אשם בכישלון? מה יהיה כתוב בפרק העוסק באחריות הדרג המדיני/הצבאי האם רק הש"ג אשם?

העי מאז ולתמיד!

לאחר כיבוש יריחו נפנה יהושע לעיר נוספת, העי. גם לקראת כיבוש זה הוא נערך לפי תורת הלחימה שהוריש משה רבינו ושולח מרגלים. אך מדוע בוחר הוא את העי כמטרה הראשונה לאחר יריחו?

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:
וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו:
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':
וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה: פ
(בראשית יב ו-ט)

מסלול כניסתו של אברהם אבינו תואם את כניסת יהושע לא"י!

גם יהושע מתחיל את ההיאחזות בארץ בעיר שכם בכריתת הברית והשמעת הברכה והקללה על הר עיבל והר גריזים. לאחר מכן הוא פונה לכיבוש יריחו והעי וממשיך אח"כ בפרק י' דרומה, הנגבה. וכך אומר המדרש(תנחומא, לך לך, סימן ט):

"א"ר יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו אירע לבניו".

את הסימן המדרשי הזה מפתח הרמב"ן(בראשית יב, ו) לכל האבות:

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול מאוד הכירוהו רבותינו בדרך קצרה, 
ואמרו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים."

יהושע מחמיר ולא לוקח סיכונים ושולח את מקסימום החיילים שדרשו המרגלים אך עדיין נופלים בקרב, האם אבדות הן רק כמותיות? גם למשקל הסגולי של החלל יש משמעות לאומית! והנה כאן נופל חלל שהיה בבחינת חצי משרי התורה של העם!

כך לפי ר' נחמיה בגמ'(בבא בתרא קכא:): 

 ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה; אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר שלשים וששה? והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה!
אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין! 

שרי המלחמה הם שרי התורה! יאיר בן מנשה השקול כחצי הסנהדרין, הוא הנפילה הגדולה שאותה מבכה יהושע באמירתו "הפך ישראל עורף" לא חלל בודד ולוויה צבאית אחת , אלא מנוסה ומפלה כלל ישראלית!

"ומה תעשה לשמך הגדול"

למי "דואג" יהושע, לה' או לישראל? לכאורה עם ישראל הוא שנענש ונפגע, אבל יהושע מזהה כי עם ישראל והקב"ה חד הם! פגיעה בצבא ישראל יוצרת מיד חילול ה' בעולם. בניו של הקב"ה נכשלים זה מעיד אצל הגויים על הקשר הרופף של הבורא בברואים על חוסר יכולתו להציל את עמו.

כמו שכל הצלחה צבאית כלכלית או מדעית של מדינת ישראל הופך מיד להערצת ה' אשר משגיח על עמו וגורם לקידוש ה' בעולם! בתשובתו ליהושע מכליל ה' את כל ישראל בחטא ולא מצביע רק על המועל. כי כך הוא חילול שמו של ה' ע"י אחד מישראל העושה חור בתאו שבבטן הספינה גורם הוא לכלל הנוסעים לטבוע.

מי אשם במחדל?מי המציא את קריאת הקרב:"אחרי"?

"קום לך" 
לא כך אמר משה? - "כי הוא יעבור לפני העם"
אם יעבור – עוברים, ואם לאו - אין עוברים 
אם מנחיל – נוחלים, ואם לאו - אין נוחלים 
ואתה -שלחת ולא הלכת עימהם ! 
(ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כט ד"ה כי הוא)

יהושע נמצא אשם בוועדת החקירה האלוקית. צורת ההנהגה שציווה משה את יהושע היא ללכת בראש. שלא כמו מלכי אומות העולם מנהיג ישראלי כמו משה, יוצא בראש חייליו! זהו התנאי לניצחון, ואילו תחילת הנפילה היא בישיבה בחדרי חמ"ל ממוזגים הרחק מאוד מהובלת הקרב בשטח! יהושע סמך על דברי המרגלים שאין צורך לעייף את העם כולו לקרב פעוט ערך על העי. נוסף לדברי המרגלים גם הרושם של כיבוש יריחו שעבר בשלום. לכן החליט יהושע להישאר במפקדה ולא לצאת בראש חייליו. על כך הוא מקבל נזיפה מה'. למרות שהחוטא הגדול הוא דווקא עכן גם למנהיג יש חלק בכישלון!

הרישום הפלילי של עכן

מיד: ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. 
אמר רב אסי אמר רבי חנינא: מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים: שנים בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר כזאת וכזאת עשיתי. 
רבי יוחנן אמר משום רבי אלעזר ברבי שמעון: חמשה, ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי. 
ועד השתא מאי טעמא לא איענוש? 

אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן. 
כתנאי: "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם"(דברים כט) למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? 
מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה...
(סנהדרין מג:)

עכן היה בעל עבר פלילי! במדבר היו מלחמות בהנהגת משה, נגד העמלקים, המדיינים, האמוריים ועוג מלך הבשן. גם במלחמות אלו לא עמד עכן בפיתוי ולקח מהשלל אשר הוקדש למשכן ה' כנראה. א"כ מדוע רק עכשיו מעשיו מתגלים? מדוע המתין לו ה' 40 שנה כדי לפוצץ את הפרשה בכניסה לא"י?

אלא שבמדבר - זהו חו"ל, אין ערבות הדדית, כל אחד לעצמו! אין צורך במעורבות חברתית שהרי לכל אחד יורד מן מהשמיים ואין האדם זקוק לחיים המבוססים על נתינה לכלל. לכן מצבו של עם ישראל דומה לעובר היונק ממעי אימו, כל מחסורו על בוראו ואין בו בגרות לדאוג לזולת. בא"י חייבת להיות אחריות אחד כלפי השכן. במצב שאין פרנסה ע"י ניסים, יש צורך במעורבות ואכפתיות!

ולכן רק בא"י עם ישראל מתבגר וניתן לדרוש ממנו אחריות גם על הנסתרות. גם על המעשים הרעים המוסתרים מעין כל יש לקחת אחריות ולא להתנער ולטאטא מתחת לשטיח!

לסיכום הפרק: הפנמנו כי מורה הדרך לעם ישראל בא"י היה אברהם אבינו! יהושע צועד בדרכי אבות, ולכן מתאכזב מהחילול ה' הגדול הנגרם במפלה הצבאית. הדרישה ללכת בראש המחנה היא המנצחת ולכן גם יהושע מואשם יחד עם עכן המועל, בכישלון. כך למדנו על הפער בין הציפיות מעם ילדותי במצב עוברי, בחממת המדבר הניסי. לבין עם בוגר בארצו ובנחלתו הנדרש לשאת בתוצאות מחדליו.


פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך