א וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃ ג וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃ ד וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃ ה וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃ ו וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃ ז וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ ח בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃ ט וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃ י וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃ יא חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃ יב וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃ יג קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃ יד וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃ טו וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ טז וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃ יז וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃ יח וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ כ וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ כא ואראה (וָאֵ֣רֶא) בַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃ כב וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃ כג וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כד וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃ כה וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃ כו וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
למרות הנסים הקיצוניים, לא עמד כל העם בציוויו של יהושע, שדבר מרכושם של בני יריחו לא יילקח על ידי ישראל. וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם. וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם, מהחפצים המוחרמים. וַיִּחַר אַף, כעס ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. פרט זה הוא הרקע לסיפור הבא.
פסוק ב:
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מרגלים מִירִיחוֹ אל הָעַי, שם עיר אֲשֶׁר עִם, סמוכה לבֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם, מזרחה לְבֵית אֵל. המרגלים יצאו לכיוון גב ההר, שהוא עיקר יישובה של ארץ כנען, ופנו לאזור שמאוחר יותר הפך לגבול שבין נחלות יהודה ובנימין. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ. ריגול טקטי פשוט זה נועד לבדיקת גודלו של המקום, דרכי הגישה אליו וכיוצא באלה. למרות שהעי לא הייתה עיר מרכזית, רצה יהושע לוודא שלא תישאר מאחוריו עיר אויב במסעות המלחמה הבאים. וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי.
פסוק ג:
וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַל יַעַל כָּל הָעָם על העי למלחמה. כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי. אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם, כִּי מְעַט הֵמָּה אנשי העי.
פסוק ד:
וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ, אך כאשר החלה המלחמה – וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי. למרות העדיפות המספרית הברורה של ישראל הם הובסו בקרב.
פסוק ה:
וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ. וַיִּרְדְּפוּם אנשי העי לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים, כנראה שם מקום וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד. בני ישראל עלו מתחילה אל העי, עתה כשנסו, רדפו אנשי העי אחריהם והכו אותם במורד. כתוצאה מכך – וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם.
פסוק ו:
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ את שִׂמְלֹתָיו, בגדיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב, הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם לאות אבל, לא בשל עצם המפלה אלא בגלל משמעותה.
פסוק ז:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: אֲהָהּ, ה' אֱלוֹהִים! לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ? וְלוּ, הלוואי הוֹאַלְנוּ, התרצינו וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כולנו יכולנו להתיישב בעבר הירדן במקום לכבוש את הארץ הזו, אבל אתה הורית לנו להיכנס לארץ.
פסוק ח:
בִּי, בבקשה, אֲדֹנָי, מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו וברח מפניהם?!
פסוק ט:
וְכאשר יִשְׁמְעוּ זאת הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, ויגלו שאפשר לנצח אותנו בקלות – וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ, יקיפו אותנו, הם יאספו חיל גדול וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וישמידו אותנו. וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?! אין זו מצוקתנו שלנו בלבד, אלא אף של שמך הגדול שנקשר בנו.
פסוק י:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ מן הארץ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ?!
פסוק יא:
חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם, וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ, וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. המפלה הזו נבעה ממעשי ישראל.
פסוק יב:
וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם, לעמוד במלחמה לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, אלא עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, כִּי הָיוּ ישראל לְחֵרֶם, לקללה. לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם, אִם לֹא תַשְׁמִידוּ את הַחֵרֶם, החפצים המוחרמים ומי שהחרם נדבק בו מִקִּרְבְּכֶם.
פסוק יג:
קֻם, קַדֵּשׁ, הכן אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ: הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: "חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל, והוא מרעיל את הווייתך. לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ, עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.
פסוק יד:
וְנִקְרַבְתֶּם, גשו לגורל בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם כדי למצוא את האשמים, וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה'יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת המורחבות, קבוצות תת-שבטיות. וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה'תִּקְרַב לַבָּתִּים, בתי אב. וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה'יִקְרַב לַגְּבָרִים. אחד הגברים שבבית האב הוא החוטא.
פסוק טו:
וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶםיִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' בעשותו את המעשה האסור, וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לפשוע בגלל חמדה קטנה".
פסוק טז:
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב לגורל אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו, וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה.
פסוק יז:
וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת, כְּלל משפחות יְהוּדָה, וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי. וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים, המייצגים את בתי האב של המשפחה, וַיִּלָּכֵד בית זַבְדִּי.
פסוק יח:
וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד בגורל האחרון עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה.
פסוק יט:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן: בְּנִי, אף על פי שלא ידוע על היכרות קודמת ביניהם, פנה אליו יהושע בחיבה. שִׂים נָא, חלוֹק כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה, הודה על חטאך, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ. אַל תְּכַחֵד, תסתיר מִמֶּנִּי. מסתבר שגם לוּ עכן הכחיש את האשמה, דינו לא היה משתנה, אבל יהיה בהודאתו כדי להצדיק את תוצאות הגורל.
פסוק כ:
וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה, אמת, אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי. אכן עשיתי זאת. או: אין זו הפעם הראשונה שנהגתי כך.
פסוק כא:
וָאֵרֶא, ראיתי בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה, מעיל שיובא מבבל, שבעיני הנמצאים בארץ נחשב כיקר ערך. וּמָאתַיִם שְׁקָלִים, יחידות משקל מכֶּסֶף, וּלְשׁוֹן זָהָב, גוש זהב בתבנית לשון, אֶחָד, חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ, וָאֶחְמְדֵם את הפריטים הללו, וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי, האוהל שלי, וְהַכֶּסֶף נמצא תַּחְתֶּיהָ – מתחת לאדרת.
פסוק כב:
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מיד מַלְאָכִים, שליחים, וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה, וְהִנֵּה טְמוּנָה האדרת בְּאָהֳלוֹ, וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ, כפי שאמר עכן.
פסוק כג:
וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּצִּקֻם, זרקו אותם, או: הניחו אותם לִפְנֵי ה'.
פסוק כד:
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן למשפחת זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ. וַיַּעֲלוּ אֹתָם מן המחנה שביריחו אל כיוון עֵמֶק עָכוֹר, אין זה שמו המקורי של המקום אלא כינוי שייוולד בעקבות סיפור עכן.
פסוק כה:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה, כל כך עֲכַרְתָּנוּ. כשם שזיהמת אותנו וגרמת לנו אסון, כך יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, את רכושו ואת פריטי החרם, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם – את בהמותיו בָּאֲבָנִים.
פסוק כו:
וַיָּקִימוּ עָלָיו – על מקומו של עכן גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, מכעסו. עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. העמק והגל שבו נשארו לזיכרון, ונקראו על שם דברי יהושע, שיש בהם מעין אליטרציה של המלים 'עכן' ו'עכר'.