א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃ ב וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת (אֵ֥שׁ) (דָּ֖ת) לָֽמוֹ׃ ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃ ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃ ה וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ ז וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃ ח וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃ ט הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנו (בָּנָ֖יו) לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃ י יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃ יא בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃ יב לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃ יג וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃ יד וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃ טו וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃ טז וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ יז בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ יח וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃ יט עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ כ וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃ כא וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ כב וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃ כג וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ כד וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃ כה בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃ כו אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃ כז מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃ כח וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃ כט אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תולדות יצחק

יצחק בן יוסף קארו

פסוק ב:
ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' כתב הרמב"ן שכוונת הפסוק שבא לומר איך היה ראוי לחול עליהם הברכה והזכיר זכות ישראל ואמר ה' מסיני בא כלומר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין שירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר וירד ה' על הר סיני וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכאשר נתן לו לוחות האחרונות שכן הכבוד באהל משה כמו שנאמר ויהי כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל וכתיב ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר וכסה הענן את המשכן וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המשכן במדבר:
פסוק ב:
וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע הא' שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדיבור אל משה עד שבאו אל שעיר בגבול בני עשו בסוף המ' כמו שנאמר שם כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך והנה אז בבואם משעיר היה שם לאור עולם ושלמו ימי אבלם:
פסוק ב:
הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם עניינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם לארץ במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר ויסעו מהר סיני וישכון הענן במדבר פארן והנה הש"י הופיע להם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת רואה כל סתרי מחשבותיהם:
פסוק ב:
ואתא מרבבות קדש יאמר כי בא הקב"ה לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו אל ההר כענין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ומימינו אש דת למו כי מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו:
פסוק ג:
אף חובב עמים יאמר אף אוהב את ישראל שהוא עמים רבים שנאמר אחריך בנימין בעממיך:
פסוק ג:
כל קדושיו של ישראל בידיך הם הלוים כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות האהל:
פסוק ג:
והם תוכו לרגליך יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר וללכת אחריך בכל אשר תלך לא יחושו לרעב ולצמא ומכת נחש שרף ועקרב רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו כענין שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך וישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד ויאמרו תורה צוה לנו משה והיא מורשה לעולם. ועוד יאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשי זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים או שחוזר למשה ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל ונ"ל שיש להקשות עליו ה' קושיות הא' איך אמר הופיע מהר פארן שמהר פארן הופיע עליהם לראות מה הם צריכים שידוע הוא שהנס היותר גדול שנעשה להם במדבר היה המן מ' שנה ואין להם נס שכ"כ היו צריכים לו כמוהו וא"כ בו הופיע עליהם ואם כן איך אמר שמהר פארן הופיע והלא המן במדבר סין ניתן כמו שאמר ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני בט"ו לחדש השני לצאתם מארץ מצרים וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע וגו' ואמר בסמוך ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' וא"כ איך הופיע ממדבר פארן לא הופיע רק ממדבר סין וכן עמוד הענן ועמוד האש מיד הופיע להם בצאתם ממצרים כמו שאמר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש וגו' וא"כ ממצרים הופיע להם ומפרשת אלה מסעי נראה שהיו מסעות רבות בין מדבר סין למדבר פארן שאמר שם ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה וגו' ויחנו באלוש וגו' ויהיו ברפידים ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני וכתיב בפרשת בהעלותך ויסעו בני ישראל ממדבר סיני וישכון העם במדבר פארן א"כ מסעות רבות בין מדבר סין למדבר פארן ויהיה מה שיהיה לא הופיע אלא ממדבר סין ולא ממדבר פארן. וא"ת שהנס הוא התמדתם זמן רב ולכך לא הזכיר תחלת היותם א"כ יותר נס היה בשעיר בשנת המ' והיה לו לומר הופיע עד הר שעיר ועוד יש להקשות להר"מ שלפי פירושו היה לו לומר ה' מסיני בא והופיע מהר פארן וזרח משעיר למו שהר פארן היה בתחלת המ' וזריחת שעיר היה בסוף המ' ולמה לקחם למפרע ועוד שמה סדר הוא זה התחיל לדבר בענין מתן תורה ודילג לזריחת שעיר בסוף המ' וחזר למדבר פארן ואח"כ חזר לדבר בענין מתן תורה באומרו ואתא מרבבות קדש היה ראוי שיסיים ענין מתן תורה ואח"כ יאמר הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו. ועוד שכל זה אינו אלא שמזכיר חסדי הש"י עמנו ולא צדקותינו ואם כן איך הקדים זה לומר שראויים לברכה וא"ת שבא לומר לנו לא לחנם עשה הקב"ה כל זה עמהם ולא עם שאר אומות אלא בעבור אבותם או בעביר זכותם הפך הוא שאמר וזרח משעיר למו ולפי דעת הרמב"ן ר"ל שמשעיר בשנת המ' זרח להם אבל מפארן שהוא בתחלת המ' עד עתה נתנדה העם ולא היה הדבור אל משה ואם כן הפסוק הזכיר רשעותם באמרו משעיר שהוא שנת המ' זרח אבל קודם לא זרח ולא היה ראוי שיאמר הכתוב אלא וזרח למו ולא יאמר מאי זה מקום ועוד לפי פירושו איך יתיישב מלת אף שאם יאמר למעלה שהקב"ה חבב לאומה אחרת יאמר אף חבב לישראל שהם עמים רבים אבל למעלה לא הזכיר אלא החבה שחבב הש"י את ישראל ואיך יאמר ג"כ חבב את ישראל שהם עמים ואיפשר להתיר אלו הקושיות אבל בדוחק ורז"ל אמרו שכוונת הפסוק ה' מסיני בא יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כמו חתן היוצא להקביל פני כלה שנאמר לקראת האלהים וזרח משעיר למו שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו וכן לישמעאל וגם על רבותינו ז"ל יש להקשות שלא מצאנו רמז במתן תורה לזאת ההליכה וראוי היה שיהיה בה רמז ועוד שאם כן מה הופעה היא זו ומה זריחה היא זו לא היה לו לומר אלא והלך לשעיר והלך לפארן ועוד שלפי פירושם נראה שהלך לעשו וחזר לישראל ואח"כ חזר לישמעאל ואח"כ חזר לישראל שכן אמר ה' מסיני בא שהלך לישראל וזרח משעיר למו כלומר שכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה בא לישראל וכן פי' הרמב"ן על רבותינו. וא"כ יש להקשות למה צורך כל אלו החזרות ילך מיד לישראל ואח"כ לאומות או לאומות ואח"כ לישראל והנ"ל בתירוץ אלו הקושיות לראשונה שאין כוונת רבותינו שהלך ממש או ששלח אלא שאחר שהאומות ראו הנסים גדולים שנעשו לישראל שלא שמעו מעולם ולא ראו ועשרה מכות וקריעת הים כמו שאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו' הראוי היה שיבאו כולם לחסות תחת כנפי השכינה ולקבל התורה וזה היה פתח גדול להם ולא רצו וזהו שאמרו שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו וכן לישמעאל ולא אמרו ששלח או שהלך אלא שפתח לומר פתח גדול ניתן להם לשיקבלו את התורה ולא רצו ונ"ל שכוונת הפסוק לדעת רבותינו ה' מסיני בא לתת התורה לישראל ולכל מי שיבא והקב"ה הזריח לישראל זריחה גדולה מצד שעיר כי זכות גדולה וזריחה גדולה לישראל שעשו אחיו לא קיבל התורה וישראל קבלוה וכן הופיע והזריח לישראל מצד ישמעאל שלא רצו לקבלה כי זה תפארת גדול לישראל ומעלה גדולה ולכך הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן שמאברהם כל זמן שהולך יותר ומקרב לשנים עשר שבטים יותר שלמים היו וא"כ ממי באה יותר מעלה לישראל משעיר או מפארן משעיר שהיה קרוב יותר אל השלימות ועכ"ז לא קיבל. ובזה יותר ספק אחד במאמר מדוע לא הזכיר שאר האומות שלכל האומות הלך כמו שכתב הרמב"ן וכן ראוי אלא הטעם שמשאר האומות שלא קבלו התורה לא היה זריחה לישראל שאינם מזרע אברהם ממי באה הזריחה מזרע אברהם ובזה לא יקשה למה כתב זריחה והופעה וג"כ מלת למו אינה קשה והנכון בעיני שמשה אדונינו היה לו שנאה גדולה עם ערב רב לפי שלסבתם לא נכנס לארץ כמו שתמצא בענין מי מריבה שלעולם לא הזכיר אלא העם כמו שאמר שם וישב העם בקדש ואומר בסמוך ויקהלו על משה ועל אהרן פי' העם הנזכר ואמר וירב העם עם משה ויאמרו ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' וממנו אין חשש כ"כ אבל למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם ולכך דיבר בזדון כנגדם ואמר שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים ואחריהם ג"כ רבו בני ישראל אבל הם היו לעו' המתחילים המריבה ולז"א וזאת הברכה אשר בירך משה שהוא מקושר עם מה שאמר למעלה כלומר בעבור שנענ' בעבור הערב רב לז"א וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל סמוך למיתתו ולא בירך לערב רב שלסבתם מת כי לא כהתה עינו ולא נס ליחה וקשים גרים לישראל כספחת ולז"א וזאת בו"ו ורצה לתת סבה שישראל היו ראויים לברכה ולא הערב רב ואמר ה' מסיני בא וגו' כלומר ידוע שהגיע מעלת הנבואה לכל אחד כפי מעלתו. ולכך אמר ה' מסיני בא לתת תורה לישראל וזרח בנבואתו יותר ממה שזרח לשעיר הוא עשו שהיו מעורבים שם למו לישראל וכן הופיע בנבואתו יותר מפארן וק"ו מלשאר אומות שאלו זרע אברהם ואם אתא הקב"ה לתת תורה הסבה היה בעבור רבבות קדש שהם ישראל וכן אמר משה שובה ה' רבבות אלפי ישראל ויהיה מם מרבבות כמו מחטאת נביאיה שהרצון בו בסבת חטאת נביאיה ומימין תפארתו היתה האש דת למו לישראל וברצון טוב יותר מלערב רב ואף אם חבבת לעמים שהם ערב רב לתת להם התורה כל קדושי ישראל בידיך יותר קרובים אליך והם ראויים לכך שהם הוכו במצרים בעבורך וערב רב לא הוכו וישראל ג"כ אומרים כן וישא דבריך על פיו ואומרים תורה צוה לנו משה לבד ולא להם ומורשה למי שנקרא קהלת יעקב ואומרים ג"כ ויהי בישורון לבד הקב"ה מלך כשנתאספו ראשי ישראל וזקניהם יחד עם כל שבטי ישראל ולזה קראם כאן ישורון שהוא לשון ראייה שראו בסיני השכינה שלא נגלה אלא בעבור זרע ישראל:
פסוק ו:
יחי ראובן ואל ימות ארז"ל בעולם הזה ובע"ה וכן ת"א ומות' תניינא לא ימות. ויתכן לפי שיש חיים שהוא כמיתה והוא העניות שחשוב כמת לז"א יחי ראובן ולא יהיה חיים שיהיה מיתה אלא הפך שיהיו אנשיו חשובים ואנשי מספר ור"א לפי שהוקשה לו שהדבר הנספר הוא מעט כמ"ש והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר פירש ואל יהי מתיו מספר ויתכן לפי שהיוצאים למלחמה מונים אותם ושולט עין הרע בהם וראובן יעבור חלוץ לפני ישראל אמר ואל ימות עם היות שאנשיו יהיו נספרים או ירצה עם היות שהוסרה ממנו הבכורה לעולם יהיה הוא התחלת המספר וכן מצינו ממנו התחלה בכל התורה או ירצה כשילך חלוץ למלחמה לפני ישראל לא ימותו ויחזרו לבתיהם כל המספר ההולך שמה:
פסוק ז:
וזאת ליהודה כתב ר"א וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה' וגו' וכתב הרמב"ן איננו נכון על פירושנו כי יהודה לא נתחייב בכרת הזה שיתפלל עליו כן אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ליהודה ואני תמה עליו שר"א נכנס בזה לפי שראה שינוי בזאת הברכה מכל שאר הברכות שלא אמר וזאת ללוי וזאת לבנימין ואיך יאמר הרמב"ן אבל הוא כפשוטו אבל על פירוש ר"א יתיישב לפרש כן שלפי שהוא יוצא חלוץ אמר עם היות שהם נספרים אל ימות ולפי שיהודה איש מלחמה ויהיו נספרים אמר וזאת הברכה ליהודה ג"כ ועוד אמר שמע ה' וגו' ואמר שמע ה' קול יהודה לפי שיהודה היה בעל מלחמות וארז"ל שמי שיש לו אומנות אחת אין לו ליקח אומנות אחרות שאמרו אין מלחמה נוצחת שאין בה מזרע עשו ואין תפלה נשמעת שאין בה מזרע יעקב וכן אמרו בבלעם שלקח אומנות ישראל שכחם בפיהם לקחו אומנותו והרגו אותו בחרב לכן התפלל עליו ואמר עם היות שאומנותו מלחמה ג"כ יהיה תפלתו נשמעת ולא יצא מכלל עמו ואל עמו תביאנו וא"ת א"כ אינו נוצח ידיו רב לו ולא יהיה צריך עוזר אלא אתה ולפי' המפרשים שאל עמו תביאנו פירושו תביאנו לשלום מן המלחמה וכי לא בירך אותו אלא שלא ינוצח ראוי שיתפלל שינצח וכמו שבירכו יעקב ידך בעורף אויביך והתשובה שתפלת משה כשיהודה לא יהיה צדיק ואינו הולך בדרך ישרה כראוי לזה התפלל ואל עמו תביאנו וזה אני מתפלל כשאתה עוזר לצריו שזהו מורה לשון ועזר מצריו תהיה ואסתייע מרז"ל לזה הפירוש שאמרו מאי דכתיב ידיו רב לו אמר לפניו רבונו ש"ע מה שאמר ידינו אל תהי בו יהיה מספיק לו נראה שמדבר כשאין לו זכות ומבקש זכות אבותיו עוד נ"ל ידיו רב לו עם היות שלא יהיו לו כלי מלחמה אלא הידים לבד יספיקו לו כמו שמשון בלחי וכן בידיו שאחז עמודי הבית והרג במותו יותר מבחייו:
פסוק ח:
וללוי אמר אשר נסיתו במסה והיה צריך שיאמר שיצא שלם מן הנסיון וכן תריבהו ולזה ת"א דנסיתוהי בניסתא והוה שלים בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן והעיקר חסר מן הספר והנכון שאינו חסר כלל לפי שאמרו רז"ל שהקב"ה אינו מנסה אלא לצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן משל לקדר שאינו מנסה לקדירות שבורות והקב"ה אינו מנסה לרשעים וא"כ אין צריך לומר שיצא שלם וכן תריבהו על מי מריבה שדקדקת עמו כחוט השערה שכן דרך השי"ת עם צדיקים שנאמר וסביביו נשערה מאד וכן פרש"י נסתקפת לו לבא בעלילה:
פסוק ט:
האומר לאביו ולאמו ארז"ל שזה בעגל בשאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ויאמר להם הרגו איש את אחיו ועשו כן והרגום והקשו אביו ואחיו ובנו חטאו והא כתיב ויאספו אליו כל בני לוי והשיבו אביו אבי אמו והוא מישראל ואת בניו בן בתו ואחיו מאמו. ואבא מרי החכם ה"ר יוסף קארו זצ"ל אמר שאין צורך לזה אלא אביו כפשוטו וכן אחיו ובניו והכוונה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו בעגל שלא היו שם ואת אחיו לא הכירם שם מצחקים עם העגל שלא היו שם ואת בניו לא ידעם שם שודאי לא היו שם. ונ"ל שכוונת הפסוק לפי שיעקב אמר ללוי אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ומשה לא היה יכול לברכו הפך אותה הקללה ולכן לא בירך לשמעון לפי שיעקב לא בירך אותו ומצד אחר היה ראוי לברכה לכן אמר לוי שלפי קללתו של יעקב יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו לפי שאחר שהם נפוצים לא יראה לאביו ולאמו שהאב במקום אחד והבן במקום אחר וכן את אחיו לא הכיר שאח אחד בעיר אחת ואח אחר במקום אחר וכן את בניו לא ידע הגזירה אי אפשר שתיבטל אבל אתחנן לפניך שאחר שחזרו בתשובה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו שיתקיימו דבריו אבל לטובה שילכו מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמד לישראל דרך ה' ולדרוש להם דרושים יקרים בעבודתו יתברך כמו שהיה עושה שמואל שנאמר וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה:
פסוק י:
יורו משפטיך ליעקב לאותם שהם בעלי דינים יורו להם דיני ממונות ותורתך שהיא מצות שבין אדם למקום לישראל שהוא שם יותר מעולה וגם לפי שיעקב אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל לכך הזכיר כאן יעקב וישראל על הכוונה הנזכרת ומה דרשה ידרשו להם שהם חייבים מיתה ישימו קטורה באפך שמגפה ראויה לבא עליהם וכן שראויים להיות נשרפים כעולה ולכן יורו להם שיביאו כליל על מזבחך ולפי שהדרך ממעט פריה ורביה וממון והשם וגם מקללים לגר ואומרים לו שאינו תושב וכיוצא בזה לז"א לראשונה ברך ה' חילו וכן כתב הרמב"ן שיהיו חיל גדול שירבו ולא ימעטו ולענין העושר ופועל ידיו תצליח ולמי שיקום כנגדו מחץ מתנים קמיו. ומ"ש כי שמרו אמרתך הוא בעגל לא יהיה לך אלהים אחרים ובריתך ינצורו ברית מילה שהנולדים במדבר לא מלו ושבט לוי מלו מחץ מתנים קמיו המעוררים על הכהונה. ד"א התפלל על החשמונים ומשנאיו מן יקומון מהיות להם תקומה:
פסוק יב:
לבנימין אמר ידיד ה' כתב הרמב"ן בנימין שהוא ידיד ה' ישכון לבטח על השם והשם יהיה חופף עליו כל היום וא"כ עליו הראשון חוזר על השם ועליו השני על בנימין והנכון שיחזרו שניהם על בנימין וזה לפי שבירך ללוי בקרבנות ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ולפי שבהמ"ק היה בחלק בנימין לז"א לבנימין לוי שהוא ידיד ה' ישכון לבטח עליו עם בנימין ויהיה בקרבנותיו חופף ומגין על בנימין ומכפר עליו כל היום ובמקום גבוה שכן שהוא בהמ"ק וישמור אותו כשומר חומה. אבל כל המפרשים פירשו ידיד ה' בנימין:
פסוק יב:
חופף עליו כל היום שמשנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:
פסוק יב:
ובין כתפיו בגובה ארצו בית המקדש ורמז כאן על ג' מקדשות ישכון לבטח עליו מקדש ראשון שנאמר וכבוד ה' מלא את בית ה'. חופף עליו כל היום בית ב' שלא היתה בו שכינה שרויה אלא מכסה ומגין. ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי אז יקראו לירושלים כסא ה' ובספרי מה זכה בנימין הצדיק שתשרה שכינה בחלקו משל למלך ב"ו שבא אצל בניו לפרקים וכל א' וא' אומר אצלי שורה אבא קטן שבהם אומר א"א שיניח אחי הגדולים וישרה אצלי עמד לו ופניו מבויישות ונפשו עגומה עליו אמר להם ראיתי בני קטן ופניו מבויישת ונפשו עגומה עליו עכשיו מאכל ומשתה יהיה משלכם ולינתי אצלו כך אהבת בית הבחירה יהיה של בנימין וקרבנות מכל השבטי' ד"א מפני שכולם היו במכירתו של יוסף ובנימין לא ד"א מפני שכל השבטים נולדו חוצה לארץ ובנימין נולד בארץ. ובחדושי צרפתי לכך נעשה הקב"ה אושפיזכניה מפני הגביע שנמצא באמתחתו והכוהו אחיו בין כתפיו זכה לכך לבין כתפיו שכן:
פסוק יג:
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו הטעם שבירך ארצו הוא לפי שאדם הראשון חטא כששמע לקול אשתו ונתקללה האדמה בעבורו יוסף שלא שמע לאשת אדוניו תהי מבורכת ארצו ועוד לפי שכלכל את בית יעקב לחם לפי הטף ושלח לאביו בר ולחם ומזון לכך בירכו בפירות ואמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים פירי שמים והוא הטל וגם מתהום רובצת תחת עינות ותהומות הרי מים מלמעלה ומלמטה ולסבת המים ירבו פרי העץ ופרי האדמה וזהו וממגד תבואות שמש שהשמש מבשל פרי העץ וממגד גרש ירחים הם פרי האדמה שצריכים לחות הרבה והירח מלחלח ומראש הררי קדם שפירותיו ימהרו להתבשל מפירות שאר השבטים וזהו קדם מבורכת מראשית בשול הפירות שהרריה מקדימים לבשל ולבכר בישול פירות וזהו גם כן גבעות עולם ולפי שבירך ההרים בירך ג"כ ארץ המישור וזהו וממגד ארץ ואמר ומלואה שהארץ מלאה בבהמות וג"כ יהיו מבורכות כמו שאמר שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ובכל זה אם אין שם רצון אלהי לא יועיל לז"א ורצון שוכני סנה.
פסוק טז:
נזיר אחיו שהופרש מאחיו במכירתו וא"ת אחר שארצו מבורכת זה יהיה לסבה שכולם עובדי אדמה בבלויי סחבות והשקו ברגליהם גן הירק אמר יוסף שהוא בכור שניתנה לו בכורתו של ראובן הדר לו וא"ת היפים אינם בני מלחמה כמו שאמר בגלית על דוד ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה ואחר שארצם מבורכת מאד יבואו האויבי' לאכלה וקרני ראם קרניו ובהם ינגח לעמים רבים ולא יגרשם למקום קרוב אלא עד אפסי ארץ ואיך אפשר כל כך גבורה לפי שהם שני שבטים ובהם רבבות ואלפים:
פסוק יז:
עמים אלו שני שבטים להר המוריה ילכו להקריב קרבנות רבות ונדבות בעבור שלהם עושר גדול כי שפע ימים יינקו ויעשו סגולות כמלכים מזהב ומרגליות ויטמינוהו בחול:
פסוק יח:
ולזבולון אמר שמח בצאתך למלחמה ויששכר בשבתו בביתו שנאמר וירא מנוחה כי טוב. או יאמר שמח זבולון בצאתך לסחורה ויששכר במדרשות ויחלקו הריוח והזכות:
פסוק כ:
ברוך מרחיב גד שיעשה הרחבה גדולה בחרבו כשיוציאנה מתערה שכולם יברחו וגבורתו גדולה עד שיטרוף בחרבו בבת אחת זרוע וקדקד גם אם יתחיל מהזרוע הנקרא ריבי"ש בלעז וכ"ש אם יתחיל מהראש:
פסוק כא:
וירא ראשית לו שלקח נחלה בראשונה ארץ סיחון ועוג קודם שינחלו שאר השבטים ודן אותם לכף זכות שעשו כן לפי שהיה משה שנקרא מחוקק קבור שם ושם חלקו ולא אמר קבור דכאלו לא מת אלא הוא טמון שם וגם אמר ספון לפי שלא ידע איש את קבורתו:
פסוק כא:
ויתא גד חלוץ לפני ישראל למלחמה בראש המערכה ובזה קיים דברו שנדר לה' שילך חלוץ וגם קיים דברו עם ישראל לילך למלחמה או חוזר ויתא למשה שבא לתת תורה לראשי עם ולזכותם ובזה עשה צדקת ה' ועם ישראל:
פסוק כב:
דן גור אריה יזנק פי' ידלג הוא שמשון שהיה בא בפתע והורג בפלשתים בלא הרגשת חיל והשמעת קול:
פסוק כג:
נפתלי שבע רצון יש אנשים עניים ושמחים בחלקם ויש עשירים ואינם שמחים בחלקם כי אוהב כסף לא ישבע כסף אמר נפתלי לו שתיהם שמח בחלקו והוא עשיר וזהו שבע רצון וגם מלא ברכת ה':
פסוק כד:
ברוך מבנים אשר הטעם שבירך לאשר זאת הברכה לפי שהיה מוחרם שהחרימו למי שיגלה שיוסף חי וסרח בת אשר אמרה ליעקב יוסף חי כפי מאמר רז"ל ואין אומרת הבת בפתח אלא מה ששומעת בכירים א"כ אשר גלה והמוחרם נקרא ארור לז"א ברוך ואסור בתשמיש המטה ולא יהיו לו בנים לז"א ברוך מבנים אסור לדבר אחיו עמו באהבה וחיבה יהי רצוי אחיו אסור בסיכה וטובל בשמן רגלו אסור בנעילת סנדל לדעת מקצת חכמים ברזל ונחשת מנעליך אינו מאריך ימים וכימיך דבאך:
פסוק כה:
ברזל ונחשת מנעליך אשר היה בסוף ארץ ישראל ולז"א ברזל ונחשת שהיה לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם או יאמר נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת וכימיך דבאך ימי הבחרות נקראים ימיו של אדם וימי הזקנה כאלו אינם שלו ואמר בימי הבחרות יהיו ימי הזקנה ודבאך הפוך מדאבון נפש:
פסוק כו:
אין כאל ישורון היא ברכה לכל ישראל וטעם אלו הפסוקים לפי שכללות ברכותיו שלשה אחד שיהיו בעלי תורה. הב' שיהיו מוצלחים בנכסים וארצם תהיה מבורכת. ג' נצחון אויבים. בנימין ויששכר בירך בתורה ובעבודת הש"י ליוסף וזבולון נפתלי ואשר בעושר לראובן וליהודה ולגד ודן בנצחון אויבים ולמקצת שבטים ברכות כפולות וללוי בירך כל שלשתן תורה תומיך ואוריך הצלחות ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה נצחון מחץ מתנים קמיו ויקנאו השבטים ולמה לא נתת ליהודה כמו לשאר שבטים ולמה לא נתת לי הצלחות ולמה לא נתת לי נצחון כמו לשאר שבטים ועוד לשבטו למה נתן כל שלשתן לכן בירך עתה לכל ישראל בכל ג' ברכות ובכל אלו הד' פסוקים הזכיר ישראל לומר שלכל ישראל היה מברך בכל הג' בנצחון אמר אין כאל ישורון לומר עם היות שהמערכה יחייב שיהיו מנוצחים הקב"ה רוכב המערכה והשחקים כרוכב הסוס יוליכהו על כרחו למקום חפצו ולזה נקראו שחקים שהקב"ה ישחקם כמו ושחקת ממנה הדק שהשמים מקומו ומעונתו של אלהי קדם ומתחתיו המערכות שהם זרועות עולם שמקיימים העולם ויפקוד על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה ויגרש מפניך אויב ובענין ההצלחות וישכון ישראל בטח בדד כל מי שבא מעין יעקב והם יוצאי חלציו אל ארץ דגן ותירוש בענין התורה אשריך ישראל וגו'. וכתב בזוהר וכי גאותם של ישראל חרב היא והלא לעשו ניתנה אלא דא היא דתלמידים כדשמעין מלה ולא אתישיב בלבהון לוחמים כמו בחרב: