תנ"ך על הפרק - דברים לג - ברכת איש האלקים / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים לג

186 / 929
היום

הפרק

ברכה משה לבני ישראל טרם מותו

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹאשדתאֵ֥שׁדָּ֖תלָֽמוֹ׃אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנובָּנָ֖יולֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

ברכת איש האלקים

חטיבת הברכות נחלקת לשלושה חלקים, חלוקה המזכירה בצורתה ובתוכנה את סידור דבריו של המתפלל: פותח בשבח, מסיים בהודאה ובתווך מתייחד בבקשת צרכים פרטיים.

גם כאן נפתחת מערכת הברכות בדברי שבחו של משה לכלל ישראל, שאהבת הנצח של מלך עולמים נתונה להם. אהבה זו נתגלתה באופן מיוחד בשעת מתן תורה, עת ירד ה' אל עם סגולתו ומסר להם את תורתו-חמדתו, המחברת אותם אליו לעולם. בסיום הברכות נשא איש האלוקים את מבטו כלפי מעלה, אל חזון העתיד, בו הודיע עד כמה עצום הביטחון שזכה לו ישראל, הנושע תשועת עולמים על ידי רוכב שמים. בין דברי השבח לדברי ההודאה לצור ישראל המגן עליהם ומושיעם, באו הברכות המיוחדות לכל שבט ושבט.

ההבחנה הראשונה העולה מתוך התבוננות בסדר הברכות היא העדר סדר הגיוני. לא סדר תולדת השבטים, שכן יהודה הצעיר קודם ללוי הגדול ממנו, ואף בנימין הקטון שבשבטים קודם ליוסף, בכורה של אמו רחל; לא סדר דגלי המדבר, שבו אמנם קדם יהודה לשאר אחיו, אולם לא ראובן ולוי נלווה אליו כי אם יששכר וזבולון; אף לא סדר הנחלה בארץ, שכן ראובן ויהודה מתברכים זה צד זה, ואילו בנחלתם הם שוכנים משני עברי הירדן.

את ההיגיון העומד מאחורי סדר הברכות עלינו לחפש מתוך ראיית ההקשר, הכולל שני עניינים: חתימת התורה והמבט המיוחד על כלל האומה. מזווית זו, אפשר להבין שמשה עורך את שבטי ישראל על פי מקומם בתהליך חיבורה של האומה אל חיי הקודש האלוקיים השופעים משמי מרום ומתפשטים עליה באמצעות התורה – מן הפנים אל החוץ, מתוך הגזע המרכזי אל הענפים שבקצוות. מרכז האומה, כפי שעתיד להתברר בעוד מאות בשנים, הוא במקום השכנת השכינה שבירושלים, עיר הקודש. במקום הקדוש הזה, שבו נפתחו שערי שמים לאומה, נפגשו שלושה שבטים יחדיו – הם השבטים הסמוכים זה לזה בברכת משה – יהודה, לוי ובנימין.

בפיוט 'לכה דודי' מתוארת ירושלים כ"מקדש מלך עיר מלוכה", כשהכוונה היא למפגש בין מלכות שמים, המתגלה במקדש, לבין מלכות ישראל בארץ, היא מלכות בית דוד. על שתי מלכויות אלה אמר רבי עקיבא כי עתידים שני כיסאות מלכות לעמוד זה בצד זה – כיסא מלכות שמים וכיסא מלכות דוד. כיסא מלכותם של ישראל שייך לשבט יהודה, המגבש בתוכו את תמצית כבודה של האומה, והמלך היוצא ממנו ישב בירושלים. כיסא מלכות ה' נגלה במקדש, נחלתו של בנימין ומקום עבודת הכהנים משבט לוי.

בתוך סדרם של שלושת השבטים הללו הקדים משה את ברכת יהודה לברכת לוי ובנימין, ובכך רמז על הקדמת מלכות ישראל למלכות שמים. בטעם הדבר יש לומר כי כאשר נעלה אל המקדש ניפגש קודם כל במלכות ישראל שבירושלים, ורק לאחר מכן – על ידי הכשרת קדושה וטהרה נוספת – נזכה לבוא אל המקדש עצמו ולחזות בנועם ה'.

הבנה זו היא גם הטעם להקדמת ברכתו של ראובן, בכור השבטים, לברכותיהם של שלושת השבטים שהזכרנו. כוחו של ראובן לא עמד במרכז האומה ככוחותיהם של שלושת אחיו, אולם הוקדם אליהם מאחר וזכה להיות תחילה להופעתה של סגולת האומה בעולם הזה.

לאחר המבט המברך אל מרכזה הרוחני של האומה (מלכות ומקדש), הניכר בשבטים הנזכרים, עבר משה לעסוק בשבטיו של יוסף – אפרים ומנשה – שהיוו את מרכז 'גופה' של אומתנו הקדושה הן מצד ריבוי מניינם והן מצד נחלתם, שמוקמה בלב ארץ ישראל ממערב וממזרח לירדן והשתרעה על פני רוב שטחה. נסיבות אלו הביאו את יוסף למעמד של השפעה בולטת על רוב שבטי ישראל (כפי שאנו עתידים לראות כאשר תיחלק המלכות לשניים – מלכות יהודה ומלכות ישראל). מעמדו החשוב של יוסף ניכר כבר בקבלת התורה, כאשר המשנה למשה רבנו – שידו לא זזה מתוך ידו – היה יהושע בן נון, איש שבט אפרים. יהושע היה גם מי שהוטל עליו למלא את מקומו של משה הן בהנחלת הארץ לישראל והן בנטיעת התורה בתוכם.

מן העיסוק במרכז קומת האומה פנה משה אל הכוחות הישראליים המתפשטים החוצה. שבט זבולון מגיע במסחרו למרחקי ארץ, ומפגיש את עמי העולם עם המיוחד שבישראל. את כוחו הוא יונק מתורתו של יששכר אחיו, המפורסם בסגולתו המפליאה לקבוע את חשבון הזמנים, השנים והחודשים, חכמה שעליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

הרחבת התפשטות החכמה למרחקים מביאה אותנו אל הרחבת הגבורה הגופנית, ומתוך כך אל היופי והעושר הנלווים לתכונות לו. גבורת הגוף התייחדה לשבטי גד ודן המתוארים כאריות בגבורתם. היופי והעושר נתבררו בשבט נפתלי ואשר, שזכו לנחלה הסמוכה לים הכינרת, שבה התגלתה ברכתה של הארץ במלוא תוקפה. בשבט אשר נתגלה היופי הישראלי באופן מיוחד, כנאמר במדרש שהיו בנותיו נאות ביותר והיו נשואות לכהנים גדולים, ובזאת ניתן למצוא את החיבור בין מעלותיהם הפנימיות (כהנים) והחיצוניות (אשר) של ישראל.


פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך