א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃ ב וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת (אֵ֥שׁ) (דָּ֖ת) לָֽמוֹ׃ ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃ ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃ ה וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ ז וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃ ח וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃ ט הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנו (בָּנָ֖יו) לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃ י יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃ יא בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃ יב לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃ יג וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃ יד וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃ טו וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃ טז וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ יז בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ יח וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃ יט עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ כ וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃ כא וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ כב וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃ כג וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ כד וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃ כה בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃ כו אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃ כז מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃ כח וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃ כט אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
מסיני בא יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר. קשה דכאן כתב רש"י למדנו שיצא כנגדם ולעיל ביתרו כתב רש"י על פסוק לקראת האלהים מגיד שהשכינה יצאה לקראתם למה לי שני למודים ע"ז. ונראה דאי מכאן לחוד הו"א דישראל היו כבר עומדים תחתית ההר והשכינה בא אליהם מן ההר מלמעלה קמ"ל ויוצא את העם לקראת האלהים ואח"כ ויתיצבו תחת ההר ממילא בשעת הליכתן בא לקראתם קמ"ל כאן ה' מסיני בא לקראתם, ואי משם הו"א איפכא שהשכינה היתה בההר בדרך ישיבה וישראל היו הולכים לקראתה קמ"ל כאן ה' מסיני בא א"כ שניהם היו בהליכה הקב"ה מההר וישראל לההר לישב בתחתיתו והוי שפיר כחתן לקראת כלה דהיינו שניהם ביציאה:
פסוק ז:
וזאת ליהודה כו' מפני הנידוי שקבל עליו בפ"ב דמכות (י"א) א"ר יהודה אמר רב נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים לשון נדוי הוא וקשה למה לא התירו ליהודה ולא יהיו עצמותיו מגולגלים. ונראה דהיה שם טעות בענין זה דכתבו התוס' שם יש מדקדקין מכאן דנדויים שלנו אפי' שיש להם זמן אין לנדות מספק שהרי הכי התנה בדבר שלא היה בידו לקיים דשמא היה מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך ולכך חל מעיקרא גם הנדוי על התנאי אבל שאר התנאים דבידו לקיים כגון שמנדין האדם שלא יעשה הדבר ודאי לא חל הנידוי כיון דבידו לקיים כגון שמשעת הנדוי אנו יודעים בודאי שבדעתו לקיים הדבר ודאי לא חל הנדוי כלל מעיקרא עכ"ל. ועפ"ז י"ל כאן דיהודה חשב בתחלה, דלאסון לא חייב כלל דאונס מן השמים הוא ואין שייך להיות ערב בזה רק על שמא יעכבו יוסף היו סבור שבידו להנצל מזה להחזירו לאביו כי הוא ישב תחתיו כדכתיב ישב עבדך תחת הנער כו', ממילא לא חל הנדוי מעיקרא, כך היה יהודה חושב אבל באמת קרוי זה אין בידו כמו שהיה באמת שלא רצה יוסף, ליקח יהודה תחת בנימין מחמת סיבת עלילת ענין הגניבה וע"כ חל הנדוי מעיקרא אלא שלפי דעת יהודה לא עלתה דעתו ע"ז:
פסוק ז:
ועזר מצריו תהיה כו' כאן רמז לשמעון. ומה שלא כתבו בפירוש לפי שיעקב לא רצה לברך שמעון ולוי על דבר שכם ויוסף וחזר לוי וזכה לברכה במעשה עגל כדכתיב ולתת עליכם היום ברכה כלומר היום תזכו לברכה בוזאת הברכה אבל שמעון לא זו שלא חזר בו אלא שחטא עוד במעשה זמרי, הכי איתא במדרש רבה:
פסוק יב:
כל היום, לעולם משנבחרה ירושלים. דקשה וכי לעולם שרתה שכינה וחופף ומגין והלא נחרב המקדש בעוה"ר, והלכה השכינה למעלה עשר מסעות, לזה אמר הך לעולם אין פירושו שלעולם לא זזה משם אלא ה"ק דמשעה שנבחרה ירושלים לא היתה השכינה במקום אחר לאפוקי משכן שילה, וזהו פירוש ובין כתפיו שכן כלומר שלא שכן במקום אחר אלא בין כתפיו דהיינו בית המקדש:
פסוק יד:
דבר אחר וממגד. הך דבר אחר הוא ט"ס ומקומו הוא אחר. תיבת ודלועין וצ"ל דבר אחר גרש ירחים כנ"ל אע"פ שהרמב"ן העתיק לשון רש"י ולא נזכר אלא גרש ירחים בלא דבר אחר מ"מ יש הרבה ספרים שנזכר בהם ד"א והוא עיקר:
פסוק טז:
ורצון שוכני סנה כו', הנגלה אלי בסנה. צריך טעם למה זכר דוקא כינוי זה כאן, ותו למה אמר שוכני דהיינו שוכן שלי ולא אמר שוכן סנה. ונראה משום דנתכוין למ"ש אח"כ שתבוא ברכה זו לראש יוסף והיינו משום דשייכא לו גבי משה כששרתה עליו הנבואה כתיב ויסתר פניו ואמרינן בברכות (ז') בזכות ויסתר זכה משה כו' וגבי יוסף היה נמי כן זכות ע"י מניעת ראייה דלא רצה לראות על אשת פוטיפר וזכה ע"י כך לברכת עלי עין, וזה נכון:
פסוק כ:
ברוך מרחיב גד כו' מרחיב והולך כלפי מזרח. דלגבי מערב א"א להרחיב גבולו ששם הירדן:
פסוק כא:
כי שם חלקת מחוקק, כי ידע אשר שם בנחלתו תירץ בזה הא נטילת חלקו בארץ סיחון ועוג היה קודם מיתת משה, ע"כ אמר כי ידע דהיינו ברוח הקודש מה שיהיה אח"כ. ויש מקשין הא קבורת משה בהר נבו ונבו הוא בחלק ראובן שנאמר ובני ראובן בנו את וגו' ואת נבו, ולק"מ דכאן לא קאי על מקום הקבורה של משה אלא קאי על שזכר לפני זה ארץ סיחון ועוג וכדי של"ת למה בחר לו שם ולא בא"י לזה אמר כי קבורת משה היה שם לא איכפת ליה בא"י:
פסוק כו:
אין כאל ישרון, דע לך ישרון שאין כאל. דל"ת דכאל ישורון שייך להדדי דהיינו שאין כאל ישורון ואין דומין זה לזה, דע"ז קשה מהיכא תיתי לדמות ישורון לאל, אלא דאלו תיבות מסורסות הם כאילו כתיב ישורון אין כאל דהיינו אתה ישורון אני מודיעך שאין כאל בכל אלהי העמים. והוסיף רש"י לומר ולא כצורך צורם דאין לזה רמז בפסוק אלא דמתרץ שלא תקשה, מה שפירשתי אין כאל בכל אלהי העמים הא גם זה הוא פשוט לזה מביא ראיה מפסוק דלעיל גבי שירה כי לא כצורנו אלמא שהפסוק משמיענו דבר זה ה"נ נפרש כן אין כאל ואין להקשות באמת על זה ל"ל להשמיענו זאת בשלמא לעיל צריך לזה שאומר דרך תוכחה על האויבים שהיה להם לחשוב דבר זה כפירש"י שם אבל כאן שמודיע לישראל דבר זה מה חידוש מודיע להם. יש לתרץ דקמ"ל מענין מדותיו של הקב"ה דאל הוא רחמים גמורים ואמר דע לך שאין ראויין לשום מנהיג במדות רחמנות כרחמנותו של הקב"ה שהוא אל החסד. ואח"כ מפרש מהו גודל המעלה ברחמנות אמר ע"ז דהוא בדרך שכתב רש"י בפסוק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב דבשר ודם א"א לעשות שתי מלאכות בידו אחת פירוש רחמים ודין אבל הקב"ה ימין שלו נאדר בכח, דהיינו רחמנות להציל לישראל ובאותה ימין עצמה תרעץ אויב, ה"נ אמר כאן רוכב שמים בעזרך והוא עצמו רוכב בגאותו שחקים להראות גאותו ומפרש דבר זה מהו גאותו שמראה בשחקים, על זה אמר מעונה אלהי קדם כדמפרש רש"י שהשחקים הם לו לדירה ומתחת השחקים הם זרועות עולם הם הגבורים הרשעים ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד זו היא הגבורה של גאותו והוא עצמו בשעה ההיא רוכב שמים בעזרך, וזהו שסיים רש"י הוא שהכח והגבורה שלו בעזרך. הרי רש"י מראה באצבע שזהו כוונתו כמו שפירשתי (והוא נכון מאוד בס"ד):
פסוק כז:
מעונה אלהי קדם, למעונה הם השחקים כו' לא נקט השמים שנזכר בפסוק תחילה אלא השחקים, הוא הדבר אשר דברתי שפסוק זה הוא פירוש על מה שאמר ובגאותו שחקים לפרש ומה היא הגאוה כמו שזכרתי, ואמר כאן למעונה הם השחקים דל"ת דבר שזכרנו שבידו הרחמנות והדין בפעם אחת לא היה רק פעם אחת במצרים כמו שזכרנו אבל לא הנהגה לדורות ע"כ אמר למעונה דהיינו דירת קבע היא זו שאמרתי שהוא רוכב שחקים בגאותו ומקדם בירר לו הש"י דירה זו בשחקים: