תנ"ך על הפרק - דברים לג - תורה וארץ ישראל - מורשה / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים לג

186 / 929
היום

הפרק

ברכת משה לבני ישראל טרם מותו

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹאשדתאֵ֥שׁדָּ֖תלָֽמוֹ׃אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנובָּנָ֖יולֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

תורה וארץ ישראל - מורשה

בפרקי אבות שנינו: "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך" (ב, יב). ושאל בעל ה"שפת אמת" הלא המקרא זועק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), הרי שתורה ירושה לנו. ותירץ, אכן תורה ירושה היא לכלל ישראל, אך לא קיימת הבטחה לכל יחיד ויחיד; ועל כן היחיד צריך להתקין עצמו ללמוד תורה, שאינה ירושה לו.

בירושלמי מצינו הסבר אחר, וזה לשונו: "א"ר הושעיה, כל מקום שנאמר מורשה, לשון דיהא (פני משה: לשון כהה וספק) התיבון, והכתיב 'מורשה קהלת יעקב' (פני משה: ומה שייך לשון דיהא על התורה). אמר לית דיהא סוגין מיניה (פני משה: לית דיהא וספק יותר ממנה. בתחלה כשבא להתעסק וללמוד בתורה כמה וכמה ספיקות יבואו לו ואין מבין על בוריה). מן דו לעי היא משכח כולה (פני משה: ואחר שהוא יגע הרבה בה, הוא מוצא את כולה עם טעמה ונימוקה)" (בבא בתרא פ"ח ה"ב).

לדברי הירושלמי, אמנם הקב"ה מוריש לנו תורה, אלא שהיא נתונה לנו בכוח בלבד, אולם כדי לזכות בה בפועל יש צורך ביגיעה רבה. מידת היגלותה של התורה בפועל אצל כל יחיד, תלויה במידת נכונותו להתייגע בה; ועל כן אמר התנא "התקן עצמך ללמוד תורה", אף שהיא מורשה, היא אינה ירושה. וכן אמרו בקידושין, תלמיד חכם "תורה דיליה היא, דכתיב 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' (תהילים א, ב)", ופירש שם רש"י: "בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו" (קידושין לב ע"ב, ד"ה "ובתורתו").

וכשם שהתורה היא לנו מורשה, כך גם ארץ ישראל. על הפסוק "מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד) ציין בעל הטורים: "מורשה ב' במסורה, הכא, "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", ואידך 'והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אתה לכם מורשה' (שמות ו, ח)". וכיוון שארץ ישראל ותורה נקראים שניהם מורשה, ודאי שהגדרת הירושלמי של מורשת התורה חלה אף על מורשת ארץ ישראל, שאף היא נתונה לנו בכוח, אלא שיש צורך בהרבה יגיעה והקרבה כדי לזכות בה שתהיה לנו ירושה בפועל. ואכן כאשר הירושלמי דן בפרק יש נוחלין בירושת הארץ, מזכיר שם את הפסוק "ונתתי אתה לכם מורשה" - הוא משתמש ב"לשון דיהא", ב"לשון כהה וספק" (בבא בתרא פ"ח ה"ב). ולכן אמרו חז"ל שארץ ישראל ותורה הם מהדברים הנקנים בייסורים (בבלי, ברכות ה ע"א).

הדמיון של תורה וארץ ישראל איננו רק בתכונת הירושה שבשניהם, אלא שיש להם שייכות הדדית ותלות של חיוניות זה בזה: על עוון של לימוד תורה, נענשים בגלות מהארץ. הגמרא דנה בפסוק מספר ירמיהו "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ" (ט, יא), והיא מספרת: "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי (אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה)' (ירמיה ט, יב)". ושואלת הגמרא, "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחלה" (נדרים פא ע"א). וביאר האור החיים "פירוש, השאלה היא, שאם ישראל חטאו, הארץ מה חטאה שאבדה. שהיה לו לבעל הדין לפרע מהם ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה, ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. ויאמר ה' על עזבם את תורתי, הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה". 

השאלה לא היתה למה נענש ישראל, אלא למה נענשה הארץ עמהם ונעזבה לשממה, והרי אפשר היה להענישם כשהם על אדמתם; אלא שבלא תורה "אין חשק לארץ בישיבתם בה". כשם שאין הארץ סובלת עוברי עברה (רמב"ן, ויקרא יח, כה), כך איננה סובלת ואיננה מתקיימת בלא תורה.

וכשם שאין ארץ ישראל בלא תורה, כך אין תורה בלא ארץ ישראל. "וזהב הארץ ההִוא טוב" (בראשית ב, יב) - אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה, טז, ד). והסביר הרב קוק זצ"ל: "יצירה עצמית ישראלית במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל". וטעם הדבר הוא, כי "הדמיון של ארץ ישראל צלול וברור נקי וטהור, ומסוגל להופעת האמת האלקית, להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש, ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלקית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה, ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחו"ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל, 'אוירא דארץ ישראל מחכים'".

מכאן הבנה מעמיקה יותר במאמר חז"ל "כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב). לא זו בלבד שתוקף הצרות וסבל הגלות גורמים למיעוט בעסק התורה, אלא שגם התורה הנלמדת בחוץ לארץ אינה בדרגה כזו הנלמדת בארץ, במקומה הטבעי, במקום השראת השכינה וקרבת אלקים. עד כדי כך מגיעים הדברים, עד כי ר' זירא כשעלה לארץ ישראל, קיבל על עצמו מאה תעניות כדי שתשתכח ממנו תורת בבל "כי היכי דלא נטרדיה" (בבא מציעא פה ע"א).

ומצינו בשמו של הגר"א שהיה מסרב לקבל מגידים מן השמים שילמדוהו תורה בלא יגיעה. ומספר ר' חיים מוולאז'ין, "בדידי הוא עובדא, ששלח רבנו אותי אצל אחי הקטן, וגדול ממני בכל מילי דמיטב, חסידא קדישא הגאון מוהר"ש זלמן זצ"ל, לאמר לו בצווי משמו, שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר יבא אצלו, כי בזמן לא כביר יבא אליו מלאך מגיד. ואמר, כי אף כי מרן הבית יוסף היה לו מגיד, היה זה לפני ב' מאות שנה, שהיו הדורות כתיקונן, והיה שרוי על אדמת הקדש, לא כן עתה שרבו המתפרצים, ובפרט בחו"ל אי אפשר כלל שיהיה כולו קדש קדשים בלא שום עירוב כלל". וכן סבר גם החתם סופר, וכשהוא שלח בירור הלכתי לארץ ישראל, סיים את איגרתו בזו הלשון: "ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה, יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה".

וכשנשאלה שאלה בבית המדרש האמוראי, מדוע תלמידי חכמים שבבבל מצוינים, היינו מתהדרים בבגדים נאים, השיבו "לפי שאינן בני מקומן" (שבת קמה ע"ב), משום שמקומם של תלמידי חכמים בארץ ישראל, ויש לחוץ לארץ השפעה שלילית על תכונתם.

***

תכונת הירושה שבתורה ושבארץ ישראל עלולה להביא למצב של שגרה והתיישנות, סכנה שהנביא הזהיר מפניה בביטויים חריפים ביותר: "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אֹתי מצות אנשים מלמדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יג-יד). וחז"ל למדו מכאן ש"עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב), ועל כן הזהירו בב' יסודות אלו, תורה וארץ ישראל, שלעולם יהיו בעינינו כחדשים. בארץ ישראל נאמר "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... ונתנה לך" (שמות יג, יא), ודרשו במכילתא  "שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאלו היום נתונה לך" (פרשת בא, פרשה יח). ובתורה נאמר "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט), ודרשו בגמרא "ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני" (ברכות סג ע"ב). וכתב רש"י "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם" (דברים כו, טז).

נמצא שארץ ישראל ותורה ניתנו בידינו כמורשה בכוח, ועלינו להתייגע יום יום כדי לזכות בהם ולקנותם כירושה; ולכשנעשה חלקנו, יעשה אף הקב"ה חלקו. וכיוון שמרובה מידה טובה, בוודאי ירחיב ה' לנו גבולנו בתורה ובארץ, כמ"ש "והיטבך והרבך מאבתיך" - "אבותיך ירשו ארץ ז' עממים, ואתם עתידין לירש ארץ של עשר עממים" (ירושלמי, קידושין פ"א ה"ח).

"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ו"כל העוסק בתורה (לשמה) זוכה לנחלת יעקב". שהיא כידוע "נחלה בלי מצרים" (שבת קיח ע"א), כמו שהבטיח ה' ליעקב "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" (בראשית כח, יד).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך