תורה וארץ ישראל - מורשה
בפרקי אבות שנינו: "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך" (ב, יב). ושאל בעל ה"שפת אמת" הלא המקרא זועק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), הרי שתורה ירושה לנו. ותירץ, אכן תורה ירושה היא לכלל ישראל, אך לא קיימת הבטחה לכל יחיד ויחיד; ועל כן היחיד צריך להתקין עצמו ללמוד תורה, שאינה ירושה לו.
בירושלמי מצינו הסבר אחר, וזה לשונו: "א"ר הושעיה, כל מקום שנאמר מורשה, לשון דיהא (פני משה: לשון כהה וספק) התיבון, והכתיב 'מורשה קהלת יעקב' (פני משה: ומה שייך לשון דיהא על התורה). אמר לית דיהא סוגין מיניה (פני משה: לית דיהא וספק יותר ממנה. בתחלה כשבא להתעסק וללמוד בתורה כמה וכמה ספיקות יבואו לו ואין מבין על בוריה). מן דו לעי היא משכח כולה (פני משה: ואחר שהוא יגע הרבה בה, הוא מוצא את כולה עם טעמה ונימוקה)" (בבא בתרא פ"ח ה"ב).
לדברי הירושלמי, אמנם הקב"ה מוריש לנו תורה, אלא שהיא נתונה לנו בכוח בלבד, אולם כדי לזכות בה בפועל יש צורך ביגיעה רבה. מידת היגלותה של התורה בפועל אצל כל יחיד, תלויה במידת נכונותו להתייגע בה; ועל כן אמר התנא "התקן עצמך ללמוד תורה", אף שהיא מורשה, היא אינה ירושה. וכן אמרו בקידושין, תלמיד חכם "תורה דיליה היא, דכתיב 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' (תהילים א, ב)", ופירש שם רש"י: "בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו" (קידושין לב ע"ב, ד"ה "ובתורתו").
וכשם שהתורה היא לנו מורשה, כך גם ארץ ישראל. על הפסוק "מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד) ציין בעל הטורים: "מורשה ב' במסורה, הכא, "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", ואידך 'והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אתה לכם מורשה' (שמות ו, ח)". וכיוון שארץ ישראל ותורה נקראים שניהם מורשה, ודאי שהגדרת הירושלמי של מורשת התורה חלה אף על מורשת ארץ ישראל, שאף היא נתונה לנו בכוח, אלא שיש צורך בהרבה יגיעה והקרבה כדי לזכות בה שתהיה לנו ירושה בפועל. ואכן כאשר הירושלמי דן בפרק יש נוחלין בירושת הארץ, מזכיר שם את הפסוק "ונתתי אתה לכם מורשה" - הוא משתמש ב"לשון דיהא", ב"לשון כהה וספק" (בבא בתרא פ"ח ה"ב). ולכן אמרו חז"ל שארץ ישראל ותורה הם מהדברים הנקנים בייסורים (בבלי, ברכות ה ע"א).
הדמיון של תורה וארץ ישראל איננו רק בתכונת הירושה שבשניהם, אלא שיש להם שייכות הדדית ותלות של חיוניות זה בזה: על עוון של לימוד תורה, נענשים בגלות מהארץ. הגמרא דנה בפסוק מספר ירמיהו "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ" (ט, יא), והיא מספרת: "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי (אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה)' (ירמיה ט, יב)". ושואלת הגמרא, "היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחלה" (נדרים פא ע"א). וביאר האור החיים "פירוש, השאלה היא, שאם ישראל חטאו, הארץ מה חטאה שאבדה. שהיה לו לבעל הדין לפרע מהם ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה, ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. ויאמר ה' על עזבם את תורתי, הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה".
השאלה לא היתה למה נענש ישראל, אלא למה נענשה הארץ עמהם ונעזבה לשממה, והרי אפשר היה להענישם כשהם על אדמתם; אלא שבלא תורה "אין חשק לארץ בישיבתם בה". כשם שאין הארץ סובלת עוברי עברה (רמב"ן, ויקרא יח, כה), כך איננה סובלת ואיננה מתקיימת בלא תורה.
וכשם שאין ארץ ישראל בלא תורה, כך אין תורה בלא ארץ ישראל. "וזהב הארץ ההִוא טוב" (בראשית ב, יב) - אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה, טז, ד). והסביר הרב קוק זצ"ל: "יצירה עצמית ישראלית במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל". וטעם הדבר הוא, כי "הדמיון של ארץ ישראל צלול וברור נקי וטהור, ומסוגל להופעת האמת האלקית, להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש, ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלקית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה, ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחו"ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל, 'אוירא דארץ ישראל מחכים'".
מכאן הבנה מעמיקה יותר במאמר חז"ל "כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב). לא זו בלבד שתוקף הצרות וסבל הגלות גורמים למיעוט בעסק התורה, אלא שגם התורה הנלמדת בחוץ לארץ אינה בדרגה כזו הנלמדת בארץ, במקומה הטבעי, במקום השראת השכינה וקרבת אלקים. עד כדי כך מגיעים הדברים, עד כי ר' זירא כשעלה לארץ ישראל, קיבל על עצמו מאה תעניות כדי שתשתכח ממנו תורת בבל "כי היכי דלא נטרדיה" (בבא מציעא פה ע"א).
ומצינו בשמו של הגר"א שהיה מסרב לקבל מגידים מן השמים שילמדוהו תורה בלא יגיעה. ומספר ר' חיים מוולאז'ין, "בדידי הוא עובדא, ששלח רבנו אותי אצל אחי הקטן, וגדול ממני בכל מילי דמיטב, חסידא קדישא הגאון מוהר"ש זלמן זצ"ל, לאמר לו בצווי משמו, שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר יבא אצלו, כי בזמן לא כביר יבא אליו מלאך מגיד. ואמר, כי אף כי מרן הבית יוסף היה לו מגיד, היה זה לפני ב' מאות שנה, שהיו הדורות כתיקונן, והיה שרוי על אדמת הקדש, לא כן עתה שרבו המתפרצים, ובפרט בחו"ל אי אפשר כלל שיהיה כולו קדש קדשים בלא שום עירוב כלל". וכן סבר גם החתם סופר, וכשהוא שלח בירור הלכתי לארץ ישראל, סיים את איגרתו בזו הלשון: "ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה, יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה".
וכשנשאלה שאלה בבית המדרש האמוראי, מדוע תלמידי חכמים שבבבל מצוינים, היינו מתהדרים בבגדים נאים, השיבו "לפי שאינן בני מקומן" (שבת קמה ע"ב), משום שמקומם של תלמידי חכמים בארץ ישראל, ויש לחוץ לארץ השפעה שלילית על תכונתם.
***
תכונת הירושה שבתורה ושבארץ ישראל עלולה להביא למצב של שגרה והתיישנות, סכנה שהנביא הזהיר מפניה בביטויים חריפים ביותר: "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אֹתי מצות אנשים מלמדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יג-יד). וחז"ל למדו מכאן ש"עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב), ועל כן הזהירו בב' יסודות אלו, תורה וארץ ישראל, שלעולם יהיו בעינינו כחדשים. בארץ ישראל נאמר "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... ונתנה לך" (שמות יג, יא), ודרשו במכילתא "שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאלו היום נתונה לך" (פרשת בא, פרשה יח). ובתורה נאמר "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט), ודרשו בגמרא "ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני" (ברכות סג ע"ב). וכתב רש"י "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם" (דברים כו, טז).
נמצא שארץ ישראל ותורה ניתנו בידינו כמורשה בכוח, ועלינו להתייגע יום יום כדי לזכות בהם ולקנותם כירושה; ולכשנעשה חלקנו, יעשה אף הקב"ה חלקו. וכיוון שמרובה מידה טובה, בוודאי ירחיב ה' לנו גבולנו בתורה ובארץ, כמ"ש "והיטבך והרבך מאבתיך" - "אבותיך ירשו ארץ ז' עממים, ואתם עתידין לירש ארץ של עשר עממים" (ירושלמי, קידושין פ"א ה"ח).
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ו"כל העוסק בתורה (לשמה) זוכה לנחלת יעקב". שהיא כידוע "נחלה בלי מצרים" (שבת קיח ע"א), כמו שהבטיח ה' ליעקב "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" (בראשית כח, יד).