פסוק א:פירש״י ז״ל לפני מותו סמוך וכו׳. פי׳ דק״ל מאי קמ״ל פשיטא דקודם מיתה הוה לכך משני דקמ״ל סמוך למיתה שאם לא עכשיו אימתי לפי שכל הנביאים סיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין ומשה עד שעה אחרונה הוכיח ולכך הוצרך לבסוף לברכם דאם לא עכשיו אימתי יסיים בכי טוב:
פסוק ב:מסיני בא יצא וכו׳. דאל״כ הול״ל בסיני כמ״ש הרא״ם ז״ל. וא״ת דלא מצי למיכתב הכי כמו שהק׳ הש״ח דא״כ הוה משמע שירד בהר סיני ממש ומסקנא דגמ׳ מעולם לא ירדה שכינה למטה אלא למעלה מעשרה ועוד כמ״ש רש״י שהרכין שמים ע״ג הר סיני וכו׳ ע״ש סוף סוף הו״מ לכתוב על סיני בא דהכי נמי כתיב התם וירד ה׳ על הר סיני וכי היכי דמפרשינן התם נפרש נמי הכא אלא מוכרח לפ׳ שיצא מסיני לקראתם:
פסוק ב:אש דת שהיתה וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ קמא לא שייך למכתב למו בתר הכי דאע״ג שהיתה כתובה באש הרי לא ניתנה להם כך ועוד דא״כ לא הול״ל אש דת אלא דת אש דאז הוה משתמע שפיר דת שהיתה כתובה תחלה באש נתן למו ולפי׳ שני נמי הול״ל באש דת למו א״נ מתוך האש כדכתיב ודבריו שמעת מתוך האש. ועוד דלפי׳ זה לא יתכן היות אש דת כתיבין במלה חדא כיון שהאש הוא נפרד מהדת והול״ל תרין מילין וגם בטעם מפסיק בתיבת אש והשתא דסמיכי ש״מ דר״ל שהאש שייך בגוף התורה עצמה:
פסוק ג:מדברותיך וכו׳ ד״א אף וכו׳. דאילו לפי׳ ראשון מלבד דלא יתכן מלת אף מה גם הך עמים יתירא דעמים מאן נינהו שבטי ישראל ובישראל גופייהו משתעי קרא עד האידנא וא״כ ליכתוב אף חובב למו ולפי׳ שני הול״ל אף אם חובב א״נ אף כי חובב:
פסוק ה:בהתאסף בכל וכו׳ ד״א וכו׳. אצטריך דאילו לפי׳ ראשון לא דייקא מלת בהתאסף הואיל ואינו דבק עם ויהי בישורון דלעיל ועוד דיחד שבטי ישראל יתירא הוא ולפי׳ בתרא מלת ראשי עם יתירי נינהו דלא שייך חשבון להך פירושא:
פסוק ו:יחי ראובן בעה״ז ואל ימות וכו׳. פי׳ בעה״ז שכבר נחשב כמת שהרי נכתב עליו וילך ראובן וישכב וכו׳ יהי רצון שיחיה ממיתה זו שיתגלה ויתפרסם לעיני הבריות אמיתות הענין שאינו כפי פשוטו וכדאמור רבנן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ולעה״ב אל ימות כלל שלא יזכר לו לגמרי. ואע״ג דאפי׳ אות א׳ שבתורה אינה בטלה לעתיד לבא חלילה מ״מ אתי שפיר במאי דכתבינא התם בפ׳ וישלח שנענש מדה כנגד מדה כשם שבלבל את המצעות כך נתבלבלו עליו האותיות שבתורה דבמקום שהול״ל ויכבש את בלהה וכו׳ נתהפכו האותיות ונכתב וישכב ע״ש והשתא שפיר קאמר דלע״ל יחזרו האותיות למקומן:
פסוק ז:וזאת ליהודה סמך וכו׳. ההרגש הוא דאמאי כתיב וזאת לישנא יתירא הול״ל וליהודה אמר וכדכתיב בכל השבטים. ומ״ש להם לבדם וכו׳ ולא עבר זר וכו׳ ופירש״י ז״ל שם דרש ר׳ תנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכם ע״כ ואמנם לא ידענא הך זר אמאן קאי ואמאי קרי זר לשבט אחר ומה גם דהשבט שהיה ראוי לפי סדר תולדותם להיות בתוכם הוא לוי [הואיל ולא רצה להזכיר שמעון] וכמו זר נחשב הוא אתמהא. והיה אפשר לומר כלפי מ״ש רז״ל גבי מכירת יוסף דכתיב ויאמרו איש אל אחיו וכו׳ לכו ונהרגהו וכו׳ שהיו שמעון ולוי ולא מצינו שהודה לוי על זה ולכך לא הכניסו משה בין ראובן ליהודה אלא אח״כ. והשתא קרי ליה זר דלגבי הך מלתא הויא ליה זר לגבייהו שלא דמה להם שהודו על חטאתם ברבים משא״כ לוי ובענין מ״ש רבינו בעצמותיו של יהודה שהיו מגולגלין וכו׳ עמ״ש בזה בפ׳ ויגש על פ׳ כי עבדך ערב וכו׳:
פסוק ז:ועזר וכו׳ ד״א כאן רמז וכו׳. דאילו לפי׳ קמא האי שמע ה׳ וכו׳ יתיר נפיש הואיל וכבר פריש כל מילי ואל עמו תביאנו ידיו וכו׳ ועזר וכו׳ א״כ פשיטא שישמע קולו בעשותו את כל אלה ולכך פי׳ דאה״נ דיתיר הוא ובא לרמוז ברכה לשמעון ואהא נמי קשה דמ״ש גבי יהודה דרמז ברכה לשמעון השתא ומה לוי דעדיף מניה והראיה שברכו בפירוש לא רצה ליתנו בין ראובן ליהודה כדלעיל ושמעון דגרע מניה הקדים רמז ברכתו לברכת יהודה הו״מ לרמוזיה בהדי לוי:
פסוק ח:תריבהו וכו׳ ד״א וכו׳. לפי׳ א׳ לא שייך לשון תריבהו טפי הול״ל תבחנהו ולפי׳ שני אין זה דבר שייך לכללות השבט אלא דבר פרטי על אהרן ומרים:
פסוק יא:מחץ וכו׳ ד״א וכו׳. לפי׳ ראשון קשה תרתי חדא דלזה א״צ לתפילה ולברכה שהרי כבר אמר השי״ת בפ׳ קרח זכרון לבני ישראל וכו׳ ולא יהיה כקרח וכו׳ ועוד דכל ברכותיו של משה בכאן הם נבואות על עניינים פרטים שהיו עתידים לבא ולר״א ניחא. אך לד״א נמי לא שייך כ״כ לשון קמיו ומשנאיו שהרי היונים לא על לוי בלבד היו קמים אלא על כל ישראל:
פסוק יב:לבנימין וכו׳ לפי שברכת וכו׳. משום דק״ל לרש״י מ״ש דבכולהו שבטים כתיב וי״ו כמו וליוסף ולזבולון וכו׳ לבר מבנימין ואהא משני שפיר דסמכו עם לוי וכאילו הם שבט אחד וענין א׳ מהטעם שכתב:
פסוק יג:ומתהום וכו׳ מעין ברכתו וכו׳. הק׳ המפרשים ז״ל דא״כ למה הוצרך משה לברכם הואיל וכבר הקדימו יעקב בברכות אלו ועיין מה שתרצו. ולעד״נ דמשום שיעקב הקדים לברכותיו מאמר הקבצו וכו׳ את אשר יקרא אתכם וכו׳ אף שהיה דעתו לדבר אחר לגלות הקץ מ״מ כשחזר וברכן אקיבעיה קמא הדר וממילא לא היה מקום לחול הברכות אלא לעתיד לבא לכן הוצרך משה לחזור אותם הברכות לומר שיתקיימו גם בעולם הזה:
פסוק טו:ומראש הררי וכו׳ דבר אחר וכו׳. הוצרך לב׳ פי׳ דלפי׳ ראשון ק׳ תרתי למה לי ראש וקדם דכתיבי בקרא דלפי׳ בתרא ניחא דר״ל שהיו ראשונים במעשה בראשית ומיהו לפי׳ בתרא קשה למה נזכר זה בחלקו של יוסף טפי משאר שבטים ולא יתכן לומר שחלקו של יוסף קדמה לכל דאדרבא הרי אמרו אבן השתיה שממנה הושתת העולם ובבה״מ קיימא בחלקו של בנימין ולא של יוסף:
פסוק טז:ורצון שוכני סנה וכו׳. הא דהוצרך להזכיר כאן שכני סנה עמ״ש בש״ח. ולעד״נ בההיא דאמרי׳ במסכת שבת הסנה הסנה לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי קב״ה שכינתיה עלך אלא משום דנמיכת מכל אילני וכו׳ וה״נ אמרו גבי יוסף הוא בצדקתו וענותנותו מתחלתו ועד סופו אפילו אחר שנעשה מלך במצרים לא גבה לבו לכך ראוי שתשרה עליו ברכה. וא״ש מאי דמסיים ולקדקד נזיר אחיו דאף על גב שנעשה נזיר אחיו והיה במצרים אפ״ה לא הניח צדקתו ועודנו מחזיק בתומתו:
פסוק יז:שורו שכחו קשה וכו׳. הא דהמשילו בכחו לשור ולא לבהמה או חיה אחרינא נראה משום דידוע שהשור כחו בקרניו וה״נ יהושע כחו היה ממה שנתן משה מהודו עליו דהיינו קירון פנים דמחמתו הו״ל קרני ההוד והיינו דסמיך ליה הדר לו ופירש״י מונתת מהודך עליו:
פסוק יח:ולזבולון וכו׳ כפל שמותיהם לחזקם וכו׳. זהו לשיטת הש״ס דידן אבל שיטת הירושלמי להיפך דאותם שכפל שמותם הם הגבורים כמו שאמר רש״י ז״ל בפרשת ויגש על פסוק ומקצה אחיו עיין שם. ואין להק׳ לשיטת גמ׳ דידן מדחזי׳ בגד דכתיב וטרף זרוע וכו׳ וכן חלוצים תעברו וכו׳ די״ל דמ״מ ראש השבט דהיינו גד עצמו מהחלשי׳ הוה ועי״ל דאה״נ דחלשים הוו ומברכתו של משה שכפל שמותם נתחזקו ונעשו גבורים טפי:
פסוק יט:עמים של שבטי וכו׳. דבור זה נמשך עם מה שאמר בדבור דלעיל דע״י קביעות עתותיהם ועבוריהם נמצא שהם קרואים כל השבטים שיאספו בהר המוריה למועד הרגלים שנקבעו עפ״י עבורם וקביעותם ולאו דוקא שהם קוראים אותם לבא אלא רוצה לומר שהם סיבה שיבאו ומשום דסתם כל מאסף אנשים ע״י קריאה מאסף כתב נמי הכא על יששכר יקראו כלומר יקהילו אותם ע״י מעשיהם והו״ל כאילו קוראים אותם ודוק שבזה מיושב כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל בזה ע״ע:
פסוק יט:ושפוני וכו׳ דבר אחר עמים וכו׳. הוצרך לד״א דאילו לפי׳ א׳ ק׳ הדבר לפרש עמים סתם על ישראל אף על גב דהוו שבטים הרבה מכל מקום לא מצינו שנקראו עמים אלא עם או גוי ואף על גב דאשכחן קהל עמים קהל עמים איקרו עמים סתמא לא איקרו. ולר״א ק׳ דהעיקר חסר בפ׳ לומר שתחלה באים התגרים לארץ זבולון ואחר כך להר המוריה:
פסוק כ:כלביא שכן לפי שהיה וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל אמאי לא ביאר כפשוטו לפי שהיו גבורים כארי ע״ש. ונראה דהוכחתו של רבינו מדכתיב שכן ומה ענין השכונה עם דמיונו ללביא אלא מוכח דה״ק משום מקום שכונתו הוצרך להיות גבור כלביא:
פסוק כא:כי שם חלקת וכו׳ כי ידע וכו׳. כתב בש״ח יש מקשין שקבורת משה היא בהר נבו כמו שאמר לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר גבו והר גבו בנחלת בני ראובן היה כמו שאמר בפרשת מטות ונדחק לתרץ עיין שם ואחר המחילה אשתמיטתינהו בין להמקשן ובין לתרצן ש״ס בסופ״ק דסוטה אר״י אלמלא מקרא כתוב א״א לאמרו היכן משה מת בחלקו של ראובן שנאמר ויעל משה וכו׳ ונבו בחלקו של ראובן קיימא וכולי והיכן משה קבור בחלקו של גד דכתיב כי שם חלקת וכו׳ ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי ד׳ מילין אותן ד׳ מילין מי הוליכו מלמד שהיה משה מת מוטל בכנפי שכינה ומלה״ש אומרים וכו׳ עיין שם:
פסוק כא:צדקת ה׳ וכו׳ דבר אחר ויתא וכו׳. דלפי׳ א׳ קשה דלא שייך בענין קיום תנאם מ״ש צדקת ה׳ וכו׳ ומשפטיו וכו׳ ועוד מה שאמר בגד טפי מראובן ומנשה שלא הזכיר קיום תנאם ולר״א ק׳ מה ענין זכירת צדקתו של משה כאן:
פסוק כב:יזנק וכו׳ דבר אחר וכו׳. לפי׳ א׳ קשה דכיון שהזינוק קאי על הירדן הרי הירדן אינו בחלקו של דן והיכי שייך לומר עליו יזנק ולד״א נמי ק׳ דלא שייך זינוק במה שנטל חלק בב׳ מקומות:
פסוק כד:ברוך מבנים אשר ראיתי בספרי וכו׳. מאמר סתום זה הרי הוא מאמר פתוח בספר הזהר פרשת ויחי ז״ל ת״ח צדיק אחסין לה להאי ארץ ואריק עלה ברכאן בכל יומא ויהיב לה תפנוקין ועדונין בנגידו עילאה דנגיד עלה והא אוקימנא מלה ורזא דכתיב מאשר שמנה לחמו וכו׳ ות״ח מעלמא דאתי אהמשך ונגיד להאי צדיק למיהב תפניקין ועדונין להאי ארץ דאיהי לחם עוני ואתעביד לחם פנג הה״ד מאשר שמנה לחמו וכו׳ ת״ח מאשר שמנה לחמו דא הוא אתר דכלא מאשרין ליה ומאי איהו עלמא דאתי דעלאי ותתאי מאשרין ליה וכו׳ ובסוף המאמר ואי לאו דגלי משה לא אתיידע דכתיב וטובל בשמן רגלו לאחזאה אן הוא קשרא דיליה באתריה דאיהו נגיד ההוא משח רבות מלעילא בג״כ כתיב ברוך מבנים אשר עכ״ל וע״ע בשל״ה דף שמ״ט שפי׳ המאמר הזה קצת ע״פ פשוטו עיין שם:
פסוק כד:יהי רצוי אחיו שהיה וכו׳ דבר אחר וכו׳. דאילו לפי׳ קמא ק׳ דמאי ריצוי איכא בהא הא לאו במתנה קיהבי להו אלא אינהו נמי יהבי חלופייהו תבואה דמעלי טפי אי נמי זוזי ותו דמ״ש באשר דכתיב ביה הכי ולא בשאר שבטים דהוו להו נמי ארצות מלאות וטובות ומי לנו גדול מיוסף דכתיב ביה מבורכת ה׳ ארצו כמו שאמר שם רש״י ואפ״ה לא כתיב ביה רצוי אחיו לכך מייתי דבר אחר ומיהו לד״א נמי ק׳ דהיכי נמשך שפיר ענין זה עם וטובל בשמן רגלו ומלישנא דקרא דוטובל וכו׳ משמע שהכל ענין א׳:
פסוק כה:ברזל וכו׳ עכשיו הוא מדבר וכו׳. משום דק״ל מאי שנא דמתחיל בלשון נסתר שלא לנוכח יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו ומסיים לנוכח ברזל ונחשת מנעליך ומשני שפיר דהשתא תו לא מיירי באשר לחודיה אלא עם כללות ישראל קא משתעי. ומיהו להך פי׳ ק׳ דהול״ל כברזל ונחשת מנעלך ותו דמלישנא דקרא וקשרו אשר קשר משמע דהך מלתא אפי׳ תימא דבכל ישראל משתעי מ״מ אית לה שייכות עם שבט אשר דסמיך ליה לעיל ולהאי פירושא לא שייך ולא מידי הילכך קאמר דבר אחר ואמנם לד״א נמי ק״ק דהמנעולים אינם הברזל והנחשת אלא ההרים נמצא העיקר חסר ותו דא״כ הול״ל כברזל:
פסוק כה:וכימיך דבאך וכימיך וכו׳ דבר אחר וכו׳. הוצרך לזה דאילו לפי׳ קמא ק׳ דכיון דלא אתא אלא להשוות הימים אהדדי ימי הנעורים לימי הזקנה הול״ל וכימיך ימי דבאך שהרי גם ימי הזקנה ימים הן אלא שאינם קרויים ימים שלו לפי שהן ימי הרעה שאין לו בהם חפץ לכך מייתי דבר אחר ולר״א נמי ק׳ דהול״ל וכימיך בב׳ דבהכי הוה משמע שפיר בזמן ימיך יהא דבאך:
פסוק כח:בטח בדד כל יחיד וכו׳. דליכא לפ׳ כמו ה׳ בדד ינחנו או כמו הן עם לבדד ישכון דא״כ לא הול״ל בטח אלא בדד לחוד א״נ לימא בדד בטח א״ו ה״ק בשביל שיהיו בטח ישבו בדד:
פסוק כח:עין יעקב אלא כעין הבטחה וכו׳. ואם תאמר והיכא רמיזא בההוא קרא ברכה זו לישב בדד בטח וי״ל דהיינו דכתיב והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם דליכא לפרושי והשיב דר״ל כמו ויחזיר כדמשמע פשטיה דקרא דהא אכתי לא הוו התם וכשילכו היא תחלת ביאתם שם אלא מוכרח דר״ל ויושיבכ׳ בשובה ונחת דהיינו מנוחה מן הגוים כלומר לבטח ואין מחריד:
