פסוק א:וזאת הברכה וי״ו מוסיף על ענין ראשון לעיל דבר אתם תוכחות וכאן ברכם.
פסוק ב:ה׳ מסיני בא י״מ הקב״ה שהוא מסיני בא וזרח, דוגמא יברכך ה׳ מציון.
פסוק ב:וזרח משעיר למו מצד שעיר נראה תחלת זריחת הברקים והלפידים, והאי דנקט לשון וזרח משום דהר שעיר למזרחו של סיני הוא, הופיע מהר פארן גם הר פארן למזרחו של סיני הוא. ומה שנסע הקב״ה ממזרחו של עולם לכבודן של ישראל היה כדי ללכת לקראתם שהרי תמיד ממערב למזרח הם הולכים כמו שפירש״י בפרשת מסעי.
פסוק ב:מימינו אש דת למו לפי שהוא דרך חבה כדכתיב וימינו תחבקני.
פסוק ב:אשדת כתיב מלה חדא וקרי תרתי.
פסוק ג:אף חבב עמים כדכתיב והייתם לי סגולה, ולמה שהרי כל קדשיו בידך, כיצד והם תכו לרגליך פי׳ תוך רגליך כדכתיב ויתיצבו בתחתית ההר. ד״א אף כשהקב״ה מחבב עמים ומוסר ישראל בידם כל קדשיו של ישראל הם בידך והם ישראל תכו לרגלך בשבילך ובשביל מצותיך הם מוכים ומדוכאים.
פסוק ג:לרגלך כמו ויברך ה׳ אותך לרגלי. ד״א והם תכו לרגלך תוך בית המקדש שהוא הדום רגליך שם הם מצויים.
פסוק ג:ישא מדברתיך נשאו וסבלו בסבר פנים יפות שני דברים שיצאו מפיך אנכי ולא יהיה לך.
פסוק ד:תורה צוה לנו משה אבל השאר שעולין למנין תורה אמרו הם תורה צוה לנו משה מאתך, שלא יכלו לסבול מפי הגבורה אלא שתי דברות, כמו שפירשתי בפרשת יתרו.
פסוק ד:תורה צוה לנו משה וגו׳ סרסהו תורה צוה משה להיותה מורשה לנו קהלת יעקב.
פסוק ה:ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם באמור ה׳ אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי. ועלינו לקיים את התורה שצוה לנו ומאחר שקבלנו את התורה זכו לברכה.
פסוק ה:[ויהי בישרון מלך משה שהיה מלך, על שם שהושיע את ישראל].
פסוק ו:יחי ראובן ואל ימת כשיעבור את הירדן חלוץ לפני בני ישראל.
פסוק ו:ויהי מתיו מספר באותו מספר שיעברו שם בו ישובו שלא יפקד איש מהם.
פסוק ז:וזאת ליהודה וזאת הברכה עצמה תהא חלה על יהודה. כאן פירש״י אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה ואם תאמר הרי הודאת ראובן קדמה לשל יהודה שהרי בפרשת וישב גבי וישב ראובן אל הבור פרש״י לא היה במכירה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה לא הודה עד שנתעברה תמר, אלא י״ל דודאי ראובן אודי קודם אלא בצנעה אודי בשקו ובתעניתו אבל בפרהסיא לא אודי וכשהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ופרסם הודאתו ואמר אף אני בלבלתי יצועי אבי. וראיה לדבר מדסמך משה רבינו ברכת יהודה לברכת ראובן, משום שעל ידי יהודה הודה ראובן הודאה חשובה ומפורסמת וה״ק מי גרם לראובן שהודה בפרהסיא יהודה.
פסוק ז:שמע ה׳ קול יהודה כשיצעק במלחמה ויצטרך סיוע. ולפי שיהודה עולה תחלה למלחמה הוצרך להתפלל עליו בענין צורך המלחמה, ועל ראובן כמו כן לפי שעבר ראובן ראשון כדכתיב והחלוץ עבר לפניהם ושמעון לא הוזקק להזכירו כאן לפי שהיה רגיל ללכת עם יהודה כדכתיב בספר שופטים עלה אתי בגורלי. ד״א יחי ראובן, לפי שחטא נגד כבוד אביו וראוי היה למות, כדכתיב כבד את אביך למען יאריכון ימיך הא אם לא תכבדהו ויקצרו, לכך אמר ואל ימות.
פסוק ז:וזאת ליהודה זאת הברכה עצמה תהא כן ליהודה, שבענין זה חטא הוא שציער לאביו בכתונת יוסף. ושמעון לא רצה להזכיר בברכה לפי שהיה בלבו של משה ע״י שקדם בניכולו של יוסף, כמו שפירש״י בפרשת מקץ.
פסוק ח:וללוי אמר וגו׳ אותם שנתנו האורים והתומים לשאת על לבו כבר הוא איש חסיד.
פסוק ח:אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה ואע״פ כן הוא אומר
פסוק ט:לאביו ולאמו לא ראיתיו אם מת לו אב ואם אח ובן צריך לעשות לו כמי שאינו מכירו כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא, ולמה כי שמרו אמרתך שאמרת ומן המקדש לא יצא אפי׳ בשעת צערו אינו רשאי לצאת אחריהם ואפילו למ״ד מקדושתו לא יצא אבל יוצא הוא אחר המת מ״מ כשהן נגלין הוא מכוסה וכשהן נכסין הוא נגלה. ד״א האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו לא טעו אחריהם במעשה העגל.
פסוק ט:ובריתך ינצרו מה שאמרת ברית כהונת עולם.
פסוק י:יורו משפטיך ליעקב מאחר שאינם מכירים פנים ראוים הם שיורו משפטיך וכן הוא אומר ואת עמי יורו וגו׳ וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים והגידו לך את דבר המשפט. ד״א יורו משפטיך לפי שהם פנויים שאין להם נחלה להיות טרודים בה להבטל מדברי תורה.
פסוק יא:ופעל ידיו תרצה שעל קרבן ידו כתיב ונרצה לו לכפר עליו ואם זר מקריב אינו מתרצה.
פסוק יא:מן יקומון ממי שירצו לקום כנגדו.
פסוק יב:ולבנימין אמר סמכו אחר לוי לפי שאמנתו של לוי בבית המקדש שהוא בחלקו של בנימין.
פסוק יב:ידיד ה׳ הוא בנימין הידיד. ישכן לבטח עליו על שכינה, אצל שכינה כמו ועליו מטה מנשה.
פסוק יב:חפף עליו הקב״ה על בנימין ומצילו.
פסוק יב:ובין כתפיו גבוליו כמו אל כתף ים כנרת. שכן כלומר בין גבוליו של הקב״ה שכן בנימין, נחלתו סמוכה אצל בית המקדש. ולפי שכל השבטים היו שותפים במכירתו של יוסף, ובנימין לא היה שותף עמהם וכל השבטים נולדו חוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל זכה הוא להיות השכינה שורה בחלקו.
פסוק יג:וליוסף אמר מברכת ה׳ ארצו גבי אדם כתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה בעבורך. אבל יוסף לא שמע לקול האשה כדכתיב ולא שמע אליה ולפיכך מברכת ה׳ ארצו.
פסוק יד:וממגד גרש ירחים הפירות מתגרשות מן הארץ והאילנות בחדוש הירח, בירח אחד כונס קייצים, בשני מוסק זיתים, בשלישי לוקט תמרים. וכן בכל ירח וירח.
פסוק טו:ומראש הררי קדם לשון שבח כמו ראשית תבואתו כי הוא ראשית אונו ראשית שמנים ימשחו פי׳ מטוב כל ההרים שנבראו מששת ימי בראשית.
פסוק טו:הררי קדם ארץ אפרים בנו של יוסף ארץ הרים היתה כדכתיב צופים מהר אפרים.
פסוק טז:ורצון שכני סנה רצון של שוכן סנה יהי כן.
פסוק טז:נזיר אחיו לשון זכו נזיריה משלג כלומר יוסף שהיה שר על כל אחיו.
פסוק יז:בכור שורו המלך הראשון שבחר לו הקב״ה מזרעו של יוסף הוא שהיה יהושע וקורהו בכור שהומלך ראשון לזרעו. ומדמה המלך לשור לפי שהוא מלך בבהמות.
פסוק יז:והם רבבות אפרים הקרניים הם רבבות אפרים שהיו קרוביו ואנשי מלחמתו.
פסוק יז:והם אלפי מנשה זהו גדעון ונתן הרבבות לאפרים לפי שנתן לו יעקב הגדולה.
פסוק יח:שמח זבולן מתרעם על חלקו היה כמו ששנו רבותינו זבולון עם חרף נפשו למות משום דנפתלי על מרומי שדה לפיכך אמר לו משה שמח זבולן בחלקך ואל תתעצב אם נפל חלקך על הים כי אתה משתכר בו כמו שמפרש והולך.
פסוק יח:בצאתך משה רבינו ברך כל אחד ואחד במה שצריך, הוא היה יוצא בפרקמטיא, כדכתיב זבולון לחוף ימים ישכון לכך ברכו שישמרו בצאתו.
פסוק יח:ויששכר באהליך ארצו היתה טובה לזריעה והיה הוא יושב באהלים לשמור שדותיו ויתפלל משה שיצליח וישמח בשדותיו וכן אמר לו יעקב רובץ בין המשפתיים בין הגבולים לשמור שדותיו.
פסוק יט:ושפני טמוני חול פעמים שהספינות נשברות בנמל וטבועות וטמונות בחול וכשהים נקמט ומתמעט כמנהגו בכל יום באים בני זבולון ונוטלים אותו ממון.
פסוק כ:מרחיב גד ברכו כך על שם שנתן לו ארץ רחבה ארץ מקנה.
פסוק כ:וטרף זרוע אף קדקד מדקאמר אף קדקד משמע שהוא מכה בזרוע תחלה כיצד בשעה שבא גד להגביה ידו ולהכות את שכנגדו מגביה ידו כנגד החרב וכן גד חותך הזרוע תחלה ומכה בראש וממיתו בהכאה אחת.
פסוק כא:וירא ראשית לו אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה כמו שמצינו גבי יפתח ומה טעם כי שם חלקת מחקק ספון כמו שפרש״י. ד״א כי שם חלקת מחקק וגו׳ כי שם נחלתו וחלקו של ראובן שנקרא מחוקק כדכתיב בפלגות ראובן גדולים חקקי לב, שם היא ספונה וסדורה כבר. ד״א אף לגד קאי וקורהו על שם גדולתו וחשיבותו מחקק שר ושופט.
פסוק כב:יזנק מן הבשן יצא ויטרוף טרף ולפי שבשן מקום אריות וחיות רעות מדמה אותו לאריה.
פסוק כג:שבע רצון פירותיו מבכרות וכל זמן שירצה יאכל וישבע מהם קודם שיאכל אדם פירות ממקום אחר.
פסוק כג:ומלא ברכת ה׳ כל הבא בארצו ורואה פירות מבכרות מודה ומברך את הקב״ה עליהם.
פסוק כד:ברוך מבנים אשר, ברוך מפי שאר בנים יהי אשר וסוף הפסוק מוכיח.
פסוק כד:יהי רצוי אחיו כולם מברכים אותו ולמה וטבל בשמן רגלו שארצו מושכת שמן כמעין וכל אחיו ונשותיהן סכין אותו ומתענגים בו ומברכים אותו.
פסוק כד:ברוך מבנים אשר פרש״י אין בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. כלומר שהגדיל חשבונו כל כך האחרון מן הראשון ואע״פ שגם מנשה נתרבה כל כך ההוא בבניו של יעקב קאמר.
פסוק כד:יהי רצוי אחיו כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וספר המעשה לאחיו ונזפוהו אמרו כך אתה מוציא דבה על אחינו הגדול ונדוהו לאשר בא משה והתיר נדויו. כשם שהיו אומרים למנודה ארור כך אומרים למתירו ברוך ולפי שמנודה היה אסור בתשמיש המטה אמר מבנים. ולפי שרחקוהו אחיו אמר יהי רצוי אחיו שיקרבוהו, ולפי שמנודה היה אסור בסיכה ברכו וטבל בשמן רגלו. ולפי שמנודה אסור בנעילת הסנדל ברכו ברזל ונחשת מנעלך, מנעלך יהיו מברזל ומפתחותיך מנחושת דרך עושר ובהם תנעול ענינך אבל לא דרך דלות לנעול הפתחים ביתדות של עץ.
פסוק כה:דבאך לשון דאבה מתיבות הפוכות כמו כשבים כבשים שמלה שלמה ואלו הם ימי הזקנה שהאדם דואב בהם כלומר אפילו בעת זקנתם הם בעלי כח ע״י תענוגים וסיכת השמן מעמידם. כדאמר מר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בימי זקנותי.
פסוק כז:ומתחת זרעת עולם וכמו כן רוכב הוא זרועות עולם שהם מתחת והם יסודי עולם שסובלים כל העולם כמו הזרועות שסובלות המשא כלומר מושל בעליונים ובתחתונים והוא בעזרך.
פסוק כז:ויגרש מפניך אויב עמלק סיחון ועוג ויאמר השמד תמחה את זכר עמלק, לא תחיה כל נשמה.
פסוק כח:עין יעקב זרע יעקב כמו ומימי יהודה יצאו יזל מים מדליו וזרעו על מים רבים הזרע נדמה למים כך פי׳ דונש [עין יעקב עניני יעקב].
פסוק כט:ויכחשו איבך לך מי שאויבים לך בלבם מכחשים לך מתוך יראה ומראים עצמם אוהביך ויהיו משועבדים לעשות רצונך.
פסוק כט:[מגן עזרך, חרב גאותך על הקב״ה הוא אומר, שהוא המגן והחרב].