א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃ ב וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת (אֵ֥שׁ) (דָּ֖ת) לָֽמוֹ׃ ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃ ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃ ה וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ ז וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃ ח וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃ ט הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנו (בָּנָ֖יו) לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃ י יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃ יא בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃ יב לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃ יג וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃ יד וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃ טו וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃ טז וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ יז בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ יח וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃ יט עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ כ וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃ כא וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ כב וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃ כג וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ כד וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃ כה בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃ כו אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃ כז מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃ כח וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃ כט אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
וזאת הברכה. אמר וזאת בוא"ו, לומר אע"פ שאמר לו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא, עם כל זה לא הרע לו לומר בסיבתן של ישראל באה לו א"כ יחרה אפו עליהם וח"ו יקללם, לזה אמר וזאת, תראו מה גרמו לו והוא מברכן בסבר פנים יפות, שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך, ומשה נקרא טוב שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא. ובמדרש לפי שאמר להם דברים קשים ע"ש. עוד במדרש וזאת הברכה, תוספת על ברכות בלעם שבירך את ישראל, לזה אמר וזאת הברכה, לא כמו ברכתו של בלעם שאמר אותם על דרך משל שנאמר וישא משלו, מרוב צרות עיניו, זו נקראה ברכה לא של בלעם, ומסיים המדרש ואלו הן הג' ברכות שבירך בלעם לישראל. מה טובו אוהליך יעקב, לא הביט עון ביעקב, כוונת המדרש לומר שכל ברכותיו כולם היו במרמה ובעקבה שהתחיל ביעקב ולא בישראל:
פסוק א:
איש האלהים. ולא איש ה', אע"פ שנבואתו מאספקלריא המאירה עכ"ז איש הוא, וא"ת הרי נאמר ה' איש מלחמה, זהו לפי שכביכול ירד הוא בעצמו ועשה המלחמה שאי אפשר לשום מלאך לעשותה, לפי שלא הגיע הקץ, ועוד שלא היו ישראל ראוים לגאולה, לזה היה בשם הרחמים לרחם עליהם, אבל במשה שהוא מורכב מחומר וצורה אי אפשר לומר איש הוי"ה אלא איש האלהים. והאלהים סודו א"ץ שהוא חבור שני שמות, שהיה משה שהוא השושבין מחברם, והכונה לומר ששני השמות יסכימו עמו בברכה זו, ולזה התחיל בוזאת, ו' זאת, וא"ו עם זאת:
פסוק א:
את בני ישראל. ולא אמר לבני ישראל, לרבות את כל הדורות העתידים, ואמר את בני ישראל ולא אמר את ישראל, ר"ל בשביל ישראל, לפי שקבלו התורה והמצות ראוים הם לברכה. בני ישראל עם ח' אותיות בגימ' תורה, ועם ב' מלות בגימ' תרי"ג שהם המצות:
פסוק א:
לפני מותו. במדרש שבא מלאך המות ליקח נשמתו, ולא חש ממנו והוא עסוק בברכתן של ישראל, זהו לפני מותו הממית בני אדם הוא מלאך המות שדחפו מעליו. ופסוק זה מתחיל בוא"ו ומסיים בוא"ו לומר שהביא להם ברכה ממקור הברכות. על דרך הקו שהן ב' ווי"ן, וכן פסוק שלאחריו מתחיל בוא"ו ומסיים בוא"ו, ופסוק אף חובב מתחיל באל"ף ומסיים בך', היינו המקור שהוא שם אהיה. בפסוק זה י"ב מלות כנגד י"ב גבולי אלכסון להוריד להם הברכה מכל גבול"י אלכסו"ן בגימ' ירח. וכבר ידעת פירוש הביאו עבדיה בחשאי, שהוא על דרך אלכסון, ירח י רח, ור"ח היינו יצחק בגימ', וכבר ידעת מויסע ויבא ויט, שויבא הוא יצחק ובא למפרע היינו באלכסון, והבן. וכן אמר במדרש, ומות בהר, בא בא מלאך המות אצל משה וסבור היה שמסור בידו, כיון שראה אותו משה הזכיר עליו שם ועקרו והיה יושב ורואה היאך משה מברך את ישראל שנאמר לפני מותו. ובמדרש וזאת הברכה אשר ברך את בני ישראל, מלמד שכל ישראל ברכם ביחד ואחר כך פירשן כל אחד בפני עצמו וחזר וכללם בפסוק אשריך ישראל וכו'. עוד במדרש א"ר אחא מצינו כל המלמד סניגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו, תדע לך שכל ימיו של משה לא נקרא איש אלהים עד שברכן, ד"א האיש הזה אם מבקש להתיר נדרי אשתו יתירנו, אף משה קומה ה', שובה ה'. ד"א אמר ריש לקיש אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, כשם שגוזר האדם על אשתו ועושה כך הקב"ה משה גוזר והקב"ה עושה:
פסוק ב:
ויאמר ה' מסיני בא. אמר משה השי"ת מסיני בא, שבא אלי ואמר לי הקב"ה אנכי בא אליך בעב הענן, ובא לתת להם התורה, אע"פ שגלוי לפניו שעתידין לחטוא ולעשות העגל עם כל זה נתן להם התורה בחיבה וממנו למדתי אני ג"כ שאע"פ שבא לי תקלה על ידם אני מברכם. ואמר מסיני בא ולא אמר לסיני בא, לפי שאם היה אומר לסיני היה נראה שיש לו מקום מוכן, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ובזוהר פרשת בלק (קנ"ד) הדברים ארוכים ע"ש:
פסוק ב:
מימינו אש דת למו, כשהקב"ה נלחם בעכו"ם נלחם עמהם בימין, שנאמר ימינך ה', לפי שהן מעשה ידיו שלא להחריב עולמו, וכדי להגן על ישראל כי אם היתה בשמאל היתה הורגת טובים ורעים, כמו שארז"ל אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, שנאמר כי תצא אש ומנאה וכו' והתורה נתנה בימין וממנה יצאה אש לעכו"ם שלא קבלוה שנאמר קוצים כסוחים באש יצתו, בשביל אשה של תורה של קבלוה, שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, אלא ישראל נאמר עליהם אף זרועי תאמצנו, אפילו בשעה שאף בעולם זרועי שהיא שמאל תאמצנו, וכן ישראל, וכן התורה נתנה באש, שנאמר אף חובב עמים, חבבם באף שהיא התורה שהתחיל בעשרת הדברות אנכי בגימ' אף, ולזה היה באש, ישראל שהם דבוקים באש שנאמר ואתם הדבקים בה', שנאמר בו כי ה' אלהיך אש אוכלה יכלו לקבלה, עכו"ם שהן דומים לקוצים לא יכלו לקבלה, זהו דת, כד"א אחת דתו להמית. ד"א אש זו תורה שבכתב, דת זו תורה שבעל פה, ד"ת ר"ת דברי תורה, ועל זה רמזו ז"ל ואמרו התורה נתנה באש שחורה על גבי אש לבנה, וכן רמזו ז"ל באמרם ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים. וכן אמרו במדרש אלמלא דת נתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה, ופירוש דת הוא דברי חכמים, שאמרו ואספת דגנך התנהג בהם מנהג דרך ארץ אי אפשר לעמול בה לפי שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובגמרא פרק אין צדין תאנא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין כו' ג' עזין הן כו', והכונה לומר שבזכות התורה נבראו בהמות וחיות ועופות מיני דשאים ואילנות, א"ש ד"ת למפרע תדש"א הארץ דשא:
פסוק ג:
אף חובב עמים. במדרש מפני מה הוא מחבבם באף מפני שעתיד לכלותם באף שנאמר בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים, אבל ישראל אף ע"פ שייסורים באים עליהם קדושים הם שנאמר כל קדושיו בידך ע"כ. ובגמרא פרק לא יחפור אמר הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שאתה מחבב את העמים יהיו כל קדושים בידך, פי' שלא ישלטו בהם האויבים, א"כ יהיה פירוש אף, שחבבם כדי להביא אף על ישראל. עוד אף חובב עמים, אפילו בשעת האף הוא מחבב את ישראל, שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים, ומה שקרא אותם עמים בלשון רבים לפי שהן חביבין ככל האומות, כמו שאמר כי אתם המעט מכל העמים ה' מעט, כי הם חמשה וששים משפחות והאומות הם ע' אומות, וישראל עולים ה"ס משפחות, והבן:
פסוק ג:
כל קדושיו בידך. פי' למה אתה מחבבן לפי שקדושיו הם בידך ועושה בהם דין כדי לכפר על ישראל, על דרך מה שאמר הנביא והוא מחולל מפשעינו, זהו והם תכו לרגליך, ופירוש לרגליך בשבילך, כמו ויברך ה' אותך לרגלי. ישא מדברותיך, הם נושאים וסובלים עליהם הדבורים הקשים, כמו דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. או מדברותיך דבור אחר דבור. עוד כל קדושיו, אימתי הם קדושים כשהם בידך, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה, כלומר כשהם קבורים בארץ, שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר הן בקדושיו לא יאמין. ופירש"י ז"ל אף חובב עמים ע"ש. עוד נאמר תורה צוה לנו מקושר עם אף חובב עמים, יאמר אע"פ שחבב הקב"ה העמים, עם כל זה התורה שהיא כלי חמדתו של הקב"ה שהוא משתעשע בה לנו נתנה וצוה לנו משה עליה בכמה מקומות שמע ישראל אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם, השמר לך פן תשכח את הדברים וכו', והודעתם לבניך ולבני בניך, שמע ישראל אל החוקים, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ורוב ספר ואלה הדברים הוא צווי על התורה. מורשה שהורישה לנו ולבנינו עד עולם ולכל הנקהלים עלינו, וזהו קהלת יעקב. ואמר מורשה ולא ירושה, לומר שנורישה לבנינו ולבני בנינו עד עולם כמו שצוה להם משה שאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. ואמר יעקב ולא ישראל כדי לכלול כל הנקהלים והגרים, כי אם היה אומר ישראל הוה נראה על האזרחים שהם בני היחס והשררה, לזה אמר יעקב, לומר אע"פ שבא בעוקבה, לזה אמר תורה צוה, תורה תרי"א בגימ', לומר התרי"א שצוה לנו משה הם לנו ולקהלת שהן אותם שנתגיירו, אבל אנכי ולא יהיה לך אין להם בה חלק כי לא שמעוה כי אם ישראל, אנכי ולא יהיה לך בגימ' קח מלך ישראל שהן בני מלכים. ויש בפסוק זה ז' מלות כמו פסוק בראשית, לומר שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנאמר אם לא בריתי וגו', גם יש בו ז' מלות כנגד ז' מצות בני נח, לומר שהן כלולות בתרי"א, לומר שלא נשאר להם שום מצוה, א"כ במה תהיה חיבתן. ואע"פ שהפרשה כולה היא דברי משה אלו ב' פסוקים הם דברי ישראל, לומר שלא די לנו שנתן לנו כלי חמדה על ידו שהיא התורה אלא שמברכנו גם כן, ויהי וי הוא לנו, שהיה מלך עלינו כשהיינו ראוים, זהו בישורן לשון ראוים, היה מלך עלינו, והיה מאסף ראשי עם לבית מדרשו, ואח"כ יחד שבטי ישראל, שכן היה סדר למודו, שהיה מלמד לאהרן קודם ואח"כ לבניו ואח"כ לנשיאים ואח"כ לכלל ישראל, ואחר כל זה באה לו תקלה על ידינו, ואמר לו לך רד מגדולתך, כשהיינו נאספים יחד היה לו מעלה ושררה ומלכות, והיינו ראוים לתורה ולברכה על ידי הקב"ה, כי היינו ג' אחדים ה' אחד, ושבטי ישראל עם אביהם אחד, ולזה נחלק שבט יוסף לב' כדי שיהיו י"ג שבטים שהם בגימ' אחד, ומשה במ"ק עם המלה אחד, הרי ג' אחדים, זה היה כשקבלנו התורה שנאמר והייתם לי סגולה כמו סגו"ל שהיא שלש נקודות, אבל אחר שנעשה העגל בא הפרוד, עגל, עי"ן גימ"ל למ"ד עם ג' מלות עולה פרוד, הוצרכנו לברכתו של ב"ו, א"כ וי:
פסוק ג:
עוד תורה נוה לנו משה כמנין תור"ה שמענו מפי משה, וזהו פירוש זכרו תורת משה עבדי, יאמר מצות ששמעתם מפי משה אותם זכרו ואמר זכרו כמו שצוה על יציאת מצרים שנאמר זכרו את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. והכונה לומר שהמצות שציונו משה שרובם הם בין אדם לחבירו ולא צוה על דברים ששמעו מפי הגבורה, שהוא ענין ע"ז, אמר הקב"ה יהיה שלום ביניהם ואני מוותר להם כבודי, וכן הנביא אמר חבור עצבים אפרים הנח לו, וכן תמצא בדור המבול שהיה ביניהם ע"ז, שנאמר כי השחית ואין השחתה אלא ע"ז שנאמר פן תשחיתון וגו', ולא נחתם גזר דינה אלא על הגזל, שהקב"ה חס על ממון ישראל יותר משל הקדש, שבקדש נאמר ואיש כי יאכל קדש וחמישתו יוסיף עליו, ובישראל נאמר קדש ישראל לה' כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם, וכן ארז"ל בשלשה מקומות מצינו שחסה תורה על ממון ישראל עוד זכרו תורת משה הוא לומר שיזכרו ויראו משנה תורה שאמר משה מפי עצמו ואמר בלשון יחיד לומר שיהיו כולם כאחד, כמו שארז"ל על ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר למדני כל התורה על רגל אחת אמר ליה מאן דעלך סנא לחברך לא תעביד שנאמר ואהבת לרעך כמוך, ומצות אלהיות כמו ע"ז ושלא לעבוד זולתו ושהוא משגיח איך הם כלולים בכלל ואהבת לרעך כמוך, אלא כשידע שהוא וחבירו כולם חשובים כאחד וההיזק שנעשה לחבירו כאלו עשאו בעצמו, יאמין שכולם נתנו מרועה אחד, וכולם נאצלו ממקום אחד, כמו הגוף שיש בו רמ"ח איברים והם מחוברים בגוף אחד, וכשיהיה כאב באחד מהם יכאב כל הגוף, כן הוא בנפשות של ישראל, וכבר רמזו ז"ל עד שיכלו הנפשות שבגוף הוא לרמוז לזה שהם כולם נאצלים ממקום אחד, ובזה יאמין אחדותו ב"ה והשגחתו, הואיל והוא האצילם והוא בראם ודאי הוא משגיח עליהם. ובספרי דורש זה הפסוק של ויהי בישורן על הקב"ה ע"ש:
פסוק ו:
יחי ראובן ואל ימות, לא אומרים יחי אלא למי שמת וזה ראובן שהמית עצמו בשק ובתעניות שהיה מתענה, כמו שארז"ל על וישב ראובן אל הבור מלמד ששב לשקו ולתעניתו, והוא פתח בתשובה תחלה והביא חיים לעולם, לזה יחי ואל ימות. מי שמת בלא תשובה הוא מת, אבל כשמת אחר שעשה תשובה הוא חי וזהו שתרגם יונתן בן עוזיאל ומותא תנינא לא ימות, שלא יבא בגלגול, זהו ואל ימות ולא יהי מתיו שיבא בגלגול פעמים רבות, נמצא שמת כמה מיתות עד שבאו למספר, מתיו בשו"א אין משמעותם מתים אלא אנשים והבן:
פסוק ז:
וזאת ליהודה. זאת הברכה של ראובן דלא יבא בגלגול תועיל ג"כ ליהודה, שהוא ג"כ בעל תשובה והודה ואמר צדקה ממני, ולזה סמך יהודה לראובן ואמר וזאת בוא"ו. ורש"י ז"ל פירש ויהי מתיו מספר שיהא נמנה עם שאר השבטים, כענין וישכב את בלהה פילגש אביו ויהיו בני יעקב י"ב, שלא יצא מהמנין. ויתכן לומר שלזה רמז ג"כ שאמר וזאת ליהודה, ולזה מוטעם, לומר אף על פי שאמר מה בצע כי נהרג את אחינו, ואביו אמר מטרף בני עלית. עם כל זה הוא נכנס במנין עמהם, ולזה שמע קולו שלא תהא מיתתו קשה כל כך, ואל עמו תביאנו דעל אבריה לשפא (סוטה ז'), ואמר ידיו רב לו כשיהיה מלך, כמלכות בית דוד שלא יצטרך שום סיוע ממלכות אחרת, כי ידיו רב לו, פירוש רב לו שילחם בידיו כל עוד שאתה לו בעזרו ואתה לוחם מלחמותיו, ושמך כשמו, וקדש שמך על הים שירד תחלה, ולזה נתת לו המלכות שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, א"כ אפילו ידיו רב לו, כי אין לו צורך להלחם בידו, ועל זה אמר דוד בקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח בזאת שאמר משה וזאת ליהודה שהתפלל עליו ואמר שמע ה' קול יהודה ועזר מצריו תהיה, בזה אני בוטח:
פסוק ז:
ומה שלא בירך לשמעון, אמרו. המפרשים משום מעשה דזמרי לא רצה לברכו, ועיין ברמב"ן. עוד לא ברך שמעון לפי שאמרה אמו כי שמע ה' כי שנואה אנכי והזכירה עליו השנאה, אז"ל כי שנואה אנכי שעתיד לצאת ממני שונא שהוא זמרי, וכבר כתבנו שמביאה ראשונה של יעקב עם לאה בחשבו שהיא רחל יצא ראובן, ולזה וישכב את בלהה פילגש וגו', הביאה שניה היתה על כרחו, שמאחר שנתנה לו נתחייב בשארה כסותה ועונתה, ועדין אהבתו אינה קשורה בה, ולזה אמרה בלוי הפעם ילוה אישי אלי, לזה לא ברכן משה. וממה שאמר המדרש יש ללמוד תשובה אחרת למה לא בירך שמעון, ז"ל וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו בכוס אחד ע"ש, א"כ אינו ראוי לברכה:
פסוק ח:
תמיך ואוריך לאיש חסידך, אולי לזה הקדים התמים כי אין דרך בכל התורה לאמר תומים ואורים אלא אורים ותומים, וכאן הקדים התומים לומר שתם חובו. עוד תמיך ואוריך, אמר ללוי אמת שאתה איש תם וחסיד אבל לא כמו אהרן, א"כ התמימות וההארה תניחנה לאיש חסידך, אשר נסיתו שעמד בכמה נסיונות, ובפרט כשעמד קרח וערער על הכהונה ושתק ולא דבר, ובעגל שהוא היתה כוונתו לטובה כמו שכתבנו במקומו, עכ"ז היו מונין אותו ואומרים אשר עשה אהרן, ועכ"ז תריבהו על מי מריבה, א"כ כדאי הוא שיעמוד זכותו לכל שבטו, וזהו וללוי אמ"ר, אשלא רברבא מינך, נפק. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, בענין העגל שאמר להם משה והרגו איש את אחיו, כי שמרו אמרתך שאמר להם משה כה אמר ה' הרגו וגו', ועוד כי שמרו אמרתך הוא דבור לא. יהיה לך, ובריתך ינצורו שלא קיימו ברית מילה אלא שבט לוי, וזה גרם להם שיהיו חתומים באות ברית קודש:
פסוק י:
יורו משפטיך. כדמתרגם כשרין אילין, לפי שכשהמלמד הוא ירא שמים, כמו שמוציא דבריו ביראת שמים כן נכנסים בלב השומע, כמו שיוצא מהלב כן נכנסין בלב, ואם אין בו יראת שמים דבורו הוא מן השפה ולחוץ, כן השומע עושין בו רושם מן השפה ולחוץ, א"כ כשרין אלין. ועוד שאין מרחמין בדין ואין נושאין פנים שהרי הרגו אחיו וקרובו, א"כ להם נאה המשפט והדין:
פסוק י:
ישימו קטרה באפך. כשעלה אפך ואמר משה לאהרן קח את המחתה ושים קטורת והולך מהרה כי יצא וגו'. וכליל על מזבחך, שהיא העולה, ולא הרהרו אחר המקום לומר מה חטאה בהמה זו שתשרף כולה, ולא השיאם לבם לומר נניח אבר אחד מאבריה כדי שנאכל ממנה כמו שאר הקרבנות, אלא מוליכין הכל מיד למזבח:
פסוק יא:
ברך ה' חילו, כחו, כשאחז מלאך המות והעמידו מלהכות בעל כרחו שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, ופועל ידיו תרצה, שתתרצה על עמך בקרבנותיו, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו, הם קרח ועדתו. וכתב רש"י ז"ל ד"א שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהן, לפי שהיו מעטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך אמר ברך ה' חילו ע"כ. עוד ברך ה חילו, לפי שהלוים אינם מרובים שאינן כי אם כ"ב אלף. עוד ברך ה' חילו, לפי שהן נושאין הארון התפלל עליהם שלא יפגעו בהם וקרוב לזה פירש הרמב"ן ז"ל. עוד ברך ה' חילו, יתכוון למה שאמרו רז"ל בקטורת שהיא מברכת ומעשרת, והוא דבק לישימו קטורה באפך, כי ממנה יתברך חילו, כמו ששנו חדשים לקטורת. ובספרי ברך ה' חילו בנכסים עשירים, מכאן אמרו רוב כהנים עשירים:
פסוק יב:
לבנימן אמר ידיד ה' וגו', פירש"י ז"ל לפי שברכת לוי בעבודת בהמ"ק וברכת בנימין בבנין בהמ"ק בחלקו סמכו לזה ע"ש, הרי נראה שכל הכוונה של ביאת הארץ הוא לבנות בית המקדש, ולזה אחר שאמר יבא ידיד בן ידיד חזר ואמר יבאו ישראל וכו' ויבנו בית המקדש בחלקו של ידיד:
פסוק יב:
ישכון לבטח. אמר בזוהר דלא דחיל מעינא בישא ולא מפגעין בישין, מ"ט חופף עליו וכו' דלא תשלוט ביה עינא בישא, ובין כתפיו שכן דלא פגעין ביה פגעין בישין. ומה שאמר ובין כתפיו שכן לפי שלא נבנה בית המקדש כולו בחלקו של בנימין, כי היה המזבח בחלקו של יהודה אלא שהיתה רצועה נכנסת בחלק בנימין. וכתב בחיי ז"ל מה שאמר ובין כתפיו שכן ולא אמר על ראשו, לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש ע"ש. ועל דרך זה יש כאן רמז לג מקדשים ישכון לבטח זה מקדש ראשון, ולכך הוזכר בו לשון שכינה, חופף עליו כל היום זה מקדש שני, ולכך אמר חופף ולא אמר ישכון, שלא שרתה בו שכינה תדיר, ובין כתפיו שכן זה מקדש שלישי. עוד אמר ישכון לבטח, לפי שהוא אחד משבעה שלא שלטה בהם רימה, ויש אומרים אף דוד שנאמר אף בשרי ישכון לבטח. וכתב רבינו בחיי ז"ל שמעתי סמך על זה ע"ש. ובפרק בני העיר תניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום. א"כ יאמר הוא מצטער על אותה רצועה שעליה בנוי המזבח. ובין כתפיו הוא ההיכל והאולם, שכן, הוא בית קדשי הקדשים. ידיד היינו יד יד, ופירוש יד מקום כמו ויד תהיה לך ויצאת שמה, א"כ יד יד ב' מקומות שהן מקדש ראשון ומקדש שלישי שיבנה ב"ב, ובראשון אמר ישכון עתיד, ובשלישי שכן עבר לומר שמה שעבר עתיד, וכאלו בא, ולכן שכן כתיב שכן (בציר"י) קרי. עוד ידיד לפי שנמכר יוסף ויצא לחוץ, והיה מקומו במדות שהוא היסוד פנוי, וישב בנימין במקומו, כדאיתא בזוהר פ' וישב דלא שמש ערסיה, שמקומו הוא למטה בכ"י, והוא לא שמש מקומו ששמש מקום אחיו, כדי שלא יבא בה ערל וטמא, וקרא לעשרה בניו על שם העשר מדות כמו שכתבנו שם, לפי שהיה יוסף עבד ולא היה כדאי לשמש מקומו, וכשמלך נאמר ויוסף הוא השליט על הארץ, על הארץ ודאי ובא וישב למטה במקומו, נמצאת שכינה עומדת בין ב' צדיקים, וסימנך וצדיקים יירשו ארץ, אם כן יד יד ב' מקומות שמש מרוב האהבה והדבקות, ועל זה אמר דודי ירד לגנו לערוגת הבשם, ואמר מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, על דודה ודאי. ואומר אני לדודי ודודי לי לזה נקרא ידיד והבן:
פסוק יג:
וליוסף אמר. מבורכת ה' ארצו,, שמארצו משתלחת הברכה לכל הארצות בין בטל השמים בין בתהום, כמו שארז"ל על פסוק תהום אל תהום קורא אין לך כל טיפה וטיפה שיורדת מלמעלה שאין עולה התהום לקראתה מלמטה, וזהו שרמזו ז"ל בתפלת הגשם ואמרו שיצא חתן לקראת כלה, וזהו רובצת לשון כיבוד ורבוץ, ותבואת שמש וגרש ירחים הכל בא מארצו, שהוא השליט על הארץ והוא המשביר לכל עם הארץ, והוא מכלכל כל כל, הוא נקרא כל והיא נקראת כל, וזה מבואר. ממגד הם מיני מגדים שהם הפירות והפירות גידולם בקיץ, ומי מגדלם הטל ולחות הארץ, לזה אמר ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת, רובצת מלשון רבוץ שמלחלחת הארץ, א"כ טל מלמעלה ולחלוח מלמטה בזה הוא גידול הפירות והאילנות, והטל אינו יורד אלא בלילה לגדלו וביום השמש מבשלו, ויש פירות שהן גדלים ע"י הלבנה כמו האבטיחים והקשואים ומלפפונות ודילועים, היינו גרש ירחים שע"י הירח הוא מתגרש ועולה, ויש פירות גדלים בהרים ויש בגבעות ויש בבקעות, וכל אחד יש לו גידול בפני עצמו, כי ההר אין בו כל כך לחלוח כמו ארץ מצולה, כי לזה מקדימין בא"י שאלת טל ומטר מז' בחשוון, לפי שהיא ארץ הרים, לזה בברכה שבירכו אמר ומראש הררי קדם וממגד גבעות וממגד ארץ, ובהרים לא אמר וממגד, לפי שפירות ההרים אין להם מתיקות כל כך. תבואתה לראש יוסף, יבאו כל אלה הברכות בשביל יוסף שהוא ראש, שלא עלה במחשבתו של יעקב בראש הכל אלא על יוסף. ומה שלא נזכר בברכתו של יוסף לא גפן ולא יין, בשביל שהוא נזיר מיום שנפרש מאביו, כמו שארז"ל וישתו וישכרו מלמד שלא שתה יין עד אותו יום. וכתב בחיי ז"ל וממגד תבואות שמש, ידוע כי השמש מניע יסוד האש ע"ש:
פסוק יג:
ובמדרש למה נתברך יוסף בברכת הארץ יותר מכל שאר השבטים, אלא אדה"ר ששמע לקול אשתו נתקללה האדמה בעבורו, יוסף שלא שמע לקול אשת אדוניו נתברכה בעבורו, הה"ד מבורכת ה' ארצו ע"כ. תבאתה לראש יוסף, בכל מקום הוא בראש למצרים הוא יצא בראש, לעתיד לבא יבוא בראש, א"כ תבאתה תבא אתה, שעתיד אתה לבא:
פסוק יז:
בכור שורו הדר לו. לומר כשבא בראש שהוא בכור, בא בדמות שור, שהיה זן ומפרנס שנאמר ורוב תבואות בכח שור, שור הדר שהיה מלך והיה לו הדור, שהעיקר היה פרעה כמו שאמר רק הכסא אגדל וגו', ולא עשה מלחמות אלא שהגין על אחיו לסבול עול הגלות, כי לזה נקבר במצרים. אלא לעתיד וקרני ראם קרניו, שעתיד משיח בן יוסף לעשות מלחמות רבות, כאומרו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ, וכן ינגח יחדו אפסי ארץ בגימ' במלחמות גוג עה"מ, וכן יהושע נלחם עם שלשים ואחד מלכים, זהו שאמר והם רבבות אפרים, זה יהושע שבא מאפרים, והם אלפי מנשה, שעתידין אלופי עשו להרגו למשיח ב"י, זהו מנשה שנאמר כי נשני אלהים, וכבר כתבנו פרשת ויחי הטעם שעתיד ליהרג לפי שזן המצריים ומלן, שמל ערלת בשר ולא ערלת הלב, ובמדתו אין שם ערלה. ותמצא בברכתו של יוסף ד"ן מלות לומר שהכל בדין:
פסוק יח:
ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך. דרך הולכי מדברות כשהם יוצאים הם דאבים ודואגים, כי אינם יודעים אם יחזרו בשלום, כ"ש הולכי ימים כי הם בכל יום בסכנה, אבל כששבים הם בשמחה, אבל זבולון אינו כן אלא שמח זבולן בצאתך למה שיששכר באוהליך, שהוא בבתי מדרשות ואתה מביא לו לחם, א"כ באוהליך ממש הוא יושב, אתה יושב בצלו, שנאמר בצל החכמה בצל הכסף, א"כ ב' אהלים יש לך בעוה"ז ובעוה"ב וזכית לב' שלחנות, כמ"ש הזוהר דלא אית מאן דזכי לשתי שלחנות אלא מאן דזן למארי תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה בעלמא דין, ותומכיה מאושר בעלמא דאתי, א"כ שמח בצאתך יותר מבואך לפי שאתה הולך וטורח להאכיל ליששכר א"כ אתה שליח של מצוה:
פסוק יח:
ובחיי ז"ל כתב אפשר לומר שמח זבולן בצאתך מן העוה"ז ובירך אותו בשמחת העוה"ז והעוה"ב ע"כ. ומה שקיצר בברכתו של יששכר כתב בחיי ז"ל שבירך אותו במלה זו שהיא כוללת ע"ש. ונראה שמה שקיצר בברכתו של יששכר הוא לפי שמי שלומד ועוסק בתורה לשמה אין שום ערך ואין קץ לשכרו, כמו שארז"ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם אבל ת"ח עצמו עין לא ראתה, א"כ אי אפשר לתת שום שכר לעוסק בתורה, כי אם יתן לו שום שכר ח"ו כאלו מקצר במעלת התורה שאין קץ לשכרה, כי אפי' שיהיה לו כל עושר וכל כבוד שבעולם אינו כלום בערך מה שצפון לו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת, ותוכל ללמוד זה ממה שאמרה המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והם מצות קלות ואמר שיש להם פירות לא שכר, והמצוה נמשלה לנר והתורה לאור, משם תלמוד שאין לשכרה לא ערך ולא דמיון ולא פירות ולא פירי פירות, שא"א לתת שום שכר גופני לעוסק בתורה, ולזה רוב בעלי תורה הם עניים, כי אם יתן להם שום שכר גופני יראה שהוא שכרו או פירות או פירי פירות, וח"ו יראה מזה גרעון במעלת התורה, ואם תמצא שיש ת"ח עשירים ומכובדים אינו בזכות התורה אלא שנולד במזל עושר כמו מעשה דרבי אלעזר בן פדת ע"ש, אם המצוה שנמשלה לנר אמרו ז"ל שכר מצות בהאי עלמא, ליכא, תורה שנמשלה לאור לכ"ש אפי' פירי פירות בהאי עלמא ליכא, א"כ יש שכר אבל הוא באוהליך שאינו נראה לחוץ אלא לבעליו שהוא בעל האהל:
פסוק יט:
עמים הר יקראו. במדרש וכתבו רש"י ז"ל, ע"י פרקמטיא של זבולון תגרי האומות באין אל ארצם ומתגיירין שנאמר שם יזבחו זבחי צדק ע"כ. כל זה להראות לזבולון וליששכר כמה הוא מעלתן, וכמה הוא השכר המזומן להם, אם אלו שהן מן האומות לפי שראו ישראל עובדים לאל אחד נתגיירו, שלא נתגיירו כל כך לשמה שגיורם היה ע"י סבה, א' כי שפע ימים שנותן להם עושר ברבוי שיעשו סחורה בשני ימים, ימה של זבולן צידון, וימה של ירושלים יפה. ולא די זה אלא ושפוני טמוני חול, שמגלה להם מטמוניות כתרגומו, אם לאלו כך לישראל על אחת כמה וכמה, ואם לישראל כך ליששכר על אכ"ו שיושב כל היום ובטל ממלאכה ועוסק בתורה שאין קץ לשכרו:
פסוק כ:
ולגד אמר ברוך מרחיב גד. לפי שבני גד ובני ראובן בחרו להם ארץ סיחון ועוג, לפי שאותם עיירות היו הכנענים עובדים בהם ע"ז והיו קרויין על שם ע"ז, וכונתם היתה לעקור ע"ז משם כמו שכתבנו פ' מטות ע"ש, וגם חמדו אותם המקומות, לפי שראו ששם קבורת משה, וכן תרגם ירושלמי עטרות ודיבון וכו' ונבו תרגם ובית קבורתא דמשה, לפי שלא יהיו שם עובדי ע"ז, לזה בחרו לשבת שם, לזה בירכם שיתרחב גבולו. מרחיב שזכותם רחב שעתיד להביאם עמו, שנאמר ויתא ראשי עם, הם בני ראובן ובני גד שהם יוצאים למלחמה בראש, זהו כלביא שכן בלא פחד, וכן אמר בסוטה פ"ק א"ר יהודה היכן מת משה. ויתא ראשי עם, פירשנוהו. צדקת ה' עשה, מה צדקה עשה שלמדם התורה שהיא מזון הנשמה צדק הנשמה לצדקה לפני הקב"ה, ורש"י ז"ל פירש וירא ראשית לו, ראה גד ליטול חלק בארץ שהיא ראשית הכבוש:
פסוק כב:
ולדן אמר דן גור אריה. יעקב בירך יהודה בגור אריה יהודה, משה אמר ידיו רב לו, הואיל ושמו כשמו של הקב"ה אין צריך שילחם ולא ישכור אנשים שיבואו לעזרו, כי אפילו ידיו שילחם בהם הרבה לו, אלא ועזר מצריו תהיה והוא לא ילחם, כמו שעשה חזקיה מלך יהודה שהוא היה ישן במטתו ויהי בבוקר והנה כולם פגרים מתים, ודוד ג"כ היה לו להיות כן אלא שהוא נתאוה ושאל שהוא ילחם, שנאמר ארדוף אויבי ואשיגם, לזה לא ברכו משה בגור אריה וברך לדן שהיה ראש הדגל והיה באחרונה מאסף לכל המחנות והיה צריך גבורה, לזה ברכו משה ברכה זו. עוד ברכו ברכה זו כדי לסלק את ישראל שלא יעלו לעבוד ע"ז בנחלתו, לפי שהעמיד ירבעם שני עגלים אחד נתן בדן וגו', לזה ברכו יעקב יהי דן נחש עלי דרך, כמו שכתבנו פרשת ויחי ע"ש:
פסוק כג:
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון. לפי שיעקב אביו היה מרוצה ממנו שנאמר הנותן אמרי שפר, לזה אמר לו משה הואיל ואביך מרוצה ממך הכל מרוצים ממך, לזה שבע רצון הקב"ה. שהשלשה שותפין הם מרוצין ממך, אב ואם והקב"ה, אם כן הוא מלא ברכת ה', הברכות מהרצון לאבא ואימא לבריכה, אם כן ים שהיא החכמה ודרום שהיא הבינה ירשה. ועל זה רמזו פרק שלשה שאכלו א"ר יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה ור' יוסי בר חנינא אמר אף זוכה ונוחל ב' עולמות העוה"ז והעוה"ב. רבי יוחנן דרש שאמר ים ודרום, ים היא החכמה ודרום הוא הבינה ושם הוא נחלה בלא מצרים, ורבי יוסי בר חנינא דרש מלת ירשה שהיה לו לומר רש ואמר ירשה, ירש ה' רש, שהן ב עולמות שנבראו ביה שנאמר כי ביה ה' צור עולמים, עה"ז נברא בה', שנאמר אלה תולדות שמים והארץ בהבראם בה' בראם, ועוה"ב נברא בי', א"כ י' רש ה' רש. ובחיי ז"ל כתב ע"ד הקבלה כי נפתלי ואשר חונין עם דן בצפון ודגל נשר נרמז במלות נפתלי שבע רצון ע"כ, ולפי שנשיא של נפתלי אחירע בן עינן לזה בירכו משה לומר שאין בו שום רע, בן עינן אין בו עין הרע, אלא הוא שבע רצון ומלא ברכת ה', ומה שאמר נחלה בלא מצרים, לפי שלא אמר רוחות מכוונות, כי ים הוא מערב כנגדו מזרח, ודרום כנגדו צפון, למה אמר ים שהים אין לו גבול ורוח הדרום פתוחה, כמו שארז"ל רוח דרום פתוח שכל מי שיבא ויאמר שהוא אלוה אומר לו שיגדור אותו רוח, א"כ אלו ב' רוחות הם פתוחים שאין להם מצר, והוא היה שרוי בצפון עם דגל דן, ואמר ים ודרום לרמוז למה שאמרנו:
פסוק כד:
לאשר אמר ברוך מבנים אשר, כיון לומר שעל ידי סרח בת אשר נתגלה ליעקב שיוסף חי, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר, ועל ידה נתברכו הבנים מיעקב אביהם, ובירכם גם כן משה, א"כ סיבת הברכה היא אשר יצאת ממנו סרח והיא השלימה מנין של ישראל, עד שהיו ששים רבוא וחלה שכינה, שאין שכינה שורה פחות מס' רבוא שנאמר אנכי שלומי אמוני ישראל בי נשלמו מנין של ישראל, וזהו יהי רצוי אחיו:
פסוק כד:
עוד ברוך מבנים אשר, ארז"ל שהיו בניו של אשר הנקבות יותר מן הזכרים ועודפות על הזכרים, ולזה נקראת שרח כמו וסרח העודף, כי השי"ן היא בסיבולת במקום ס', א"ר לוי שהיו בנותיו נאות ונשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית, ר' סימון אמר שהיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן זית, וזהו וטובל בשמן רגלו, ועל זה אמר לאה באשרי כי אשרוני בנות, א"כ בבנות שהיו נאות שנתחתן לכהנים ולמלכים הוא ברוך יותר מבנים. ועל זה בירכו יעקב מאשר שמנה לחמו, כי האשה נקראת לחם, כי אם הלחם אשר הוא אוכל. יתן מעדני מלך, שהיו המלכים נושאים מבנותיו. ובספרי אמר אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ע"כ, וכשתראה מנין השבטים בפרשת במדבר ובפ' פינחס לא תמצא מנין פחות מאשר:
פסוק כד:
והרמב"ן ז"ל כתב אם המ"ם היא ליתרון כמ"ם תבורך מנשים, וכמו הנחמדים מזהב ומפז רב יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאחר שיברך אשר מכל בני יעקב, ועוד שלא נתקיימה ברכתו כי לא היה כן. וברש"י ראיתי בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע כיצד, וברמב"ן ז"ל יתכוונו לפרש שיהיה מבורך מבנים רבים, וקיום ברכה זו לא נמצא, ואולי הוא ממה שכתוב בדברי הימים כל אלה בני אשר ראשי ברורים גבורי חיל ראשי הנשיאים בצבא המלחמה מספרם אנשים ששה ועשרים אלף ולא נאמר כן בשאר השבטים כשבח הזה ע"כ. ובזוהר פרשת ויחי דף רמ"ו ע"ש, א"כ על דרך זה יהיה ברוך מבנים אשר י"ב שבטים מתברכין על ידי אשר, כמ"ש אשר רשים לעילא ורשים לתתא כו' וי"ב שבטין כו' לעילא שכינתא עילאה כו' ואתקין אותו לעלמא דאתי, ולתתא שאומרים אשריך בעוה"ז אשר ראש, היינו רשים לעילא ראש, ורשים לתתא אשר, א"כ עיקר הברכה שיבורכו הבנים היא אשריך בעוה"ז, ויזכה לעוה"ב, זהו ואשריך לעוה"ב, ועל זה אמרה לאה ב' אשרות, באשרי כי אשרוני, שמאשריך בלשון אשר, וע"כ קראה שמו אשר, רצוי אחיו, לזה שם אותו משה בסוף הכל והבן:
פסוק כה:
ברזל ונחושת פירש"י ז"ל עכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל ע"ש. ולפי זה ברזל ונחושת מנעליך הוא חוזר לאשר, לפי שהיתה נחלתו על הספר והבטיחו משה שלא יפחד כאילו הוא נעול בנחושת וברזל, ולפי שהוא בסוף תחומה של א"י לזה בירכו בסוף, והן אשר במלוי כזה אל"ף שי"ן רי"ש בגימ' אתתקף, כלומר תקיף. וכימיך דבאך, פירש"י ז"ל כימים שהן טובים לך כו' ע"ש:
פסוק כו:
אין כאל ישורן יאמר שאין אומה מכל האומות שיהיה לה כח ויכולת כישורן, ופי' כאל יכולת. כמו יש לאל ידי. רוכב שמים בעזרך, שאלמלא ישראל היה העולם תהו ובהו לא שמים ולא שחקים, א"כ על ידך כביכול הוא רוכב שמים, וכן בגאותו שחקים, הוא השמים שהזכיר, והכל בעזרך, כביכול שהוא נעזר בך, וכה"א צור ילדך תשי, שח"ו מתישין כח של מעלה כשאין עושין רצונו של מקום שמנהגו להשפיע ולתת, ורשאין עושין רצונו של מקום אין השפע יורד ונראה כאילו ח"ו תש כח, א"כ כשעושין רצונו משפיע ומוריד להם ברכה עד בלי די, אז נראה כחו, מי סבב זה ישראל שעשו רצונו, א"כ בעזרך ממש:
פסוק כו:
ורבינו סעדיה פירש, השי"ת שהוא רוכב שמים הוא בעזרך, ועוד ובגאותו שחקים, כשרצה לעלות לישראל ולגאותם בא לשחקים ששם טוחנין מן לצדיקים כדאיתא במסכת חגיגה פרק אין דורשין א"ר יהודה אמר רב ע"ש, אם כן רוכב שמים בעזרך הוא וילון. וכן במדרש פרשת עקב הן לה' אלהיך השמים וגו' אמר שם ר"י בן יהודה אומר ז' רקיעין הן שמים רקיע שחקים וכו', הרי וילון קראו שמים, א"כ רוכב שמים שהוא וילון בעזרך שכביכול בעזרך הוא משמש, שוילון אינו משמש כלום אלא בעזרך, כדי לעלותך ולתת לך מאכל המלאכים, שכן מן בגימ' מלאך, עלה לשחקים לשחוק לך מן. ועל דרך האמת תדע למה אינו משמש כלום, דלית ליה מגרמיה כלום, וקודם היה דר במעון ששם הוא קלוסו כמו שאמרו ששם מלאכי השרת אומרים שירה, וכן אמר המתרגם מדור אלהא דמלקדמין. ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, כדי שלא ישפיע לכנענים, א"כ אין כאל ישורון אין אומה שיש לה כל כך מעלה ושררה כמו ישראל, א"כ וישכון ישראל בטח בדד אחר שהשמיד הכנענים עין יעקב שזכה לנחלה בלי מצרים:
פסוק כו:
ובמדרש אין כאל ישורון, ומי כאל ישורון, הנאים והמשובחים שבכם את מוצא כו' ע"ש. עוד במדרש רוכב שמים בעזרך כשעושין רצונו של מקום, ובגאותו שחקים כשאין עושין רצונו מסלק שכינתו לשחקים, להנהיג העולם במדת הרחמים, למקום שטוחנין המן, לזה היה המן יורד להם במדבר אפילו יום שעשו העגל שנאמר ומנך לא מנעת מפיהם, וזהו ומתחת זרועות עולם, אפילו שמסלק שכינתו למעלה הוא למטה. ורז"ל פירשו ומתחת זרועות עולם שהן מלכי העולם כולם תחת ממשלתו הם ושריהם, לזה ויגרש מפניך אויב, כמו סיחון ועוג שאמר למשה לא תירא אותו כי בידך נתתי אותו, לו ולשרו: