פסוק ב:ויאמר ה׳ מסיני בא וזרח משעיר.
ספרי פיסקא שמג: מגיד הכתוב שכשפתח משה לא פתח בצרכם של ישראל תחילה עד שפתח בשבחו של מקום. עיין ברכות דף ל״ד וע״ז דף ז׳ ע״ב ע״ש, ותוספתא מנחות פ״ו ע״ש בזה.
פסוק ב:ספרי שם: ויאמר ה׳ מסיני בא זה לשון עברי, וזרח משעיר למו זה לשון רומי וכו׳.
וביאה בלשון רומי היא כמו שם של הכוכב הממונה על הנוגה וזה בלה״ק זרח.
פסוק ב:ספרי שם: לא היתה אומה באומות שלא הלך ודפק על פתחה מה ירצו ויקבלו את התורה וכו׳ אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם ב״נ לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום ונתנום לישראל.
עיין ע״ז דף ג׳ ע״ש.
פסוק ב:שם. הופיע מהר פארן.
ספרי שם. ארבע הופעות הם וכו׳ שנייה בשעת מתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן שלישית לימות גוג ומגוג שנאמר א-ל נקמות ה׳ א-ל נקמות הופיע.
עיין בהך דברכות דף ל״ג ע״ש בזה.
פסוק ב:שם. אש דת למו.
ספרי שם. מה אש קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן כך דברי תורה כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו ליפרש מהם ממיתין אותו.
עיין בירושלמי פ״ב דחגיגה ה״א ע״ש.
פסוק ב:שם. אש דת למו.
ספרי שם: מה האש בני אדם שעמלים בו ניכרים הם בין הבריות כך ת״ח ניכרים בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק.
(רמב״ם הל׳ דעות פ״ה ה״א: כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו וכו׳ ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו וכו׳). עיין בספרי פ׳ ברכה פיסקא שמ״ג, ועיין עירובין ס״ה ורש״י שם נ״ד ע״א.
פסוק ב:ספרי שם: אלמלא דת ניתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה.
עיין ביצה דף כ״ה ע״ב וקאי על ישראל.
פסוק ג:כל קדושיו בידך.
ספרי פיסקא שמד: אלו גדולי ישראל שמתמשכנים על ישראל, וכן הוא אומר ביחזקאל שכב על צדך הימני ושמת עון בית ישראל עליו.
סנהדרין דף לט. ע״ש.
פסוק ד:תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.
ספרי פיסקא שמה: אל תקרי מורשה אלא מאורסה, שהתורה מאורסה היא לישראל וכאשת איש לבבליים.
סנהדרין דף נ״ט ע״ש.
פסוק ה:ויהי בישרון מלך וגו׳ יחד שבטי ישראל.
ספרי פיסקא שמו: כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות וכו׳ כיוצא בו אתה אומר (ישעיה מג) ואתם עדי נאם ה׳ ואני א-ל כשאתם עדי אני א-ל וכשאין אתם עדי אין אני א-ל.
עיין זבחים דף מ״א ע״ב ובירושלמי פ״ב דתענית ע״ש.
פסוק ו:יחי ראובן ואל ימות.
ספרי פיסקא שמז: ד״א יחי ראובן במעשה יוסף ואל ימות במעשה בלהה, רחב״ג אומר לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות חוץ משל ראובן ומשל דוד וכו׳.
(סנהדרין דף ק״ז ע״א: אל ימשלו בי אז איתם, דלא לישתעי בי רבנן), ר״ל דהנה מבואר בסוטה דף ז׳ דזה בזמן שהוה מאיימין על סוטה אמרו לפניה מעשה ראובן ויהודה, וע״ש ברמב״ם שכתב כפשוטו, ולא זכרו שם מעשה דוד, ועיין מגילה דף כ״ה עי״ש בזה, ושבת דף נ״ה, זה ר״ל כאן, ועיין בספרי פ׳ ברכה אין מחליפין זכות וכו׳, ואכמ״ל בזה.
פסוק ז:שמע ד׳ קול יהודה.
והא דלא התיר משה ליהודה קודם משום דמבואר במ״ק דף י״ז דצריך להתר עכ״פ כמו המנדה, ועיין בספרי פ׳ בהעלותך דהאיש משה עניו כו׳ ולא מאבות, וא״כ א״י להתיר, רק קודם מיתה נקרא איש האלקים אז נתגדל יותר משום דאז זכה משה רבנו בגדר עבד ד׳ כו׳ ואיש כו׳, וזה גדר שער נ׳ וגדר פני כו׳ לא יראני כו׳, אבל במיתה ראה, וזה י׳ של תפילין דמשה ראה ד׳ קשר של ראש דהיינו סולם של יעקב עילה ועלולים דרק ד׳ חווקין כמבואר ב״ב דף נ״ח, אבל גדר כסא לא ראה בגדר אספקלריא המאירה, ובשעת מיתה ראה זה, וזה תפילין של יד אות י׳, וזה יד על כס כו׳, ואז הוה גדול גם מאבות, עיין ספרי פ׳ בהעלותך ע״ש, ולכך אז הוה יכול להתיר חרם של יהודה ויעקב, עיין מו״ק דף י״ז ע״ש בזה ואכמ״ל, ועמ״ש כתובות דף ס״ט וב״ק דף צ״ב ע״ש.
פסוק ט:האמר לאביו ולאמו וגו׳.
זה באמת קאי על פנחס דירד לד״ת ע״י אביו אלעזר כמ״ש רשב״ם ב״ב דף קי״ב וקי״ג, ע״ש על [אודות] ירושה של אמו למי שייך הנחלה אם לו, או לאביו בגדר ירושה של בעל, והוא חידש הדין של …, והגדר דס״ל דכל קנין של הבעל הוא רק בשעת מיתה, לא אח״כ דפקע אישות ושאירות, וזה תליא בהך פלוגתא דר״י ור״ע גבי חמותו לאחר מיתה, ועיין בהך דר״י [ור״ע] גבי עדות בהך דסנהדרין דף כ״ח ע״ב דיש לה [דינין?], ובמס׳ שמחות גבי קבורה ע״ש פ״ד.
פסוק ט:שם.
ספרי פיסקא שנ: וכי עלתה על לב שלוי עובד ע״ז וכו׳.
(רמב״ם פ״א מהל׳ עכו״ם ה״ג: וחזרו ללמוד ממעשיהן ולעבוד כו״ם כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עכו״ם). חגיגה ו׳ ע״ב ויומא ס״ו ע״ב ובספרי פ׳ ברכה.
פסוק י:יורו משפטיך ליעקב.
באמת לפי הנראה דבזמן שניתנו לוחות הראשונות אז הוי הגדר שירה שייך לכל ישראל, כי באמת הטעמים הן עיקר גדר תושבע״פ ופלפול התורה, וכבר כתבתי בזה, ועי׳ פסחים דקי״ט ע״א זה המגלה כו׳, ולכך ניתנה התורה בנעימה, ר״ל בפיסקי טעמים וכמבואר במכילתא פ׳ יתרו ובנעימה שהיה כו׳, אך אח״כ נשתנה ולא ניתנה רק למרע״ה וללוים שיהיו משוררים כו׳, וזה ר״ל הך דנדרים דל״ח ע״א דפלפול התורה רק למרע״ה ע״ש ברא״ש וכו׳, עכ״פ שירה אז היה רק בלווים, ולכך כתיב בהם יורו משפטיך כו׳ עי׳ שבת ד״כ ודקי״ד ע״ב ויומא דכ״ו ובכורות דל״ו, וברמב״ם ה׳ סנהדרין דהם צריכין להיות בסנהדרין וכו׳, אך זה רק כעת, אבל לע״ל מבואר בספרי פ׳ האזינו ונשבע הקב״ה שהוא מחזיר לנו את החרב, ור״ל זה תושבע״פ כמבואר בשבת דס״ג וביבמות ק״ט וסנהדרין ל״ו ושוב יוכשרו כל ישראל לומר שירה בפה במקדש וכו׳.
פסוק י:שם. ישימו קטורה באפך.
ספרי פיסקא שנא: זו קטורת שלפני ולפנים.
צום יוה״כ זה מציאות לא העדר בלבד, וכן מעלה עשן הוה מציאות לא הכשר כשיטת הירושלמי ויומא פ״ב, וזה רק בשאר קטורת, אבל לפני ולפנים הוה זה מציאות גמור, זה קטורה באפך דוזאת הברכה כמבואר בספרי כו׳.
פסוק יא:ברך ה׳ חילו וגו׳.
ספרי פיסקא שנב: כנכסים, מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם וכו׳.
ראה צ״פ הל׳ מת״ע, פ״א ה״א, צד 53.
פסוק יג:ובין כתפיו שכן.
ספרי שם: בנוי ומשוכלל לעת״ל וכו׳, אשר יאמר היום בהר [הרי חרב] ה׳ יראה הרי בנוי ומשוכלל לעת״ל.
ועיין תוספתא ברכות פ״א ע״ש, ותענית דף כ״ט.
פסוק יג:ספרי שם.
זה חרב ועיין תוספתא פ״א ברכות.
פסוק יג:ספרי שם: ד״א ובין כתפיו שכן, מה שור זה אין בו נאה [גבוה] מכתפיו וכו׳.
עיין יומא דף כ״ה ע״ב.
פסוק יג:ספרי שם: ומה ת״ל לא יסור שבט מיהודה, זו לשכת הגזית שניתנה בחלקו של יהודה וכו׳, אבל בית הגדול היה בנוי בחלקו של יוסף בשילה וכו׳, הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער במי שנמשל בחיתו יער ואיזה זה בנימן וכו׳.
עיין רש״י זבחים דף נ״ה ע״ב ע״ש, ודף קי״ח ע״ב ע״ש.
פסוק יג:ספרי שם: וכן אתה מוצא כשחלק יהושע א״י לשבטים הניח דושנה של יריחו וכו׳ וכששרתה שכינה בחלקו של בנימן עמדו ופינו אותו מלפניהם וכו׳.
(סנהדרין דף קי״ג ע״א: של עיר אחרת בין תלושין בין מחוברין אסור, מאי של עיר אחרת, אר״ח יריחו דכתיב והיתה העיר חרם לד׳). הנה באמת איך חל זה החרם קודם קנין, וגם מה הוה בגדר חרם לב״ה, עיין לעיל דף מ״ד, ועיין נדרים דף ח׳ עי״ש בר״ן בשם ירושלמי גבי בידה״ג דיכול לתרום עי״ש, ובאמת לפי הנראה הם אסרו עליהם דושנה של יריחו … בגדר נדר שזה יהיה שייך לצורך ביהמ״ק, ולכך אח״כ נתנו אותו לבנימין עבור בהמ״ק כמבואר בספרי הובא בת״י ותוס׳ ב״ק דף פ״ב עי״ש, ואך אסרו על עצמם רק אודתם שנלחמו דהיינו כל ישראל, אבל גרים מותרים, לכן נתנו זה להרכבים דהוה גרים ולא נלחמו, כנ״ל בזה.
פסוק טו:ומראש הררי קדם.
ספרי פיסקא שנג: מלמד שהררי יוסף קודמים להררי מקדש.
ר״ל שילה דנאכל בכל הרואה, עיין זבחים קי״ח.
פסוק טו:שם. וממגד גבעות עולם.
ספרי שם. מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות וכו׳.
ר״ה דף י״א.
פסוק טז:תבואתה לראש יוסף.
ספרי שם: הוא בא בראש למצרים והוא יבוא בראש לעתיד לבוא.
ר״ל משיח בן יוסף.
פסוק טז:ספרי שם.
ר״ל קודם משיח בן דוד.
פסוק יז:בכור שורו הדר לו וגו׳.
הדר, עיין בספרי דיהושע רק הדר ולא הוד ואם הוה הוד אין כל העולם יוכל לעמוד בו, עיקר הגדר דכבר כתבתי דיוסף הוה בגדר אדה״ר קודם נסירה דהיינו מקבל ומשפיע בב״א אנדרוגינוס, ולכך הוא היה יפ״ת ויפ״מ, לא כמו באבות דחלק המראה רק על המקבל … מעין אדם, מ״מ בקרא לא חשיב זה, והנה ידוע דנצח בימין והוד בשמאל…, ור״ל דימין צריך שיהיה חזק משמאל, אך ביוסף הוה יפ״ת ויפ״מ והוה שולט בשתי רגליו כאחת, ועיין בכורות דף מ״ה ע״ב…
פסוק יז:ספרי שם: מלמד שניתן לו הוד למשה והדר ליהושע וכו׳.
הגדר דהדר היא שייך לחומר המציאות כמ״ש הרמב״ן ז״ל במ״ה פ״ג דסוכה גבי אתרוג ע״ש בזה, אבל הוד הוא דבר נפרד ר״ל בגדר חכמת אדם כו׳ … וזה גדר צורה ולא חומר…
פסוק יז:ספרי שם.
(סנהדרין דף ק״י ע״א: וישמע משה ויפול וגו׳ מה שמועה שמע וכו׳). הנה משה רבינו לא הוה אפשר ליפול לאחר שזכה לקרני הוד, עיין סוטה דף ל״ח גבי נשיאות כפים למעלה מציץ…, וזה גדר מסוה דאסור להסתכל בפני הנשיא, עיין חגיגה דף ט״ז ע״ש, ועיין תענית דף י״ד ע״ב לא הכל בנפילה, ועיין ברכות דף ל״ד מלך כו׳, אך כ״מ דהוה גדר גידוף אז נתבטלה ח״ו השפעה עליונה, ועמ״ש בירושלמי מו״ק פ״ג גבי קריעה על גידוף של ב״נ מקרא דאלקי כל בשר ע״ש, ור״ל דהם שייכים להשגחה עליונה ג״כ, והם נצטוו על ברכת השם, וכן באשת איש עיין סוטה דף ד׳ ע״ב ודף ה׳ ע״ש, דוד נצטרע ע״י אשת איש כמבואר סנהדרין (ק״ז ע״א) ונסתלק מן המלוכה וכמבואר בהוריות דף י׳ ובירושלמי שם, לכך נפל, זה הגדר…, ועיין בספרי (פ׳ ברכה) דהוד הוה משה והדר יהושע ע״ש.
פסוק יט:שם יזבחו זבחי צדק.
ספרי פיסקא שנד: מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ובאים ומקריבים זבחים ועולות ת״ל שם יזבחו זבחי צדק.
כמ״ד אין עכו״ם מקריבים זבחים, מנחות דף ע״ג ע״ב.
פסוק יט:שם. כי שפע ימים יינקו.
ספרי שם: אר״י פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור וכו׳ א״ל מחלזון.
עיין שבת דף כ״ו ע״א מלקטי חלזון.
פסוק יט:ספרי שם: וסמומיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו וכו׳.
ר״ל חלזון ושוב אינו ראוי, שבת ע״ה ע״ש בזה.
פסוק כא:וירא ראשית לו.
ספרי פיסקא שנה: הוא בא בראש תחילה והוא יבא בראש לעולם הבא.
עיין תוס׳ ב״מ דף קי״ד ע״ב דאליהו מן גד.
פסוק כא:שם. צדקת ה׳ עשה.
ספרי שם: וכי מה צדקות עשה בישראל וכו׳ אלא שנאמר כי יהיה בך אביון.
עיין ברא״ש נדרים דף ל״ח ע״א ע״ש.
פסוק כא:ספרי שם: ד״א צדקת ה׳ עשה מלמד שהצדקה קשורה בדין תחת כסא הכבוד שנאמר כה אמר ה׳ שמרו משפט וגו׳.
עיין ב״ב י״א בזה.
פסוק כב:דן גור אריה.
ספרי שם: מלמד שסמוך לספר וכל מי שסמוך לספר נמשל לאריות.
דספר האויר נתקדש ולא הקרקע, עיין בהך דסנהדרין דף ה׳ ע״א ובתוספתא מע״ש פ״ב וב״ק ובכורות דף נ״ו וסוף חלה, וזה הוא קצר מלמטה ורחב מלמעלה, עיין בספ״ד דמידות, ועיין לעיל בספרי פ׳ מסעי.
פסוק כג:ים ודרום ירשה.
ספרי שם. ים זה ים של סופני וכו׳.
ירושלמי פ״ה … ע״ש.
פסוק כד:ברוך מבנים אשר.
ספרי שם: אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר.
משום דלא מצינו מי שהיה לו ב״ב בכנען קודם מצרים רק יהודה ואשר, אך ביהודה מתו לו ב׳ בנים בכנען אבל אשר קיימים ב״ב.
פסוק כז:מענה אלקי קדם.
ספרי פיסקא שנו: ג׳ ספרים נמצאו בעזרה וכו׳, בא׳ כתוב עשר היא ובשנים כתיב אחד עשר היא, בטלו האחד וקיימו את השנים. (כן הוא בהגהות הגר״א).
ירושלמי פ״ד דתענית היא.
פסוק כז:שם. ויגרש מפניך אויב.
ספרי שם: אלו שברחו (לא״י).
משום דגרגשי פנה לאפריקא לכך נקטו.
פסוק כח:וישכן ישראל בטח בדד.
ספרי שם: לא כבדד שאמר (משה ה׳ בדד ינחנו ולא בדד שאמר) ירמיה וכו׳.
ר״ל דמשה אמר רק אם יהיה כיעקב כמבואר במכות דף כ״ד.
פסוק כט:ואשר חרב גאותך.
ספרי שם: א״ל הקב״ה משה עתיד אני ליתן להם לישראל אותו זיין שניטל מהם בחורב וכו׳, בשבועה נשבעתי שעתיד אני להחזירו להם וכו׳.
זה הוה תפילין שכתב משה רבנו של ראש ושל יד, ועיין מנחות דף ל״ה וראו וכ״מ, וזה עדים, וזה כתר, ומשום דהוה מנודים נזופין, ועיין מ״ק דף ט״ו ע״א …
פסוק כט:ספרי שם.
וד׳ יתברך יזכנו וכו׳ ובקבלת התורה בלוחות הראשונות אשר היו כל חלקי התורה כלולים בהלוחות אשר היו ששה טפחים וכמבואר בירושלמי תענית פ״ד דב׳ טפחים ביד הקב״ה וב׳ בידו של משה וטפחיים באמצע, זה תורה ופלפול התורה וסודות התורה, ועתיד הקב״ה להחזיר לנו זה הכתרים דשבת דף פ״ח, גדר תפילין ש״י וש״ר אשר משה רבינו כתבן, כי הוא נקרא סופר כמבואר סוטה דף י״ג ע״ב ומחוקק, ואח״כ כשעשו העגל נעשו מנודים, ומנודה יש ספק במו״ק דף ט״ו שאסור להניח תפילין. ועתיד הקב״ה להחזיר לנו, וזה חרב דספרי פ׳ ברכה חרב גאותיך שנשבע הקב״ה להחזיר לנו.
