א וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃ ב הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם׃ ג וְלֹֽא־נָתַן֩ יְהוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ד וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ׃ ה לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ו וַתָּבֹ֖אוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ־חֶ֠שְׁבּוֹן וְע֨וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֧ן לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם׃ ז וַנִּקַּח֙ אֶת־אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי׃ ח וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ ט אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ י טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃ יא לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ יב לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ יג וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃ יד כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃ טו כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם׃ טז וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃ יז פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃ יח וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃ יט לֹא־יֹאבֶ֣ה יְהוָה֮ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־יְהוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ כ וְהִבְדִּיל֤וֹ יְהוָה֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה׃ כא וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה יְהוָ֖ה בָּֽהּ׃ כב גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֮ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וצביים (וּצְבוֹיִ֔ם) אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ׃ כג וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃ כד וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כה וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם׃ כו וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה׃ כז וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כח הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ט:
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם וגו' והוא תמוה דהל"ל ראשי שבטיכם ב' כיון דכתיב כל איש ישראל רישא דקרא, אך למותר. ג' תיבת שבטיכם הוא מיותר. ולתרץ נראה דכיון שהכניס בברית אף כל הדורות הבאים והראה למשה דור דור ודורשיו והכניסם כולם בברית וידוע כי הראשים צריכים שבועה אחרת להדריך את העם ולהיות פניהם כלפי העם להדריכם והעם צריכין שבועה שלא יסורו מן הדבר אשר יגידו להם השופטים. והנה בקרא דלא יסור שבט מיהודה פירש"י אלו ראשי גליות שרודין את העם בשבט עיי"ש והיינו מקודם היו בישראל מלכים והי' הישראל הלכו אחר עצת המלכים כמו הגוף שהולך אחר הראש ובבבל הוצרכו לכפי' והיו מכונים הראשים בשם שבט וזהו שאמר הכתוב כיון שהראה לו דור דור ודורשיו לזאת בדור הראשון נקראים המלכים בשם ראשים וראשי גליות שבבבל נקראים בשם שבטים כמ"ש רש"י ז"ל וזהו שאמר ראשיכם שבטיכם זקניכם היינו הסנהדרין או החכמים והשופטים שבכל דור הנקראים זקנים בכל המקרא כדכתיב ועלתה יבמתו השערה לעיני הזקינים, והנה השמש של הב"ד נקרא שוטר כדכתיב שופטים ושוטרים היינו שאין להם כח כ"כ לרדות במקל כמו מי ששבט המושל בידו ואתר כך אמר כל איש ישראל שהם מושבעים לשמוע הרי מי שנתמנה לראש מושבע מהר סיני להדריך את העם:
פסוק יז:
פן יש בכם איש או אשה וגו' התמיהות שיש שיש בפרשה זו. א' אמר בכפל פן יש בכם איש או אשה פן יש בכם שרש פורה וגו'. ב' שאמר והתברך בלבבו לאמר כיון שאמר שלום יהי' לי ע"כ לא יאמין בתורת משה א"כ אף במה שאמר ורבצה בו כל האלה לא יאמין כי האינו מאמין אף בשני פעמים אינו מאמין. ג' למען ספות הרוה את הצמאה אין לו פי'. ומה שפירש התרגום שמוסיף שגגות על זדונות קשה מהיכי תיתי יהי' עליו עונש כזה. ד' שאמר לא יאבה ה' סלוח לו הי' לו לומר לא יסלח לו ה'. ה' שאמר ואמר הדור האחרון ולא פי' מה שיאמר עד אח"כ שאמר ואמרו כל הגוים אז פי' מה שיאמר. ו' שיאמר שיעלה אף ה' וקנאתו באיש ההוא ומסיים לכל הדור. ז' שאמר פן יש בכם לשון ספק קשה דבשלמא כשמדבר על העתיד כמו פן יפתה לבבכם או פן תשחיתון שייך לשוןספק שהבחירה חפשית אבל הכא שאמר על העבר קשה מי איכא ספיקא קמי שמיא הלא קמי שמיא גליא. ועתה אשוב ידי להשיב על הכל דהנה אמרו חז"ל הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם והוא תמוה לכאורה שכביכול עול הוא בחוקו ית' כי מה לו להעניש את הרשע על העבירות שעושה הצדיק וגם ענין הערבות עצמו הוא תמוה להעניש אפי' אחד בשביל שעשה א' עבירה בסוף העולם וגם (בע"ז דף ד') אמרו שעתיד הקב"ה לשחוט להיצה"ר בפני הרשעים והצדיקים. והרשעים נדמה להם כחוט השערה והצדיקים נדמה להם כהר הללו בוכין והללו בוכין ואף הקב"ה תמה עמה' שהוא תמוה דהיצה"ר יראה לאחד מהם כזה ולאחד מהם כזה גם תמוה שהצדיקים בוכין ומה שהקב"ה תמה. לכן נראה דבגיטין ודף י"ב) אמרו דהני תרי דהוה איגרי בהו שטן כל בי שמשי והוי קא מינצי בהדדי איקלע ר"מ לההוא גברא עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעביד להו שלמא שמע דקאמר ווי דאפקא ר"מ לההוא גברא מביתא וכן ידוע מה שכתבו המפרשים לפרש קרא דעתה ידעתי כי אשה יפת מראה את דהוא משום דמקודם לא היה לאברהם שום השגה בגשמיות ובבואו למצרים מקום זוהמא וטומאה אף הוא הורד ממדרגתו עד שנפל בהשגת טוב ורע ומזה הבין אברהם גודל הטומאה שבמצרים עד כי נקל בעיני' הריגת נפשות בשביל זנות. וכן היה חטא דור הפלגה שרצו להגביר הטומאה בארץ במעשיהם הטמאים עד שהקב"ה בעצמו אמר ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות היוצא מזה כשיש רשעים המוסיפים כח בטומאה מזיק לצדיקים וצריכין לעצה עצמם ללחום עם היצה"ר ולהיפך כשיש רוב צדיקים מחלישין כח הטומאה וקל להרשעים לכבוש היצה"ר וזה ענין הערבית כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ולפעמים כשהצדיק חוטא ונותן כח בהטומאה עד שאין כח להרשע ללחום נגד כוחות הטומאה משא"כ אילו לא הי' הצדיק חוטא היו כוחות הטומאה נחלשין והי' כת להרשע לכבוש היצה"ר בנקל ולזה היו דורו של משה כולם צדיקים וכן כשישראל חטאו נזדמן חטא למשה כמו שאחר גם בי התאנף ה' בגללכם ולפ"ז אתי שפיר שלרשעים מראין להם היצה"ר כחוט השערה וקל לכבשו כמ"ש הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. וכאשר רבו עונות הרשעים מוסיפין כח בטומאה ועושין אותו כהר ולזה מראין לצדיקים את היצה"ר כהר מאחר שכבשו אותו אף אחר שנעשה כהר ע"י עונות הרשעים ומה שאמר הללו בוכין והללו בוכין שגם הצדיקים מאחר שגם הם קצת גורמים במה שהרשעים עושין אותו כהר שאילו היו הם צדיקים כמשה הי' נקל להשעיר יכבשו ומה שאמר שאף הקב"ה תמה עמהם מ ה כלומר שברוב חסדו להגדיל שכרם עשה הדבר הזה הגדול וכאילו יש תמהון גדול במה שכבשו הר כזה – ולפ"ז אתי שפיר שאמרו שהרשע נוטל חלק הצדיק בגיהנם כי החטא קל שעשה הצדיק היה בגרמת הרשע שהוסיף כח בטומאה עד שלא הי' כח להצדיק לכבשו וכן מגיע הזכיות של הרשעים לצדיקים מחמת שהם גרמו בעשיית הטוב שעשו הרשעים במה שהחלישו כת הטומאה וישרו דרך לפני הרשעים שיהיו יכולין לכבשו במקצת – וידוע ששכר הצדיקים הוא הכל לעוה"ב ועונשים בעוה"ז ואצל הרשעים הוא להיפך ולכך השכר שמגיע לצדיקים במה שהיו גורמין לרשעים העשיות הטוב מקבלו ג"כ לעוה"ב והעונש שמגיע לרשע במה שהי' גורם להחטא שעושה הצדיק מקבלו בעולם הבא וזהו כוונתם במה שאמרו שהצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע דהיינו שמקבל שכר בעשיית הטוב משל הרשע מחמת שהוא הי' הגורם מקבלו בעולם הבא והרשע מקבל העונש שגרם החטא שעשה הצדיק בגיהנם כי עונש הרשע בגיהנם הוא. עוד נקדים הקדמה אחת מ"ש הר"ן בדרשותיו דרוש ה' הטעם מה שלא בחר אברהם מלהתחתן בכנעני' ובחר להתחתן בלבן ובתואל שלבן הי' רשע שאין כמוהו שביקש לעקור את הכל עכ"ז בחר ביותר בלבן הטעם שאף שהאדם בחירי במעשיו עכ"ז הא לא יוכל אדם לכפור שלא והי' הכנה במזג האדם במדות טובות ורעות ואילו תכונת נפשיית נמשכות ונשתלשלות מאבות ובנים לפי שכוחות טבעיות נמשכות אחר המזג של החומר לתת הכנה למדה טובה או רעה ולזה היו כאשר הי' בני כנען בטבעם בתכונות הרעות כמבואר בפסחים קי"ג כאשר צוה כנען את בניו אהבו את הגזל אהבו את הזימה אל תדברו אמת ולזה ברחו האבות מלהתחתן בהם ולהתדבק בלבן שלא הו' בתכונות אלו הגם שהי' עובד עבודה זרה לפי שאותן התכונות הרעות שהיו בכנען מתעברות ונמשכות לזרעם וז"ש (ירמי' י"ב) כה אמר ה' אנוש לשברך נחלה מכתך כמו חלאי הגוף הנקרא בספרי רפואות חלאים ירושת משא"כ חטא ע"ז שהוא רק בנפש לבד לא יתעבר לבניו כי אין להנפשות קורבה אבל אותן התכונות רעות כמו הקנאה והשנאה ואכזריות ורכילת ותאוה עושים רושם רע בגוף כי כמו שהליחות פועל במדות כך המדות פועל בליחות כי כמו שהדם בלבו יותר חם הוא יותר מוכן אל הכעס כן תתחייב שמי שירגיל עצמו בכעס תמיד מרתיח דם לבבו להטות טבעו שיהי' מוכן אל הכעס וברוב יהי' טבע הבנים שוקד אל טבע האבות ולכן תכונות אנשי כנען הי' מתחייב שימשוך לבניהם אחריהם משא"כ לבן שהי' עובד ע"ז לא יתחייב שתהי' הטבע נמשך אחריו עכ"ל היוצא לנו מזה שהתכונות הרעות שבאדם נמשך לצאצאיו וצאצאי צאצאיו ואינו מזיק לאנשי הדורשעמו משא"כ פ"ז והשגות רעות לא נמשך לזרעם ואינו מקום לצאצאיו אבל מחטיא להדור שעמו שמסיתם לדעות שאינם אמיתיות ומשרש בהם דיעות ואמונות כוזבות כדאמרינן שאני מינות דמשכי' ולזה יובן היטב פרשה זו:
פסוק יז:
פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם למ"ד ללכת הוא למ"ד הגרמה שכתבו המדקדקים כמו ויצר לאמנון להתחלת דהיינו לגרום לו להתחלת. וזה שאמר דאם יש בכם פניה מועטת מאת ה' יכול לגרום לו ולדורו ללכת אחרי אלהים אחרים כי כן דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד ע"ז ואמר עוד פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה כלומר שהתכונות הרעות שיש בקצת מהם עכשיו הוא כפורה ובצאצאיו ובצאצאי צאצאיו יהי' ראש ולענה. ע"ז אמר כי בראש דבריו בללכת לעבוד את אלהים אחרים אין בו כי אם לפרות בני דורו אבל אין בו לפרות ולרבות לבניו אחרי משא"כ בתכונות רעות שנמשך לבניו אחריו כדברי הר"נ הנ"ל ולזה אמר פן כלומר הדבר שיש בכם עכשיו יגרום ללכת אחרי אלהים אחרים או לפרות ולרבות לבניו אחריו ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה כלומר דזה קאי ארישא דקרא. ומה שאמר פונה היום ללכת וגו' כלומר שהפני' יגרום לבסוף עד שאף ששמעו את דברי האלה יגרום לומר שלום יהי' לי ולזה אמר הכתוב למען ספות הרוה את הצמאה וספות הוא לשון חיבור כמ"ש בחלק המשיא גדולה לקטן או להיפוך. עליו הכתוב אומר למען ספות וגו' ופרש"י ספות מלשון חיבור כמ"ש (ישעי' כ"ס) ספו שנה על שנה. והרוה מכונה לצדיקים כמ"ש (ישעי' נ"ח) והיית כגן רוה דהיינו שהוא שבע משפע של הקב"ה. וצמאה היא כינוי לרשעים כמ"ש ושכן חרירים במדבר וידוע שע"י התשובה הקב"ה סולת ומוחל. אמנם המחטיא רבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה וזהו כוונת הכתוב למען ספות הרוה את הצמאה. כלומר בשביל החיבור שיש לצדיקים עם הרשעים עד שהוא מכונים כולם בשם גוף אחד כמ"ש הבעל עקידה כי כמו בחולי הגוף כשנחלה אבר אחד הוא מחלה לכל הגוף כמו כן כשמטמא עצמו מזיק לכל ישראל שמגביר כוחות הטומאה כמש"ל. לזה אמר שבשביל החיבור שיש לצדיקים עם הרשעים לכן לא יאבה ה' סלוח לו דהיינו שלא יספיק בידו לעשות תשובה בשביל שהחטיא את הרבים כי אין לך גדול בתגבורת כוחות הטומאה כמו ע"ז. ולכך אמר ורבצה בו כל האלה וגו' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל כי כמו בחולי הגוף כשנחלה אבר אחד שיכול להזיק כל הגוף וצריכין לחתוך אותו אבר מהגוף כמו כן צריכין להבדיל אותו האיש העובד ע"ז מכלל ישראל ולהרביץ בו כל האלה עד שימחה מתחת השמים ואמר הדור האחרון וגו' וא"ו והנכרי משמש כמו כן כמ"ש המדקדקים שהוא"ו משמש לפעמים בלשון כמו וכמו (איוב) לגבר עם אלהים ובין אדם לרעהו כמו כן כוונת הכתוב כאן ומוסב על שורש פורה ראש ולענה כלומר שיגרום השורש פורה של עכשיו שיאמר הדור האחרון בניכם הבאים אחריכם כמו הנכרי מארץ רחוקה כלומר כמו הנכרי אשר לא שמע ולא ראה את כל הדברים האלה. היינו החסדים והנפלאות שעשה הקב"ה עם ישראל ויתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם ולסיבה זו וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה וגו' ואמרו כל הגוים וכו' כלומר שכל כך יגדל העונש עד שכל הגוים יכירו כי עונש כזה א"א לבוא רק על אשר עזבו את ברית אלהיהם ועבדו ע"ז. ומסיים הנסתרות לה' אלהינו היינו אותן העונשים העתידות א"א להתנבאות עליהם. כי הבחירה הוא חפשית רק לה' אלהינו הוא ידוע. והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת כלומר שלא תחישו שלא יגדל העונש כל כך עד שישכח התורה בכללה לזה אמר כי ידוע לנו יתבטל התורה מאתנו עד עולם מפי זרעינו וזרע זרעינו וכמ"ש לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו':
פסוק כז:
וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה בשבת פ' המוציא יין אמרינן מ"ט גמלא זוטרי גנובתי' משום דאכלה כיסי ומ"ט תורא אריכא גנובתי' משום דדיירי באגמא ובעי לקרקושי בקי והוא תמוה. ונראה דהנה חכמינו ז"ל דברו בזה בחידות נסתרות על אורך הגלות הזה האחרין כי עדן לא מצאנו פדית ורוחה וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה דהנה בבל מכונה בשם גמלא כמ"ש מהרש"א בח"א ותורא נ"ל שהוא על שם שנאמר בפיוט יוצר של יום שני דר"ה כשחושב ארבעה מלכיות שהראה לאברהם וחשוב מלכות האחרון וזה לשון הפייט ותור זה ישמעאל שנמשלו לשוורים והנה גלות בבל לא הי' רק שבעים שנה וגלות האחרון הוא כמה מאות שנה וכשהישראל בגלות נאמר עליהן בתוכחה הוא יהי' לראש ואתה תהי' לזנב. וזהו קושית הגמרא מ"ט גמלא זוטרי גנובתי' דהיינו שגלות בבל הי' הגלות והשפלות על זמן מועט ותורא שהוא מלכות ישמעאל אריכא גנובתי' שהגלות והשפלות של המלכות הוא זמן רב והוא ארוך מאוד, ולזה תירץ של גמלא משום דאכלה כיסי פי' דבש"ס אמרו ראשונים שנתגלו עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם, ופירש"י כי בבית שני שהי' בו ע"ז וג"ע וש"ד וזה הי' עון מגולה שלא הי' יכולין לחפש עליו הוראת היתר ולזה כשנענשו ע"ז בגלות היו מרגישין תיכף בחטא ועשו תשובה. משא"כ אחרונים שהי' כעין שנאת חנם ולא הי' העון מגולה אצלם לשוב על העון. לכן נתארך זמן הגלות וזהו גם כן כוונתו כאן דמ"ט גמלא זוטר גנובתי' פי' שהגלות בבל הי' רק על הזמן קצר הוא משום דאכלה כיסי פי' שעשו עונות גדולים שנמשלו לקוצים והיו מרגישין תיכף לשוב בתשובה משא"כ גלות האחרון שיש עליהם עבירות קטנות שאדם דש בעקביו וזהו שאמרו דבעי לקרקושי בקי דכמו שקשה מאוד לגרש הזבובים כי בעוד שמגרשין זו באה אחרת במקומה. כן אותן עבירות שאדם דש בעקביו מי שהורגל לזלזל בעבירות קלות אף אם ינקה עצמו מאותן שעשה יוכשל בעבירות אחרות שאדם דש בעקביו מחמת שאינו משמר עצמו מעבירות קלות והעבירות קלות מקנין אותנו האומות ע"י העירוב לבין האומותוזהו שאמר דדיירי באגמא ובעי לקרקושי בקי הכוונה שמחמת שמתערבין האומות אנו קונין הזבובים מהם ואין אנחנו יכולין לצאת מהגלות עד שנהי' מנוקים מכל עון וזהו גורם אריכות הגלות: