פסוק א:"...אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים" וגו'. שאלתי עצמי, והא בסוף מסעי המדבר עומדים, וכל יוצאי מצרים כבר אינם. (פ' כי־תבוא תשמ"ח)
פסוק א:והנה להלן אומר (פסוק טו) "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים" וגו', ואומרים "דעת זקנים מבעלי התוספות": "מכאן שלא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים", כלומר מדובר על אלה שלא הגיעו לגיל עשרים בשעת גזירת המרגלים, הם ראו מעשי ה' ביציאת מצרים, והרי זו תשובה גם לפסוקנו. רק קצת קשה: למה אין אומרים כן כבר שם? (פ' נצבים תשמ"ח)
פסוק ו:רש"י ד"ה ותבאו אל המקום הזה, ...דבר אחר, ...שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה וכו'. מסתבר שרק אחר ריחוק זמן מקבלים את הדברים בפרופורציה הנכונה. ויפה הערת תוספות יו"ט על המשנה באבות (פ"ה, מכ"א) שמשה אמר כן לישראל במלאת ארבעים שנה למתן תורה. (פ' כי־תבוא תשמ"ב)
פסוק ו:שבע ברכות של חננאל וליאורה שי'
פסוק ו:פרשתנו פותחת במילים "אתם נצבים היום". בפירושו השני למילים "אתם נצבים" כותב רש"י (בפסוק יב): "לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה" וכו', כלומר מוּשא לפנות אליו. גם אתם, חתן וכלה, יוצאים מפרנס לפרנס - מן ההורים אל עצמכם, אל ביתכם החדש. (מי פרנס על מי? בזאת אין סבא מתערב). מכל מקום, מכיוון שהנכם יוצאים מפרנס לפרנס, שייך לפנות ולדבר אליכם.
פסוק ו:"נצבים" - תהיו נצבים בשתי רגליים על הקרקע, גם אם הראש יגיע לעתים עד השמים, נצבים כבני אברהם יצחק ויעקב, נצבים כמו בני ישראל בסיני כשקיבלו את התורה, נצבים כבני משפחות כשרות בישראל ששמרו על מסורת אבות לאורך הדורות כולם.
פסוק ו:"אַתֶּם" - תוכלו להיות נצבים כמתואר רק אם תהיו אַתם, ולא חיקוי מישהו או משהו אחר, אתם עצמכם, וכמו "היום", המשיכו עד מאה ועשרים שנה מלאות שלום ושלוה ואושר, ודעו כי "לא נפלאת הִוא ממך ולא רחֹקה הִוא. לא בשמים הִוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמִענו אֹתה ונעשנה... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו". (פ' נצבים וילך תשס"ד)
פסוק ט:רש"י ד"ה ראשיכם שבטיכם, ראשיכם לשבטיכם. ע"כ. דומה שאין הכרח לבאר כך, כי לכאורה גם אפשר להבין: "ראשיכם שבטיכם" - כלל, ואחריו בא הפירוט: (א) "זקניכם ושטריכם" אלו "ראשיכם". (ב) "כל איש ישראל" אלו "שבטיכם". (פ' נצבים תשנ"א)
פסוק י:"...מחֹטב עציך" וגו'. מתרגם אונקלוס "מלקיט אעך", אולי הוא רואה במלקט העצים דרגה עוד יותר נמוכה מכורת העצים. מכל מקום השינוי בתרגום תמוה. (פ' נצבים וילך תשמ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': לעיל (יט, ה) תרגם אונקלוס "לַחְטֹב עצים" "לְמִקַץ אָעִין" לשון קציצה, ואם כן מדוע תרגם כאן "מֵחֹטֵב עציך" "מִלָּקֵיט אָעָךְ", כלקיטה? לדעת "שדה ארם" הסופרים השתבשו והפכו סדר האותיות ונכון לגרוס "מִקָּטֵל אָעָךְ" שגם הוא לשון קציצה דוגמת "דקטל אספסתא" (שבת עג ע"ב), "קטלי קני" (סנהדרין לג ע"א). אבל אחרים דחו דבריו, שאם כן למה לא תרגם בלשון "קצץ" כתרגומו לעיל? ו"מרפא לשון" השיב ש"לְמִיקַץ", כריתת עצים וקציצתם, הוא אכן התרגום המתבקש. אולם בפסוקנו "מֵחֹטֵב עציך עד שֹׁאֵב מימיך" המדבר בפחותים שבעם, תרגם "מִלָּקֵיט אָעָךְ", כי לקיטת ענפים דקים אופיינית לעניים בעוד ש"לְמִקַץ", כריתת עצים, רומז לעשירים שבידם לכרות יערות. והגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א השיב בדרך אחרת: לפי חז"ל "חוטב עציך" הם כנענים שבאו להתגייר בימי משה ונתנם לחוטבי עצים ושואבי מים (רש"י). לכן לא תרגם בהם ככריתת עצים, כי פעולה זו נעשתה במדבר לצורך המשכן ולא נתנוה להם. וראיה לדבריו מתרגום יונתן בן עוזיאל שביחס לגבעונים תרגם את הכתוב "וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם" (יהושע ט, כג) "וְלָקְטֵי אָעִין", אבל את הכתוב "וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים" (ירמיה מו, כב) תרגם "לְמֵיקַץ אָעֵי", וכעין זה כתב "ביאורי אונקלוס". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק יא:רש"י ד"ה לעברך בברית, ...כמו שנאמר "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו" (ירמיה לד, יח). ע"כ. קצת תמוה שאין רש"י מביא את ברית בין הבתרים (בראשית טו). ואולי משום שבירמיה הדברים קצת יותר ברורים? (פ' נצבים וילך תשס"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן בספר ירמיהו הדברים ברורים יותר, שכן שם מדובר על אנשים שעברו בין בתרי העגל, ואילו בספר בראשית (טו, יז) נאמר: "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה", ופירש רש"י (שם טו, י): "הם שלוחו של שכינה שהיא אש". ועוד: בספר ירמיהו מדובר על בהמה אחת ועל אנשים, ואילו בספר בראשית מוזכרים בעלי חיים רבים, סמלים רבים ורמזים לעתיד, לכן משם קשה יותר להוכיח שכך דרך כורתי ברית. ועיין ב"הדר התורה" על ספר בראשית (עמ' 46).
פסוק טז:רש"י ד"ה עץ ואבן, אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי... אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם וכו'. רש"י מפרש כך בגלל הסיפא "אשר עמהם" שמתפרש יפה כאשר מסיבים אותו על "כסף וזהב" בלבד. אבל פירושו היפה של רש"י קשה, שהרי ארבעת חומרי עבודה זרה מושווים בפסוק, בסיפא, אחרי האתנחתא, והמילים "אשר עמהם" יכולות להיות מוסבות על כל הארבעה באורח שווה - "אשר עמהם" כמו אשר להם. (פ' נצבים תשל"ח, נצבים וילך תשמ"ט, נצבים תשנ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אבל הזקף קטן מפריד.
פסוק יז:רש"י ד"ה פן יש בכם, לפיכך אני צריך להשביעכם. ד"ה פן יש בכם, שמא יש בכם. ע"כ. הרי זו דוגמא בולטת לדרכו של רש"י - גם בחומש וגם בש"ס - לפרש תחילה את העניין ורק אחר כך את המילה. נאמנותו של רש"י לדרך זו רבה אף כי לא מוחלטת, ולכאורה אפשר להתווכח על מידת ההגיון שבה - אפשר לומר שפירושה של המלה הבודדת הקשה יתבהר מתוך ההקשר, אך גם אפשר לטעון שלא יתכן לבאר קטע או פסוק בלא להבין תחילה כל מילה בפני עצמה. וזכורני שעל דרך זו של רש"י בפירושו לש"ס העמידני מו"ר הרב ברוך קונשטט זצ"ל, כד הוינא טליא. (פ' נצבים וילך תשמ"ז, נצבים תשמ"ח, נצבים תשנ"ח)
פסוק יז:וראה, אולי עוד יותר, בפסוק הבא. (תשנ"ח)
פסוק יח:רש"י ד"ה בשררות לבי אלך, במראית לבי וכו'. כלומר רש"י מבקש לבאר את המילה "בשררות" מלשון שו"ר - לראות. (פ' נצבים תשנ"ח)
פסוק יח:וראה "דעת מקרא" שכתב: 'שָׁרִיר' עניינו קשה וחזק ותקיף... וכן עניינו בלשון חכמים (בבא בתרא קס ע"ב): דכתיב ביה שריר וקיים. ורוצה לומר: אנהג בתקיפות, כפי שלבי אומר לי. (פ' נצבים תשס"א)
פסוק יח:רש"י ד"ה למען ספות הרוה, לפי שאוסיף לו וכו'. כלומר אין הכוונה שהאיש אומר זאת בגלל סיבה זו "למען ספות", אלא אלו דברי המקום שמזהירו שמעשהו זה יהיה לו "למען ספות", שבגלל זה יוסיף לו ה' פורענות. לפי רש"י הנושא הוא ה' יתברך, כלומר יש כאן משום שינוי נושא הכתוב, מן האיש אל ה' יתברך, וזה כשלעצמו קצת קשה. מה גם שקשה תיבת "למען" שבאה בדרך כלל לציון תכלית וכאן אינה אלא סיבה, אלא שמצינו מעין זה בספר בראשית (יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה". (פ' נצבים וילך תשמ"ז)
פסוק יח:רשב"ם ד"ה למען ספות הרוה. ד"ה הצמאה. ד"ה כי בשררות לבי, אלא בשרירות. ע"כ. משום מה רשב"ם הופך את דיבורי המתחיל. ועוד: למה לפרש "כי" ב"אלא"? (פ' נצבים וילך תש"ן) לשאלה האחרונה, אודות משמעות המילה "כי", ראה דבריו של הרב מאיר יצחק לוקשין (הערה ג בפירוש הרשב"ם של מהדורת "חורב") שכתב: רשב"ם מרבה לציין שמובן המילה "כי" כ"אלא" הוא במיוחד לאחר משפט שלילה. עיין לדוגמא בפירושו לעיל (ז, ה). אולם כאן המילה "כי" אינה מופיעה אחרי משפט שלילה, וגם לא מובן מדוע רשב"ם מפרש כך את פסוקנו, שהרי אפשר להבין בפשטות שפסוקנו מדבר על אדם שאומר "שלום יהיה לי כי", כלומר כאשר, "בשררות לבי אלך". יתכן שרשב"ם פשוט משתדל להסביר את הלך המחשבה של החוטא שאומר לעצמו: אני לא אשמע לאזהרות, אלא בשרירות לבי אלך.
פסוק יט:רש"י ד"ה וקנאתו, לשון חֵמה, אינפרימנ"ט, אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המידה. ע"כ. קנאה אינה שייכת כלפי שמיא, לכן מפרש רש"י שמדובר בכעס ונקמה שבהם נפרע ה' יתברך מעוזביו, וכדברי רש"י בספר שמות (לד, יד): קנא שמו - מקנא ליפרע ואינו מוותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו. (פ' נצבים וילך תשמ"ט)
פסוק כ:רש"י ד"ה הכתובה בספר התורה הזה, ולמעלה הוא אומר וכו'. תמוה שרש"י עומד כאן על קושי דקדוקי אחד ומתעלם מאחר, לא פחות קשה: על מה מוסבת התיבה "הכתובה" שבלשון נקבה, הרי נושא הכתוב הוא "אלות הברית", גם על פי טעמי המקרא, ולא "הברית". ולכאורה אין כל סיבה להסב בפסוקנו את התיבה "הכתובה" על "הברית", ושלא כבפסוק הקודם "כל האלה הכתובה" וגו' וכמו להלן (פסוק כו) "את כל הקללה הכתובה בספר הזה", שם התיבה "הכתובה" מוסבת בלא כל ספק על אלה־קללה. נותר גם לברר מדוע אונקלוס מתרגם בשלושת הפסוקים "דכתיבין" שהיא לכאורה לשון רבים. (פ' נצבים תשנ"ה, תשנ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': יעויין בחזקוני (להלן ל, י ד"ה הכתובה) שכתב: 'הכתובה' הוא לשון רבות לנקבות, כמו 'הכתובים' בלשון רבים לזכרים וכו'.
פסוק כה:רש"י ד"ה ולא חלק להם. בשני פירושיו מבקש רש"י לפתור את הקושי שבמעבר מלשון יחיד ("חלק") ללשון רבים ("להם"). או שהקב"ה לא נתן את האלילים לחלקם של ישראל או שהאלילים לא היטיבו עם עובדיהם שום טובה, כלומר אותו אלוה שבחרו להם לא נתן להם שום נחלה ושום חלק. (פ' נצבים וילך תשמ"ו)
פסוק כה:וראה מהרי"ק כמובא בהערה 12 בחומש "תורת חיים" וראה גם הערה 13 שם. (פ' נצבים וילך תש"ס)
פסוק כח:רש"י ד"ה הנסתרת לה' אלהינו, ...אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד... אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו, והוא יפרע מאותו יחיד וכו'. קשה לי: בדברי רש"י אלה באים גוף ראשון, גוף שני וגוף שלישי - "אתה... אני... והוא", וכולם, כך נראה, מוסבים על ה'. (פ' ניצבים וילך תשמ"ט)