פסוק ג:ולא נתן ה׳ וכו׳ דבר אחר וכו׳. דאילו לפי׳ קמא לא שייך לומר ולא נתן ה׳ לכם וכו׳ עד היום הזה שזה דבר הבא מצד בחירתם ולא מאת ה׳ כאומרם ז״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולפי׳ השני נמי ק״ק דהא דאמרי׳ שאין אדם עומד על סוף דעת רבו אלא עד ארבעים שנה אין הכוונה עד מ׳ של לימוד אלא עד שיגיע לשנת הארבעים של ימי חייו וכההיא דתנינן בן מ׳ לבינה וא״כ מאי שייך לומר עד היום הזה והלא קודם לכן נמי הגיעו למדרגה זו קצת מנייהו ולא מלתא פסיקתא היא לכלהו ביחד דכיילינהו לכלהו בחדא מחתא אלא זמנים הרבה יש כל א׳ לפי ימי שני חייו:
פסוק ט:פירש״י ז״ל אתם נצבים מלמד וכו׳. פירוש דק״ל תרתי חדא אמאי כתיב לשון נצבים הול״ל יושבים או עומדים ותו מאי דכתיב היום וכי בו ביום הקהיל אותם והלא מתחלת הספר כתיב אלה הדברים וכו׳ אל כל ישראל ולכך משני דמאז כינסם והיו עומדים לפניו אבל עתה ביום מותו כנסם לפני הקדוש ברוך הוא להעבירם בברית וכל זה לפי פשוטו כי כפי המדרש יתבאר לקמן:
פסוק ט:ראשיכם וכו׳. ההכרח מבואר דאילו שבטיכם ממש למה לי לקמן כל איש ישראל. ומיהו ק׳ לפי״ז דהול״ל ראשיכם לחוד אי נמי ראשי שבטיכם וי״ל דה״ק שבראשים עצמם היה להם חשיבות בקדימה ולא כלם בערבוביא אלא לפי סדר השבטים זה אחר זה ממ״ש רש״י ראשיכם לשבטיכם כלומר ראשיכם לפי שבטיכם:
פסוק ט:זקניכם וכו׳ החשוב וכו׳. וה״נ טפכם נשיכם דבתר הכי הוא בהדרגה דקטנים חשיבי טפי מנשים שסופם לבא לכלל חיוב משא״כ נשים:
פסוק י:מחוטב וכו׳ מלמד וכו׳ הכרח רבינו דאל״כ ממ״נ מי היו אלו בין אם היו מישראל בין אם היו גרים הרי שניהם נזכרו כל איש ישראל וכו׳ וגרך וכו׳ ומשני דגריעי מגרים שבאו כנעניים וכו׳ ואין הכוונה שבאו בערמה שהרי לא היו צריכין לזה דמצו׳ לא תחיה כל נשמה לא נצטוו אלא לאחר שעברו את הירדן. ומ״ש ויעשו גם המה קאי הגם על העשיה בלבד לא על ההערמה כמ״ש הרב נח״י ודלא כהרא״ם ע״ע. ונ״ל דמגופיה דקרא מוכח מדלא כתיב ויעשו בערמה גם המה אלא ויעשו גם המה והדר בערמה מוכח דלא קאי אלא אעשיה. ומה שנתנם משה חוטבי עצים וכו׳ נראה שהיה לפי שהכיר שלא באו להתגייר אלא מחמת יראה ולכך רצה להבדילם משאר גרים. ומיהו לא גזר אלא על ההוא דלא כדאיתא ביבמות דע״ט. ואיכא למידק אמאי כתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך הואיל ותרווייהו הוו באותן הכנעניים והול״ל חוטב עציך ושואב מימיך. ואפ׳ דמ״מ לאו כל חד הוה עביד לתרווייהו אלא הוו בהו חוטבי עצים והוו בהו שואבי מים ואותם השואבי מים גריעי טפי אף על גב דאין הטורח כ״כ כמו חוטבי עצים משום דבאותם הימים היה מנהגם שלא היו שואבי מים רק הבנות והנערות כדאשכחן גבי רבקה ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים וכן ברחל ובבנות יתרו והללו שנתייחדו לאומנות נשים גריעי טובא ולכן כתיב מחטב וכו׳ עד וכו׳:
פסוק יב:למען וכו׳ כל כך וכו׳. דלכאורה נראה דה״ק אשר ה׳ אלהיך כורת וכו׳. ומהו הברית להקים אותך היום לו לעם וכו׳ אלא דא״כ אין ל׳ למען נופל וכדרך שהק׳ רש״י על תרגום אונקלוס בפרשת וירא בפ׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו׳ ולכך רצה לפ׳ דאה״נ שאין זה הברית אלא טעם למה נכנס וכו׳. ומ״ש במדרש אגדה למה נסמכה וכו׳ נראה דמדרש זה סבר כדאיתא נמי במדרש קהלת רבתי על פ׳ אני קהלת וכו׳ וז״ל ודכוותיה אתם נצבים היום זה היה ראוי להיות תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ע״כ דסברי רבנן דכינוס זה הוא הכינוס עצמו דמתחלה כשבא להוכיחם ולבאר להם את משנה התורה ומיהו משום דודאי מאי דקי״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה הכוונה לומר דמאיזו סבה כדי לדרוש מסמיכות זה איזה דבר לכך לא הקפידה תורה בסדר זמנים דאין מסתבר כלל דאין מוקדם וכו׳ ובמקרה נכתבו הדברים שלא כסדרן בלי שום טעם חלילה לומר כן וכדכתיב׳ בכמה דוכתי והילכך בעי השתא ולמה נסמכה פ׳ נצבים לקללות הואיל והול״ל בראש הס׳. ומ״ש ק׳ קללות חסר ב׳ חוץ ממ״ט וכו׳ קשה דכי היכי דקאמר חוץ ממ״מ ולא קאמר חוץ מנ׳ חסר א׳ ה״נ הול״ל צ״ח ואמאי קאמר ק׳ חסר ב׳. והאמת שעמדתי למנין הקללות דבפ׳ דלעיל ומצאתי שהם ק׳ דוקא לפי הנראה ואמנם י״ל דתרתי מנייהו אינם נכנסים במנין דהיינו והיו שמיך וכו׳ והארץ אשר תחתיך וכו׳ שב׳ הללו הן הנזכרים בת״כ ונהפכו כאן קצת לברכה כמ״ש רש״י שם ולכך אין למנותם והיינו דקמ״ל במ״ש ק׳ חסר ב׳ (ועיין בספרי שושנים על המשנה כיוצא בזה במאי דתנן אבות מלאכות מ׳ חסר א׳) ומ״ש עוד והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפניו יש לדקדק דלכאורה הל׳ כפול דהיינו קללות היינו ייסורין היינו מקיימין והיינו מציבים. ונלענ״ד דתרתי מיני טובה נמשכים מהתוכחות חד דבשמיעת גזומי הקללות מיישרים ארחותם מפני יראת העונש ובזה לא יבאו לידי חטא אלא ישארו קיימים בצדקתם. ואפי׳ יארע שיחטאו ויתקיימו התוכחות ואז נקראים יסורין שנהפכו כבר ליסורין בפועל ס״ס אין זו רעה להם אלא טובה ובריך רחמנא דשקליה למטרפסיה בהאי עלמא דעכ״פ לא יעשו בהם היסורין כליה אלא אדרבא ע״י מתכפרין כל עונותיהם וכדאמרי׳ ברפ״ק דברכות נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית וכו׳ אף ברית האמור ביסורין ממרקין עונותיו שלא אדם. נמצא שהיסורין מציבין אותם כבתחלה קודם החטא. ומ״ש ד״א לפי שהיו וכו׳ היינו דלפי׳ ראשון ק׳ דאיך נמשך אחר כך ראשיכם וכו׳ טפכם וכו׳ לעברך וכו׳ ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דהול״ל הצבתי אתכם וכו׳ ולא אתם נצבים:
פסוק יד:ואת אשר וכו׳ עם דורות וכו׳. דאל״כ הא כתיב לעיל כל איש ישראל. והק׳ הש״ח בשם הג״מ דמאחר שלא היו בעולם איך אפשר לכרות עמהם ברית והלא אינם בעולם ונדחק לתרץ עם מאי דקי״ל אין ב״ד יכול לבטל וכו׳ אא״כ גדול ממנו וכו׳ ואחר המחילה נראה דאשתמיטתיה ש״ס ערוך בפכ״ב דשבת דקמ״ו דאף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב ואת אשר איננו פה וכו׳ ע״ש:
פסוק טז:עץ ואבן אותן וכו׳. דאל״כ הכי הול״ל ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם אשר עמהם עץ ואבן כסף וזהב:
פסוק יח:למען ספות וכו׳ וכן ת״א וכו׳. והיינו נמי דה״א לעיל שרש פורה ראש ולענה חטאין או זדון כלומר שאפילו יהיה תחלתו בשוגג לבסוף יתוסף על הזדון. ואפשר שלזה כיון רש״י במ״ש לעיל מפרה ומרבה רשע בקרבכם כלומר שהוא יהיה להפרות ולהרבות רשע שיתוסף לו החטא על הזדון:
פסוק כ:הכתובה וכו׳ מוסב אל הספר וכו׳. והטעם לשנוי זה דלעיל אמרו משה ימים רבים קודם מותו ועדיין לא נשלם ספר התורה ליכתב ולכך לא שייך לומר ספר הזה דכיון שעדיין חסר אין קדושתו כקדושת ס״ת אלא דעכ״פ תורה היא אבל כאן שכבר הגיע יום מותו וכדפירש״י בריש הפ׳ שכנסם משה ביום מותו ובו ביום סיים משה לכתוב הס״ת שייך לומר ספר הזה:
פסוק כה:ולא חלק וכו׳. פי׳ דק״ל דהול״ל ולא חלקו להם שהרי על ע״ז רבים מדבר כדכתיב אלהים אשר לא ידעום בלשון רבים ולכך מוכרח לפ׳ דלא חלק קאי על הקב״ה שלא נתנם לחלקם ומעתה יש מקום לפ׳ לא ידעום לא ידעי בהם גבורה והיינו דהיפך רש״י סדר הפ׳ ושוב קאמר ואנקלוס תרגם וכו׳ כלומר אבל אנקלוס לפי שהוא מפרש על ולא חלק מה שאנו מפרשים על לא ידעום הילכך אייתר ליה לא ידעום והוכרח לפרשו כפשוטו לא ידעונין דאל״כ הוא כפל ומעתה קשה על התרגום אמאי כתיב חלק בלשון יחיד ולכך מפ׳ דה״ק אותו אלוה שבחרו וכו׳ ומ״ש לא ידעום לפי פי׳ אנקלוס דמפ׳ לא ידעתון צ״ל דהוי פירושו על דרך מה שפירש״י בפ׳ ראה על פ׳ אשר לא ידעת וכו׳ דבר זה גנאי גדול לך שאפילו האומות אינם מניחים מה שקבלו ויש להם ידיעה מאבותיהם:
פסוק כח:הנסתרות וכו׳ נקוד וכו׳. והטעם שבאו במספר י״א נקודות כבר כתבו התו׳ ז״ל בסנהדין רמ״ג שהם כמנין האותיות של לה׳ אלהינו לומר לך דהנגלות נמי תחלה היו לה׳ אלהינו קודם שעברו את הירדן ושמעו י״א ארורים בהר גרזים והר עיבל ונעשו ערבים זה לזה:
