פסוק א:ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם. קרא אותם להסביר להם הדברים שבארתי בהקדמת כל המאמר הזה:
פסוק א:אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים. שה' משגיח על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו:
פסוק א:את אשר עשה ה' לפרעה איך העניש את פרעה כפי משפט להעניש מי שהוא עומד ברשות עצמו כפרעה:
פסוק א:ולכל עבדיו את כל אחד מעבדיו ענש לפי אשר היה בכחו להשיב את לב פרעה לטוב לישראל:
פסוק א:ולכל ארצו את כל המצריים ענש בעונש לפי אשר הצרו את ישראל. להוסיף על דבר פרעה ובהתבוננות הזאת היה לכם להשיג יראת ה'. ולא עוד:
פסוק ב:המסות הגדלת אשר ראו עיניך. שראית בעיניך איך נסה ה' את פרעה בחמש מכות הראשונות שהתרה אותו בין מכה ומכה אולי ישוב, ובחמש מכות האחרונות היה ריוח בין מכה ומכה. למען הכבד לבו ויבא עליו עונש ה', ולא למדת ליראה גם מזה, ויותר מזה:
פסוק ב:האותות והמופתים הגדולים. ע"ד הכתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ ששדד ה' את מערכת השמים והפיר חקות הטבע והלא היה לכם לחשוב אם במערכת השמים ובמצוקי ארץ כן אף כי באנוש רמה:
פסוק ג:ולא נתן ה' לכם לב לדעת פירושו כמו אם אמר ולא היה לכם לב לדעת רק שדבר בלשון כבוד ובאמת כן הדבר כי ה' הוא החונן לאדם דעת יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה (דניאל ב כא) אבל לא יתן ה' רק למי שישתדל למצוא החכמה ואחרי שלא נתן לכם לב לדעת מובן שלא בקשתם להבין. והנה האדם ישיג החכמה על שלשה פנים. א) כשיתעורר מלבו להשגת החכמה. ב) שיתעורר ע"י שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם אז משים לבו להבין. ג) שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו, וזה שאמר:
פסוק ג:לב לדעת להתעורר מעצמכם ועינים לראות שיתעוררו ע"י ראית העינים, שהוא מדרגה למטה מראשונה. ואף גם ואזנים לשמוע ולא סמכתם אף על קבלת אבותיכם עד היום הזה הוא כמאמר המוסגר שרק עד היום הזה לא השכילו בנפלאותיו אשר עשה אבל היום קבלו עליהם עבודת ה' מאהבה כנ"ל, והלא תבינו איך גברה בכם חולי הנפש:
פסוק ד:ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר אמר משה בשם ה' כי רפא אותם מחולי הנפש ע"י שהוליכם למדבר. ולא על דרך כשיש לאב בן שאינו הולך בדרך הישר מענה כחו בדרך למען ידע כי טוב לשבת בבית האב ולשמוע בקולו מלסבול כל תלאה בדרך, אבל ה' התנהג עמכם בהפך הדבר. שלא חסרתם במדבר שום דבר. וזה שאמר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך שלא רק שלא היה לכם ענוי הגוף כי אף השמלות והמנעלים לא בלו מעליכם:
פסוק ה:לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם אלא הולכתי אתכם אל המדבר לכונה הזאת שלא תתעסקו בדברים גשמים ולא תאכלו לחם גשמי ולא תשתו יין ושכר שכל אלה מפריעים את הנפש מלהשיג השלמות אלא האכלתי אתכם לחם רוחני את המן שלא ידעו בנ"י מה הוא ואיך יחיה בו האדם כי אין בו גשם רק שהוא מוצא פי ה' ושתו מי באר שנאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק ע"י עסק התורה, וזה שאמר:
פסוק ה:למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. שעי"ז תבואו להאמין במצות ה' ושהוא משגיח על בני אדם ובפרט לישראל עם קרובו. וכן נתקיים הדבר והראיה שעתה קבלתם עבודת ה' מאהבה כנ"ל:
פסוק ו:ותבאו אל המקום הזה. יסיר מהם הטענה אם יאמרו הן הליכתנו במדבר ארבעים שנה הועילה לנו להשיג שלמות הנפש אבל הרי נתרחקנו מעניני התבל ולא ידענו תכסיסי מלחמה וגם כחות הגוף חלש אצלנו אחרי שלא אכלנו לחם גשמי ומה נעשה כי נבוא אל הארץ ללחום עם האומות שישבו שם ואיך נוכל לעבוד האדמה. לזה הראה להם כי גם כחות גופם נתחזק, הן בצאתם ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן יראו מלחמה ושבו מצרימה. ועתה ותבאו אל המקום הזה בלא הכנה וטכסיסי מלחמה. רק שבאתם אל המקום הזה כעוברי דרך ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה שיצאו הם לקראתנו והכינו א"ע למלחמה, ואנחנו לא ידענו כלל מהמלחמה, ועכ"ז ונכם. ועתה הלא תראו כי לכתנו במדבר הועיל גם לענין הגוף ואיככה נוכל לחפוץ לבקש מה' שיתן לנו מתנה על היותנו אצלו כבנים במדבר ארבעים שנה כענין החולה עם הרופא הנ"ל. ואף שלא נכון שתחפצו מה' מתנה. עכ"ז באמת נתן לנו:
פסוק ז:ונקח את ארצם. עתה יאמר להם איך שנתן לנו ה' מתנה טובה את הארץ אשר תבואו בה ואם אף שלא באתם לשם אבל הלא ברור אצלנו כי עלה נעלה וירשנו אותה. שהרי ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. אחרי שהארץ אשר לקחנו משני המלכים ע"י המלחמה היא בעינינו חביבה למאד. עכ"ז נתן לשני שבטים ומחצה, בכדי שלא יטלו חלק בארץ. נוכל להבין שאנחנו בטוחים בירושת הארץ וכי יקרה היא מאד וחביבה כדרך הארץ שמי אשר נותן עתה דבר שבידו בכדי שיקבל אחרי כן לעמתו דבר אחר, בטח הדבר ההוא יקר הרבה מהדבר אשר נותן עתה: (ח) ושמרתם את דברי הברית עתה בא להסיר השאלה שנתחדשה ע"י דבריו בעצמם. שאמר כי בצאתם ממצרים שהיו חולים בעניני הנפש הוליך אותם אל המדבר והשפיע להם כל טוב. ועי"ז הגיעו להשגת אלהות וא"כ למה באו הקללות? הלא אם יסורו מדרכי ה' יביאם עוד למדבר וירפאם כעת צאתם ממצרים, ובאמת הרפואות שהביא עליהם במדבר לא היה בשביל שלא יחסר להם כל טוב רק בשביל שיקבלו התורה וההכרח היה להתנהג עם מקבלי התורה כבנים ורק ע"י קבלת התורה נרפאו מחולי הנפש, ולכן עתה שכבר קבלו את התורה אם יעברו עליה מה לעשות להם עוד, אם ללמד אותם תורה אחרת הלא התורה היא נצחית שלא יחליפנה ולא ימיר דתו לעולמים, לכן ושמרתם את דברי הברית. הברית תקרא פרשת והיה אם שמוע תשמע עם פ' והיה אם לא תשמע שכל ענין כריתת ברית ידובר בדבר והפכו, ודברי הברית הוא על ענין וקוטב שבשבילו נעשה הברית. ושמרתם פי' שתזכרו כמו ואביו שמר את הדבר, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והזהיר אותם שיזכרו כל דברי הברית, הברכות שיחולו עליהם, כי כל ענין הברית נעשה רק בשביל ועשיתם אותם ותחול הברכות עליכם ולא בהפך:
פסוק ז:למען תשכילו. השכלה יש לה שתי הוראות: א) השכלת השכל בעניני הנפש. ב) הצלחת המעשה בעניני הגוף. וז"ש שאם יקיימו כל דברי התורה, אז תשכילו את כל אשר תעשון. הן השגה בענין הנפש והן הצלחה במעשה בענין הגוף:
פסוק ט:אתם נצבים היום כלכם. הודיעם שכשם שנתאספו יחד לקיים עליהם ועל זרעם את כל דברי התורה, כן ה' יצא לקראתם, וז"ש לפני ה' אלהיכם, ראשיכם המה הנשיאים, שבטיכם המה כל השבטים. ואף שהיה נכון להנשיאים שיעמדו ביחד עם כל אנשי המעלה, שעמדו בפ"ע, כמו שיתבאר, אבל מפני כבוד השבטים, התיצבו כל אחד בראש שבטו:
פסוק ט:זקניכם, שבעים הזקנים, שהם סנהדרי גדולה:
פסוק ט:ושוטריכם. הממונים שע"י יתקיימו דברי הזקנים כל איש ישראל (איש הוא לשון מעלה וחשיבות) הם המיועדים למלאות מקום הזקנים והם הסנהדרי קטנה שהיו בכל שבט ושבט, ואנשי המעלה שהיו במדרגת נביאים כאלדד ומידד ודומיהם, וכל אלו עמדו בפ"ע:
פסוק י:טפכם. הטף לא עמדו בתוך השבטים, אלא כלם בפ"ע:
פסוק י:נשיכם בפ"ע ולא יתערבו עם האנשים וגרך אשר בקרבך גרי הצדק, ואף שתמיד היה מקומם בקרב השבטים, אבל במעמד הזה עמדו בפ"ע:
פסוק י:מחוטב עציך עד שואב מימיך. הם כמו הגבעונים, שהיו בימי יהושע, ואסורים לבא בקהל. לכן עמדו בפ"ע, ולא עם הגרים הנ"ל, והאריך בסדר מעמדם, ללמוד דרך ארץ שכן נכון גם לדורות ביום שיתקבצו כל הלאום:
פסוק יא:לעברך בברית. מבאר תכלית אסיפתם, שהוא לעבור בברית ה' ובאלתו, לשמור את התורה. והרמב"ן כתב שיתכן שכרת עוד עמהם ברית כברית הראשון אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם וזרק על המזבח, וחצי הדם זרק על העם אשר ה' אלהיך כורת עמך היום. אל תחשבו שמנדבת לבבכם תעשו זאת ולכן אם תעברו על הברית יהיה לכם אמתלא, לכן הודיעם, אשר ה' אלהיך כורת עמך היום, שהוא המצוה לבא בבריתו:
פסוק יב:למען הקים אותך היום לו לעם. התועלת שתהיה ע"י הברית שהמעמד הזה יעשה רושם חזק בכם שעי"ז יהיה דבר קיים, שתהיו לעם לה', ועי"ז שתקבלו לשמור את התורה, יבטיח ה' לכם והוא יהיה לכם לאלהים כאשר דבר לך. לפני מעמד הר סיני, כמ"ש שם. וכאשר נשבע לאבותיך גו' ורק ע"י המעמד הזה יתקיים מה שהבטיח ה' להאבות, ולא יגרום החטא לעכב מלחול עליכם ההבטחות:
פסוק יג:ולא אתכם לבדכם. מבאר איך שע"י מעמד הזה יתקיים לנצח שיהיו לעם לה' וה' יהיה להם לאלהים, שהוא נצחיי:
פסוק יד:כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. עפ"י הפשט קאי על פסוק דלעיל והוה כאלו אמר בסוף פסוק הזה אנכי כורת את הברית וגו', ומובן שלא יתכן כריתת ברית עם אשר איננו פה. לכן בהכרח שאשר איננו פה המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם ועל כל הנלוים, עד"ה (אסתר ט כז) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. ומה שאמר ולא אתכם לבדכם וגו' דמשמע שגם עם אחרים הוא כורת את הברית, פי' לא אתכם לבדכם בשביל עצמכם, רק אתכם גם בעד אשר איננו פה שהם דורות הבאים. והמפרשים האריכו בהבנת הדבר איככה יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם, הלא עיקר האדם הוא הנפש ואין שום התקשרות בין נפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, לכן הוכרחנו להאריך מעט להסביר קבלת התורה שקבלו האבות גם בעד דורות הבאים עפ"י כמה טעמים א) מעקרי אמונתנו שהנפשות המה הנשמות חיים וקימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שע"י תכרת מארץ החיים, וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בנ"י היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקבלו להיות שומרים התורה, ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם. ומכ"ש שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם, מפני שכל טענת האומרים שלא יוכל לקבל על דורות הבאים הוא מפני שאין התקשרות לנפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, ואין לו שייכות רק בהגופים, ואחרי שהנפשות קבלו עליהם לקיים, לזה יצורף גם קבלת האבות על הגופים, שיש לו שייכות בהם ע"י כחות הנעצרים בהם עד סוף כל הדורות. ב) החקירה אם יכולים לקבל גם לבניהם אחריהם הוא רק על דבר שהוא חוב להם, אבל על דבר שהוא לו לזכות וטובה בודאי יכולים לקבל עליהם ולזכותם, ולכן יכלו לקבל על הדורות הבאים לקיים כל התורה מפני שהתורה היא רק ליישר את המדות ולהדריך בדרך ישרה שלא ישתקע בתאות הגשמיות, ושיבא להשלים תכלית כונת מה שברא ה' את האדם כמ"ש (סימן ל טו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב (כ) ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, ונאמר (סימן ו כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים וכמ"ש (שם כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל החקים האלה והרבה מקראות כאלה, האם יש לספק שהאבות עליהם לחוש לטובת הבנים להביאם לחיי הנפש והגוף. ג) כי השי"ת בורא כל המציאות וממציא כל הנפשות ובידו נפש כל חי ואם יסלק השגחחו רגע אחד תהיה כל הבריאה אפס ואין, אם הוא יצוה דבר, היתכן שיוצרך לזה הסכמת המצווה? כמ"ש (יחזקאל כ לג) חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה גו' אמלוך עליכם, ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה לא מפני שהיו יכולים לעכב אלא מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בלבם בקבלה חזקה ואמתית. ממילא עי"ז יהיו הדברים נשרשים גם בנפשות דורות הבאים, כי ציור החזק אשר בנפשם פועל גם על יו"ח, כמו שטבע האם וכח המדמה שבה יפעול על העובר אף שהוא נפש חי בפ"ע וכ"ש מה שנשרש בציור אמתי בכח הנפש שיהיה שמור לדורותיו, גם בנפשות יו"ח. תועלת הב' כי בכל עת שיתעורר האדם לקבל עליו עול עבדותו ככה יעורר ה' לנגדו מדת טובו, להיות לו לאל ולהעלותו לגרם המעלות ויבטיח להשפיע לו כל טוב על לעתיד אף כי יודע ה' שיעשה אח"כ שלא כמצוה, ולכן הברית שכרת ה' עמהם הוא לתועלת לענין החטא, בד' דברים. א) כי לולא הברית היה נכון שעוברי רצונו יענישם מהר. ב) להענישם כפי שראוי להעניש ממרה רצונו, ואז לא היה ספק ביד החוטא להגיע אל התשובה מפני שהעונש החמור והבא עליו במהרה לא היה נותן להשיב אל לבו ולעשות תשובה ובלא תשובה א"א להנפש להטהר, וא"כ ום נפשו תאבד בענין רע באופן שלא ישאר ממנו אף שם ושארית ולא יהיה לו גם הזכות הזה אשר יוכלו ע"י לקחת מוסר כי תיכף ישכח שמו מעשיו וגמולו עד"ה (איוב ז י) ולא יכירנו עוד מקומו, אבל ע"י זכות שקבלו עליהם ובאו בברית וה' הבטיחם בכל הטובות המבוארים. ואף שאם יעברו על רצונו לא יוותר להם, אבל יאריך לו אפו ויסלח לו, שלא להענישו מהר ויוכל להתעורר מעצמו לידי תשובה, וגם אם לא עשה תשובה ויגיע אליו העונשין לא יעשה בו ה' כליה להענישו בפעם אחת רק שיענישהו מעט מעט כדי שיוכל לסבול גם יהיה לו פנאי להתבונן בינתים ולתת אל לבו לשוב ממילא ישאר בקיומו ולא יכרת גם נפשו, וגם מתוך שמגיע עליו העונש בהמשכת זמן לא יתכן שלא יצדיק הדין וגם אחרים יקחו ממנו מוסר ויהיה מופת לרבים. הוא שנאמר בפ' פינחס הוא דתן ואבירם קריאי העדה וגו' ותבלע אותם וגו' ויהיו לנס, שמפני שהיו קריאי העדה וגדולי המעלה, לכן אף שבהגיע עליהם העונש נתקדש שם שמים ע"י, וע"ד שאמרו חז"ל על הפר השני שהקריבו נביאי הבעל בימי אליהו, כשם שנתקדש ש"ש ע"י פר של אליהו כן נתקדש ש"ש על ידי פר השני, ולכן אם יבא אחד מדורות הבאים ויאמר איך יכלו אבותינו לקבל עלינו את הברית בעל כרחנו כה יהיה משפטו, שאם יעבור על מצות ה' אין זה אמתלא לפטור מן העונשין באשר ממאן בקבלת הברית, כי אין הקב"ה צריך לקבלתו ולהסכמתו, ומי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו, וע"י שאינו מסכים אל קבלת הברית הפסיד רק לעצמו כל התועלת הנ"ל שבא ע"י הברית כיון שאינו נכנס עם כ"י בגדר הברית ויהיה עונשו במהרה ובחרון אף ותכרת נפשו, וימחה שמו כנ"ל שגם אחרים לא ילמדו ממנו לקחת מוסר:
פסוק טו:כי אתם ידעתם וגו'. מבאר למה הוצרך הברית אחרי שהיו דבוקים בה' כמ"ש (ד ד) ואתם הדבקים והגיעו למדרגת וה' האמרת (כז יז) כנ"ל, וישתוקקו מעצמם לדברי ה' עז"א כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, שהיה לנו ישיבה וקביעות במצרים ונדבקו בתועבותם ואשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם, שע"י חטא המרגלים גרם לסוב במדבר, ולעבור בקרב הגוים שוכני המדבר:
פסוק טז:ותראו את שקוציהם וגו'. (מלשון ולבי ראה הרבה חכמה. קהלת א טז) הוא ענין השגה, ולכן יש לחוש:
פסוק יז:פן יש בכם איש וגו', ואף אם אין עתה פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה הם מיני עשבים מרים, אשר ברבות הימים יצמח מזה עובדי ע"ז:
פסוק יח:והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. הוא מלשון שררה וממשלה עד"ה (אסתר א׳:כ״ב) להיות כל איש שורר בביתו. ויכוין על הע"ז המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע"ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) ע"ד שאמרו הנשים שעבדו ע"ז לירמיה (ירמיה מד יז) כי עשה נעשה וגו' לקטר למלכת השמים וגו' ונשבע לחם ונהיה טובים, (שם יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסך חדלנו כל וגו'. וזש"א למען ספות הרוה היא הע"ז שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות את הצמאה נפשי הצמאה להשפעות: (ויתכן שאיש ואשה וגו' ירמז על פסל מיכה האיש הוא מיכה ואשה היא אמו משפחה: שנאמר שם (שופטים יז ה) ולו בית אלהים, שהוא בית ע"ג וכשיחד בית לזה בודאי היו מתקבצים שם משפחתו. או שבט הוא שבט הדני שלקחו את הפסל ממיכה כדכתיב (שם יח) ויקימו בתוכם את הפסל וגו'. שרש פרה ראש ולענה ירמז על ימי אנטיוכוס שמנעו את ישראל מלקיים את התורה, וענו אותם לעבוד גלולים, והיו אנשים מישראל שנספחו לאנטיוכוס ועבדו ע"ג, ובכדי להתרצות אליהם היו מתערבים בבני ישראל ולהסיתם ולהדיחם וגם הלשינום לפני אנטיוכוס ולזה נתכנו בשם שרש פרה ראש ולענה כי השרשים האלה יהפכו גם את המתוק למר, ועז"א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות וגו' כי כזה הוא מלשון אם ובלשון תימא, ויאמרו האנשים ההם האם בשרירות לבי אלך, לעבוד ע"ג מפאת שרירות כדברך ואולם חי אני וגו') רק כי אז יעשן אף ה' שיבא עליו העונש במהרה עוד זאת ורבצה בו כל האלה וגו' שלא ישתלם מעט מעט רק בב"א, ויהיה רובץ תחת משא האלות ועי"ז לא יבא לתשובה:
פסוק יח:ומחה ה' את שמו מתחת השמים שיהיה לו גם כריתת הנפש וגם שלא יקחו ממנו מוסר. ועפ"י פירושנו שמרמז על המסיתים לעבוד ע"ג והמלשינים בשקר מפני השגת הגשמיות, יאמר שלא יאבה ה' סלוח לו (לא כמו שעולה על הדעת שיסלח לו כנ"ל) ורק כי אז יעשן אף ה' וקנאתו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר שיענש כשאר ישראל העובר, וגם ומחה ה' את שמו מתחת השמים שגם בין העכו"ם לא יהיה לו שם ושארית כי יבינו שלא נספח להם רק להנות מהם:
פסוק כ:והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. הכתוב מדבר משבט אשר יהיה לבבו פונה וגו' (ולכן כתיב מכל שבטי ישראל ולא מכל ישראל) והשבט לא יענש בכריתת הנפש כיחיד כמ"ש חז"ל גמירי דלא כלה שבטא רק שיבדילו ה' לרעה. ואף ששאר השבטים יהיו צדיקים לא יגינו על השבט הזה, רק יבדל מהם לרעה:
פסוק כ:ככל אלות הברית שיענש כפי חקת הברית כנ"ל:
פסוק כא:ואמר הדור האחרון וגו'. יבאר אחרי שיתקיימו הברכות והקללות, לא יעלה בלבם שמעתה נתבטלו דברי הברית. לזה מודיעם במופת מהעונש שהגיע בעונם, שלא כן הוא, רק הברית עומדת בתקפה וקיימת לעד. שמן הראוי היה להעניש אותם בעצמן בעונש חמור כאשר ענש ז' האומות שעשו התועבות בארץ וקאה אותם הארץ המה הלכו לאבוד, והארץ נשארה פוריה זבת חלב ודבש ועתה היה בהפך ששמם את הארץ כמהפכת סדום (והארץ מה חטאה ונהפוך הוא ששבח הוא להארץ במה שתקיא ממנה עושי התועבות) ואת בני ישראל בעצמן אף שהשליכם בארץ אחרת באף וחמה עכ"ז לא עשה בהם כליה, וגם לא ירדו ממדרגתם ולא נתערבו בין הגוים ברבות הימים, והמה עוד בחשיבותם כמו שהיה הגלות ביום הזה, והוא כנגד הטבע אם לא מפני שהשגחת ה' עליהם, והוא שוכן אתם גם בתוך הגולה, ומצפה לתשובתם ואז יחזירם למקומם, ולזה נתן את הארץ שממה, בכדי שלא יתישבו שם אחרים, והארץ יושבת גלמודה, כאשה שהלך בעלה למדה"י ומצפה לעת שובו, ואף אם יתמהמה תחכה לו:
פסוק כא:בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי וגו' לא שיאמרו בניכם עם הנכרי ביחד כל הנאמר להלן דא"כ למה יאמר אחרי כן ואמרו כל הגוים ואח"כ ואמרו סתם ולא באר מי האומר, וההכרח לפרש כן שהבנים והנכרי שיבא מארץ רחוקה וראו וגו' ידברו ויתוכחו בענין הזה ויאמרו כל הגוים בשאלתם, על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו', ותשובת הבנים תהיה באופן הזה, שמתחלה יכפלו ויגדילו הפליאה ואח"כ יאמרו תשובת הדבר. ושעור הכתובים כך, ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם ידברו מצד אחד:
פסוק כא:והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו וגו' עד באפו ובחמתו הוא המדבר מצד השני (ולפי שהבנים מתחלה מגדילים הפליאה יחשבו לשואלים ומשיבים, לזה הקדימם):
פסוק כג:ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. מה פשע הארץ וחטאתה, ולו יצויר שחטאה, מה חרי האף הגדול הזה למה בא העונש בחרי אף:
פסוק כד:ואמרו. הוא מאמר הבנים, להגדיל הפליאה לאמר על זה אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים. ולא נהיה הברית בארץ הזאת שיהיה איזה עלה לקללת הארץ:
פסוק כה:וילכו ויעבדו אלהים אחרים וגו' אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם. (כתרגומו דלא אוטיבא להון) וא"כ גדול עונם מנשוא:
פסוק כו:ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה שהיה ראוי לבא עליהם והביא על הארץ, ואף שענש אותם ג"כ בחרי אף, אבל רק כל זמן שהיו בארץ שם הענישם בחמה:
פסוק כז:ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול. אבל אחר שהגלם שהוא וישליכם אל ארץ אחרת אף ברבות הימים המה עוד בחשיבותם. ונראים כיום הזה כאלו התחיל הגלות ביום הזה:
פסוק כח:הנסתרות. עתה ישיבו על השאלה לאמר שבענין גלות ישראל ושממת הארץ יש בזה טעמים נסתרים אשר רק לה' אלהינו לגלותם ליראיו:
פסוק כח:והנגלות. מה שנתן לגלות הוא לנו ולבנינו עד עולם. בשביל שאף אחר שגלינו מארצנו וקיים בנו כל דברי הברית, עודינו מחויבים עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ואף בגלותנו אנחנו עמו והוא אלהינו ששומר אותנו מכליון ומצפה לעת שנשוב אליו באמת ויחזיר אותנו, ובזה תתרפא הארץ מתחלואיה אשר חלה ה' בה לבל יתישבו שם אחרים כנ"ל:
פסוק כח:הפרשה הזאת תצוה מה שיעשו בנ"י אחרי שיבא עליהם הברכות והקללות וגם יודיעם שכמו שבצאתם ממצרים שהיו חולים בחולי הנפש היתה רפואתם להלוך במדבר ולקבל התורה, ובהתם הדברים האלה באה רפואתם. ועתה שכבר ניתנה התורה שלא תוכל להיות הרפואה הזאת תהיה רפואתם הברכות והקללות ובהתם כל הברכות והקללות אז ירפאו מחולי הנפש וישיבו אל לבם לראות איך שה' שוכן אתם בתוך גלותם, ועי"ז ישיגו חשק להבין דבר ה' ולקיים כל מצותיו ויהיה להם צער על שרובי התורה כמו הקרבנות וכל מצות התלויות בארץ אי אפשר להם לקיים עתה, וכאשר יראה ה' את התעוררותם לשוב אל ה', לעמתם ישוב גם ה' להראותו השגחתו עליהם וירחמם אח"כ יקבצם מכל העמים ויביאם לאדמתן וייטיב עמהם. ולפי שאם עי"ז שהיו בגלות בבל שבעים שנה אף שנתרפאו מחולי הנפש שהיה להם מקודם שגלו שהם ע"ז ג"ע ש"ד אבל השיגו מחלות אחרות הרבה. מכ"ש עתה שהיו כמה מאות שנים בגלות בכל קצוי ארץ, כשיתישבו בארץ וטוב להם תשוב ותראה בהם כל המחלות הנפשיות, לזה יבטיחם שאז יבטל מהם היצה"ר, וכשם שע"י שסבלו תלאות ויסורין בשבעים שנה בגלות בבל ועמדו בנסיון נתבטל מהם ע"י תפלת אנשי כנה"ג יצרא דע"ג, ככה ע"י התלאות הרבות, יבטל מהם כל ענין היצר, מפני שכל ענין היצר הוא נסיונות להאדם. אם יפן אל היוצר או אל היצר, והם כבר עמדו בנסיון ואז יהיה קץ ימי הנסיון ויחלו ימי הגמול, וינבא להם שכאשר יתקבצו לארץ ישראל ויהיו בשלוה יתקבצו עליהם אויביהם למלחמה שהיא מלחמת גוג ומגוג שדברו הנביאים הרבה מזה, שהם המה אשר רדפו את היהודים בעת גלותם, וה' יביאם לארץ ישראל כדי להענישם לעיניהם, ולפי הקבלה יהיה אז דין ה' על פושעי ישראל, ויותרו מבני ישראל רק מעט, וזה המשפט יכונה בשם יום הדין הגדול, וע"י שיראו משפט ה' יתוספו בתשובה ויקיימו מצות ה' אחרי שיהיו כבר בארץ וה' יברכם בברכה כפולה ומכופלת וישיש בהם כאשר שש עם האבות הקדושים עד"ה (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו:
