פסוק א:ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר, הזקנים למה נזכרו כאן, לפי שהוא מצוה להם ואומר והיה ביום אשר תעברו את הירדן, ומשה אינו עובר, לזה רצה משה כדי שיהיה אימת זקני עם עליהם מזמן משה קודם פטירתו וקודם שהקים יהושע, כדי שישמעו מהם ישראל, ועוד שהוא רוצה לומר להם ברכות וקללות לזה לקח עמו הזקנים כדי שיתביישו ויקבלו מהם, ואילו לא היו עמו, שבט ראובן אולי היו מעיזים פניהם כנגדו כשאמר ארור שוכב עם אשת אביו אע"פ שלא שכב היו אומרים שלא אמר כן אלא בשביל אביהם, אבל עתה שהוא במעמד הזקנים ואולי היו מאותם הזקנים משבט ראובן לא יעיזו פניהם:
פסוק ד:והיה בעברכם את הירדן והקמות לך אבנים גדולות. גדלת כתיב, יובן זה ממה שנאמר ביהושע עודם בירדן אמר להם יהושע הרימו לכם איש איש אבן אחת על שכמו מספר שבטי בני ישראל והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה, אז"ל בוא וראה כמה נסים נעשו לישראל, באותו יום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל יותר מששים מיל, לפי שעתידין לכתוב התורה שיש בה ששים רבוא אותיות ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד היה נרתז שנאמר את אימתי אשלח לפניך וגו', א"כ גדלת, לזה אע"פ שהיו גדולות הקטינו עצמן לפי שנשאו אותם ששים מיל, ואח כ הגדילו עצמן כדי שיעור שיכתבו עליהן התורה בשבעים לשון, שנאמר באר הטב ארז ל בשבעים לשון., היטב בגימ' ע', כיצד ה' ה"י הי"ט היט"ב עולה הכל ע', וכן כתבן משה בארץ מואב, וכן ארז"ל שלשה מיני אבנים הם, אחד שהקים משה בארץ מואב, ואחד שהקים יהושע בירדן, ואחד שהקים בגלגל, שאחר שבאו להר גריזים והר עיבל הביאו האבנים ובנו מזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל התורה כולה בע' לשון, והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו ושמחו, ואמרו ברכות וקללות, וקפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל והניחום שם:
פסוק ד:ומה שאמר וכתבת עליהן וחזר ואמר ובנית מזבח וגו' וזבחת שלמים וגו' וכתבת על האבנים וגו', יכולין לומר שקודם כתבום בלשון הקודש בהר עיבל ואח"כ כשבאו לגלגל כתבוה בע' לשון, שקודם אמר וכתבת ולא אמר באר היטב, ואחר כך אמר וכתבת וגו' באר היטב, שהוא ע' לשון ואמר וסדת אותם בסיד, למה אמר בסיד רמז על התורה שנתנה באש שחורה על גבי אש לבנה, לומר שישחיר האדם פניו וימית עצמו עליה, כמו שארז"ל על פסוק קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, והלבן שתחת הכתיבה מכוסה אינו נראה, לומר שהשכר האמיתי הוא גנוז, מה רב טובך אשר צפנת, צפון וגנוז, לפי שאי אפשר לראותו בעודו בגוף, זהו עין לא ראתה, שעין הגופנית אי אפשר לה לראות במה שהוא רוחני, וכתבוה על האבנים, וכן בלוחות, אמר לוחות אבן, לומר שישים אדם עצמו כאבן שלא ירגיש ולא יטרד בתאוות העולם:
פסוק ד:ובמסכת סוטה אמר כיצד כתבוה, רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים וגו' ואח"כ סדום בסיד רש"א ע"ג הסיד וכו'. סיד בגימ' עד, לומר שהתורה כתבוה על הסיד והסיד מעיד עליהם שלמדוה ולא קיימוה, והם בארור אשר לא יקים את דברי התורה, והם נדונין לבאר שחת, זהו באר את התורה, שהתורה מורידתן לבאר שחת, והוא עד על ישראל לעתיד לבא שקיימוה, לזה אמר ויצו משה וזקני ישראל שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום, שהיא על מצות כתיבה, שהיא מורה על מתן שכרם של ישראל על קייומן, וענשם של הכנענים על בטולם, והקב"ה עתיד לצוות לישראל שלא יחיו מז' עממין כל נשמה, וכדי שלא יראה בפני שאר האומות שעשו עמהם עול, לא די שלקחו ארצם ובתיהם וכרמיהם שנאמר בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת כרמים וזיתים וגו' ובורות חצובים וגו' אלא שיהרגום, כשיראו התורה כתובה בע' לשון ויראו שכרה אז יתקדש שם שמים ויאמרו הואיל ומרדו ולא רצו לקבלה, כי לזה נכתבה בלשונם ולא רצו אם כן ראויים הם להריגה, ובפרט כשיראו שכתוב בה תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם, שלא העדיפתן התורה לישראל על הגרים. ועוד אפשר לומר שאמר שני פעמים וכתבת לרמוז לסברת ר' יהודה ולסברת ר' שמעון שנכתבה קודם על הסיד ואחר כך על האבנים, ולזה אמר וסדת אותם בסיד וכתבת עליהן משמע על הסיד ואח"כ אמר וכתבת על האבנים ממש, והטעם כדי שיקבלו עליהן הברכות והקללות הכתובות ביום שבאו להר עיבל, והכתוב על האבנים יתאחרו בה ובפרט כמו שאמר בע' לשון, אבל על הסיד ובלשון הקודש יכתבו במהרה:
פסוק ט:וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל, מה ענין כהנים כאן אלא פירוש וידבר משה והכהנים, דבר משה על עסקי כהנים בני לוי שנתן להם התורה אמר להם הסכת, הס מלמנוע מלקרוא, וכתתו עצמיכם ממדרש למדרש ומעיר לעיר לשמוע ד"ת, אני נתתי אותה לכהנים לפי שהם עם קדוש ומאחר שאתם קבלתם על עצמיכם בשבועה אתם נהייתם לעם, עליכם נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, עתה נהייתם:
פסוק יא:ויצו משה. הוצרך משה לצואה זו כדי שלא יסרבו למה אלה יעמדו על הר גריזים לברך ואלה על הר עיבל על הקללה, לזה הוצרך לצוותו באותו יום שנשבעו וקבלו עליהן האלות והכריתות, עתה לא יקשה על העומדים על הקללה, כי מה עושה העמידה על הברכה או על הקללה, כבר קבלו, לזה אמר ביום ההיא. ומה שמינה שמעון על הברכה כדי להאיר חשכו, שאילו מינהו על הקללה לא היה לו תקנה, לפי שכל הארורים הם בכלל מעשה זמרי, דוק ותשכח. ורש"י ז"ל פירש בשם רבי משה הדרשן ז"ל, אמר עשר ארורים יש כאן כנגד אחד עשר שבטים ע"ש, ומה שמינה ראובן על הקללה זהו למעלתו ולהודיע לכל שלא חטא בבלהה, כי הוא מכריז ואומר ארור שוכב עם אשת אביו וחותם הדבר בעניית אמן, ומנה עמו בני השפחות וזבולן עמהם, שגם הוא כמו עבד ליששכר שהולך בימים ובמדברות ומשים בפיו של יששכר, כי אע"פ שמסייע לבעלי תורה עם כל זה הלמוד הוא יותר גדול, לזה הושם בתוך בני השפחות, ועוד שהוא נמנה כנגד יששכר, שיששכר הוא רביעי בברכה, וזבולון הוא רביעי על הקללה:
פסוק יד:וענו הלוים. אולי אלו הלוים הם סגני לויה כי שבט לוי הוא מנוי עם הששה שבהר גריזים. ולהם נאה לברך ולארר, לפי שההתחלה הוא על ע"ז ברוך האיש אשר לא יעשה פסל, ארור האיש אשר יעשה פסל, והם לא עבדו ע"ז מעולם, לזה להם נאה לומר בקול רם:
פסוק יד:וענו הלוים אל כל איש ישראל וגו', יאמר אל כל ישראל, איש למה, ועוד אומר קול רם היה לו לומר בקול רם, אלא מי שמשמיע לציבור עולה למקום גבוה כמו תיבה, וכאן הלוים למטה בין ההרים, לזה אמר שהקול היה מרים עצמו והולך לכל אחד ואחד מישראל, כי כפי הבנת הכתוב היה לו לומר וענו הלוים בקול רם ואמרו, אבל אמר ואמרו אל כל איש ישראל ואחר כך קול רם שהיה הקול מרים עצמו. קול רם בגימ' שלום, שעל ידו היה שלום בין השבטים, כדי שלא יאמרו ראובן שכב עם אשת אביו, כי כשעמדו על ההר ושמעו כולם ארור שוכב עם אשת אביו וענו כולם אמן, ידעו כולם שאין בהם עון אשר חטא, וכן כשאמר ארור שוכב עם כל בהמה שהוא על זמרי שבא על כזבי, ולומר שאע"פ שנפלו מהם כ"ד אלף בסיבתו עם כל זה לא היה בלבן שום טינא:
פסוק יד:ובמדרש ראה כמה חיבתן של ישראל לפני המקום, בברכה הוא אומר אלה יעמדו לברך, ובקללה הוא אומר אלה יעמדו על הקללה ע"ש. ארז"ל שכל הארורים נאמרו בלשון ברוך קודם ואח"כ בלשון ארור, ולמה לא נכתבו הברכות כמו שכתבו הארורים ויאמר ברוך האיש אשר יעשה פסל וגו' י"ל שאם היה אומר כן היה נראה שהברכה היא סוף השכר, ושכר המצות אין להם ערך ולא דמיון, כי לזה לא נכתב מתן שכרן של מצות, ומטעם זה גם כן לא נכתבו כאן הברכות, לזה נכתבו הארורים ומכלל ארור שארז"ל ארור יש בו שבועה יש בו נדוי יש בו קללה יש בו אלה, ומביאים ראיה לכל אחת ואחת, אם כן מכללם אתה שומע ברוך, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. ארור אשר יעשה פסל, מאבן או מעץ, מסכה, כלל מיני מתכות, תועבת ה', כלו' שאין כוונתו אלא להתעיב ולהכעיס, למה שהרי הוא רואה שהוא מעשה ידי חרש, שמביא בן אדם לפסול האבן או נגר לפסול העץ או אומן להתיך המתכות והרי הוא רואה שמכה עליו בקרדום ומכה עליו על הסדן בקורנס, ודאי שאין עושה אלא להכעיס, ולא די זה אלא שמפחד לעשות בגלוי שלא יהרגוהו בית דין, ועושה בסתר שמפחד מבני אדם יותר מהקב"ה. וענו כל העם וענו, יעידו בו כמו לא תענה ברעך, יעידו שמי שעושה דבר זה שהוא עושה להכעיס:
פסוק טז:ארור מקלה אביו ואמו, יאמר אם מי שהיקל בכבוד אביו הוא ארור כל שכן באביו שבשמים, וכ"ש וק"ו במי שמכעיס. ארור מסיג גבול רעהו, אם המסיג גבול רעהו הוא ארור כל שכן המסיג גבולו של מקום ומביא ע"ז בגבולו כי אל קנא הוא, וכן הוא אומר והמסכה צרה, שכביכול המסכה נעשית צרה:
פסוק יח:ארור משגה עור בדרך, כ"ש המשגה אותו מזל או אותו כוכב. ארור מטה משפט גר יתום וגו', דמה הכוכב או המזל לגר יתום לפי שהוא אצלו כגר וכיתום ועל ידו נתעורר דינם, שכשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים, ארור שוכב עם אשת אביו, לפי שגילה כנף אביו הוא ארור, העושה להכעיס לא כל שכן:
פסוק כא:ארור שוכב עם כל בהמה, שודאי אין לו הנאה אלא במינו שנאמר זאת הפעם עצם מעצמי, ובודאי אינו אלא להכעיס, או נאמר אם על שאינו מינו הוא בארור כ"ש על מי שמניח אלהיו ומכעיסו. ארור שוכב עם אחותו, לפי שהיא חרפה שנאמר ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא תרגום חיסודא הוא, אם על שעשאה חרפה הוא בארור כל שכן המכעיס קונו:
פסוק כג:ארור שוכב עם חותנתו, לפי שעשאה צרה לבתה, כל שכן המסכה צרה:
פסוק כד:ארור מכה רעהו בסתר, כלפי מעלה ח"ו דבר. ארור לוקח שוחד. שזה עובד אותו כוכב או אותו מזל כדי שייטיב לו, היינו שוחד, ושילקה אותו כוכב על ידו, היינו להכות נפש דם נקי, א"כ כולם נדרשים על ע"ז. והארורים הם שנים עשר, כשתסיר ארור ראשון שהוא על ע"ז וארור אחרון שהוא כלל על הכל, נשארו עשר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר שכל אחד מאלו היא כדאי להחריב העולם, וכנגד עשר דברות, דוק ותמצא:
פסוק כד:ובמסכת סוטה פרק אלו נאמרין ת"ר ברוך בכלל, ברוך בפרט, ארור בכלל, ארור בפרט. ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ארבעה ארבעה הרי שמונה, שמונה ושמונה הם י"ו, וכן בסיני וכן בערבות מואב. פירוש כלל ופרט בברכה, כלל ופרט בארור הרי ד' על ללמוד, וכן על ללמד, וכן על לשמור, וכן על לעשות, הרי ד' פעמים ארבעה הם י"ו, שלש פעמים י"ו בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל הם מ"ח, זהו מאמר רבי עקיבא שאמר אין לך מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות, מכאן תדע ערך המצות שהמצוה מ"צ היא חלוף י"ה בא"ת ב"ש, ו"ה הם אותיות אחרונים, וכבר ידעת שהשם יש לו י"ב צרופים וכל צרוף של ד' אותיות, נמצאו י"ב צרופים מ"ח אותיות, וסימן מחזה שדי יחזה, לומר שכל מצוה ומצוה רמוז בה ה' וצרופו שהן מ"ח, אוי לחוטא לפני מי חוטא, ואשרי הזוכה, שהמקיים כל מצוה ומצוה כתקנה זוכה למחזה שדי יחזה, על תנאי שילמוד וילמד וישמור המצוה כשתבוא לידו יעשנה. ובזה תבין מאמר הזוהר שאמר ועשיתם אותם אתם כתיב כביכול כאילו אתם עשיתם אותם. הרי י"א ארורים, והא' הוא ארור האיש אשר יעשה וגו' שהן כנגד אנכי ולא יהיה לך, שזה שמענו באזנינו, לזה נאמר בזה וענו כל העם שהוא לשון עדות כמו לא תענה ברעך, והשאר שמעתם ממשה שנאמר תורה צוה לנו משה כמנין תור"ה צוה לנו משה, והשאר מפי הגבורה שני דברות אנכי ולא יהיה לך. ובמדרש אחד עשר ארורים כנגד אחד עשר דברים שאמר דוד במזמור ה' מי יגור באהליך. ורבינו בחיי כתב כל אחת כנגד אחת, עיין בספרו:
