פנימיות וחיצוניות

תוכן האזהרות מלמד על עליית המדרגה באחריות הנדרשת מישראל עם כניסתם לארץ, שהחיים בה מוקפים מבית ומחוץ בקודש – אווירה טהור, מימיה טהורים, ואדמתה מקודשת.

עבודתם של החיים בארץ הקודש צריכה למלא את לבבם לא פחות ממה שהיא צריכה להתבטא במעשיהם החיצוניים, ועל כן עיקרי הדברים האמורים במעמד זה קשורים בחולשת הלב או במעשים הנעשים בסתר. ההכרזה על התביעה המופנית כלפי תחומו הפנימי של כל פרט בישראל במעמד כל חלקי האומה, בעצם הרגע שבו היא נכנסת אל הארץ, עניינה להודיע ולהיוודע כי בארץ ישראל כל מעשה פרטי הוא בעל יכולת השפעה כבירה על חיי הכלל ועל כן יש להוקיע את נטיית הלב השלילית הוקעה לאומית.

במניין האזהרות אנו מוצאים אחד עשר 'ארורים', וניתן לעמוד על טעמו של מניין זה בשני אופנים:

א. כנגד מניין השבטים, וכדברי רש"י: "י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו, כשבירך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו".

ב. כנגד אחד עשר סממני הקטורת הכוללים בתוכם את מניין העשרה, הרומז אל הקודש, כשהוא מתאחד עם האחד עשר היוצא מכלל הטוב; וכדוגמת החלבנה, שהיה ריחה רע, ומנאה הכתוב בין שאר הסממנים כדי להעלות אף אותה לתיקון ולבישום. כעין זאת יש לומר גם בענייננו, שתוקף האזהרות כנגד המעשים השפלים יש בו כדי לרומם את חיי האומה ולכלול בתוכה גם את נפילותיהם של החריגים.

אחד עשר הארורים באים בסדר מדורג – מלמעלה למטה: ראשית השלילה קשורה במחשבת עבודה זרה, שהיא יסוד הרע בעולם ("ארור אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר"). מכאן באה האזהרה מפני זלזול במורשת אבות וערכי האומה, הנבנים על ידי כיבוד אב ואם ("ארור מקלה אביו ואמו"). האזהרה הבאה קשורה לבלבול גבולות הנחלה, העלול לטשטש את הופעתה השלמה של האומה, המתגלה דרך כל חלקיה הפרטיים המוגדרים איש בנחלתו ("ארור מסיג גבול רעהו").

מן העבירות הכלליות, הפוגעות בסדרי האומה הכלליים, אנו עוברים לאזהרה מפני ניצול חולשה רוחנית או חברתית לתועלת אישית ("ארור משגה עור... ארור מטה משפט גר ויתום ואלמה").

חובת הזהירות כלפי הזולת משתלשלת אל הזהירות הנדרשת מבן ישראל ביחס לקדושת משפחתו וגופו, כאשר מכלל איסורי עריות נקטה התורה דווקא באלו המצויות עמו בבית, כך שחטאו עמהן נסתר מהזולת ("ארור שכב עם אשת אביו... ארור שכב עם כל בהמה... ארור שכב עם אחתו... ארור שכב עם חתנתו").

מכאן נמשכו שתי אזהרות כנגד פגיעה עקיפה באדם מישראל על ידי לשון הרע ("ארור מכה רעהו בסתר") או על ידי עיוות הדין ("ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי").

האזהרה החותמת את סדר ה'ארורים' מעמידה אותנו על גודל האחריות המצופה מאתנו, שכן אין היא מזהירה מפני עשיית הרע אלא מפני ההימנעות מן העשייה החיובית לטוב ולקודש: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".

באזהרה זו נכללות אזהרות רבות על כל מעשה קדושה, צדקה וחסד, גבורה ומאבק שיש לאל ידו של אדם והוא נמנע מלעשותו כתוצאה מעצלות או מחולשה. אנו מצווים להקים את דברי התורה בכל אשר נוכל ואפילו לא בגיננו נפלה אלא בידי אחרים; וכמובא בדברי הרמב"ן בשם הירושלמי:

ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה [ולא עשה זאת], הרי זו ארור.

מתוך רוח הדברים נוכל לעמוד על תוכן חיינו בארץ ישראל, חיים שמגמתם היא בניין הטוב העולמי – שכולו נתון בידינו. מכאן נלמד גם לאידך גיסא, שכל הרע שבעולם, כולל הסבל והייסורים הבאים בעקבותיו, עומד ומצפה מאתנו לתקנו, וכדברי הנביא האמורים בגאולתם של ישראל: "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ". כל זמן שיש צער, מוות ודמעות בעולם, יש בזה משום חרפה, חלילה, לישראל, שבידם לתן והם מתרפים בדבר.