תנ"ך על הפרק
דברים כז
180
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
צווי על קיום מעמד ברכה וקללה בהר גרזים והר עיבל
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ירושלמי חגיגה פ"א ה"ד) וזבחת שלמים וגו'. רב הונא כי הוי מטי להאי קרא הוי בכי, אמר, עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו, דכתיב (ישעיה א') למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' בהלשון עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו, אינו עולה יפה, דהא אדרבה כאן איירי באכילת העבד על שלחן הרב דהיינו בביהמ"ק. ומצאתי הנוסחא בש"ס כת"י הגירסא עבד שרבו מצפה לו שיבא לאכול על שולחנו, והיינו שהעבד יבא לאכול על שלחן רבו, והיא גירסא נכונה ומאירת עינים. ועיין לפנינו בפ' משפטים בפסוק שלש פעמים בשנה יראה וגו' דריש כמו כן עבד שרבו מצפה לו לראותו וכו', וזה מכוון להכוונה היוצאת מגירסת הכת"י. .
(חגיגה ד' ב') ואכלת שם. וכתיב במעשר (פ' ראה) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך וגו', מלמד לשלמים שבאים מן המעשר גדרשה זו כפולה לעיל בפ' ראה (י"ד כ"ב) ושם נתבארה יע"וש וצרף לכאן. .
(זבחים נ' א') ואכלת ושמחת. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית המקדש היה קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה', ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין, שנא' (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש דעיין מש"כ לעיל ס"פ ראה בפסוק ושמחת בחגך. דאין הפי' כאן שבזמן הזה אין מצוה באכילת בשר ביו"ט משום דאינה משמחת, כפי דמשמע לכאורה, אלא דבאמת גם בזה"ז מצוה לאכול בשר משום דמטבע הבשר שמרחבת הלב ומשמחת הנפש, רק בכ"ז מפני שהבשר אינו בשר קודש וגם אינה נאכלת בירושלים אינה דיה לבדה לרומם שמחת הנפש למדרגות השלמות, אלא צריך עוד פעולה לזה והיינו יין המשמח לבב אנוש, יעו"ש שהבאנו ראיות נאמנות לזה. .
(פסחים ק"ט א') על האבנים. שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בעבר הירדן בארץ מואב, שנאמר (ר"פ דברים) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וכאן הוא אומר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, ואתיא באר באר, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן ואחד שהקים בגלגל הדכתיב ביהושע (ד') ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ושוב כתיב שם ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו', והיינו לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל קפלום והביאום לגלגל וקבעום שם. ועיין בתוס' כאן בשם הירושלמי גרסות אחרות בענין זה. .
(סוטה ל"ה ב') באר היטב. בשבעים לשון והמפרשים פרשו בטעם הדבר כדי שיבינו כל האומות וידעו מה שכתוב בתורה, וכבר טרחו ועמלו המפרשים לפרש הדבר כפשוטו שהיתה כל התורה כולה כתובה על האבנים מועתקת בשבעים לשון אשר זה דבר שלא ישוער, ולכן קרוב לומר דרק עשרת הדברות היו כתובים עליהם, וכסמך ראי' לדבר אפשר להסמיך מלשון את דברי התורה ואם היתה הכונה על כל התורה לא הול"ל את דברי אלא את התורה וכמו בפ' וילך ויכתוב משה את התורה, ובאחד המאמרים שכתבנו בחקרי לה"ק (שפה לנאמנים, ווארשוי תרנ"ג) כתבנו בכלל ענין דרשה זו רעיון מושכל.
אמנם לולא דברי המפרשים היה אפשר לפרש הלשון בשבעים לשון לא כמו שרגילים לפרש בשבעים שפות אלא כמו שפירשו בזוהר (ויקרא, רע"מ, כ') מ"ש שהסנהדרין היו יודעין בשבעים לשון, ופירשו דאינון שבעים פנים לתורה, ובאמת שם מוכרח לפרש כן, דפשוטו לא יתכן, וגם הכא יתפרש כן, ויתבאר מאד הלשון באר היטב שנתבארה התורה מכל פנים ומכל צד, ובאמת בלשון חז"ל רגיל לבא השם לשון במובן אופן ודרך, כמו לישנא בישא, לישנא קמא, לישנא בתרא, שפירושם, אופן רע, אופן ראשון ואופן השני, וכהנה הרבה. .
(שם ל"ג א') הסכת. מאי הסכת, עשו כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה זפשוט דדריש כן ע"ד רמז בעלמא, ויתכן דראה לסמוך כן על לשון זה משום דמלה זו יחידה היא בכל תנ"וך ואינה פשוטה, ולכן ראו חז"ל לתלות בה אסמכתות ורמזים כדרכם בקודש, וזה הוא גם טעם הדרשות הבאות, וגם דרשו כן כאן עפ"י הכלל הידוע דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות, כנודע, וכאן מחליף הה' בע' [ממוצא אהח"ע] והס' בש' [ממוצא זסשר"ץ] ויוצא שורש המלה עשיה, וכבר כתבנו דהוא רמז ואסמכתא בעלמא, וע"ל בפ' ואתחנן דריש בסמיכות מלשון זה לענין כונה בק"ש, עי"ש בפ' שמע ישראל. .
(ברכות ס"ג ב') הסכת. כתתו עצמכם על דברי תורה, וכדר"ל, דאמר אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל חעיין מש"כ באות הקודם דדריש כן ע"ד רמז בעלמא משום דמלה זאת יחידאה היא בתנו"ך לכן תולין בה אסמכתות ורמזים ודריש כתתו עצמכם וכו' עד שממית, ובאור הלשון שממית ע' מש"כ בפ' חקת בפסוק הנזכר כאן, ואולי דריש שכל כך תעמלו בתורה עד שתהסו כלומר עד שתשקוט גופכם ותנוח דעתכם בזה. .
(שם שם) הסכת. הס ואח"כ כתת, וכדרבא, דאמר לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה טעיין מש"כ בדרשה הקודמות בטעם הדבר שראו חז"ל בכלל לדרוש מלה זו מפני שיחידאה היא בתנו"ך, יעוי"ש, ולא נתבאר מהו לשון הס כאן לענין שמפרש, ואולי מפרשי מלשון ויהס כלב, הס מפניו כל הארץ, ור"ל שמקודם ילמוד במנוחה ומרגוע ואת"כ יפלפל ויעמיק להסביר, וזה סמך על לשון כתת, יען שהלומד בעיון וסברא הוא מפרק ועוקר ונוטע סברות וחדושי דברים, וכמו שדרשו על הפ' כפטיש יפוצץ סלע, ותוכן דרשה זו איתא גם בשבת ס"ג א' בלשון ליגמר אינש והדר ליסבר, יעיי"ש. .
(שם שם) היום הזה וגו'. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היתה, אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני ידקדק לומר על לומדיה רומז על משה והכהנים והלוים שאמרו זה, דבאמת רק הלומדים מרגישים ביותר חבת התורה בערך כזה משא"כ המון העם אינו מגיע למדרגה כזו. .
(שם שם) על הר וגו'. רבי אומר, למטה היו עומדים, הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ומאי על – בסמוך יאיתבאר בדרשה הסמוכה. .
(סוטה ל"ז א') שמעון ולוי. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר לוי למעלה, ואי אפשר לומר למעלה שכבר נאמר למטה, הא כיצד, זקני כהונה, ולויה למטה והשאר למעלה יבר"ל דפשטות לשון הכתוב מורה שלוי עמד למעלה משמעון כמו שסידר אלה יעמדו שמעון ולוי, משמע מקודם שמעון ולמעלה ממנו לוי, אבל באמת א"א לומר כן, שהרי מפורש נאמר בס' יהושע (ח') וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים, אלמא כהנים ולוים למטה עמדו, ולכן צ"ל דזקני הלוים עמדו למטה והשאר למעלה, ובזה יתכונו שני הפסוקים, ודעת רבי בדרשה הסמוכה ליישב סתירת הפסוקים דכמו ישראלים כן לוים עמדו למטה, ומה דכתיב בפסוק זה על הר, פירושו בסמוך לו, וכמו דכתיב וסכת על הארון את הפרכת (פ' פקודי) דהתם ע"כ הפירוש על בסמוך ולא על ממש, דהא מחיצה הוי פרכת ולא הוי סכך. .
(שם שם) ואלה יעמדו וגו'. יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות, ת"ל (ל' א') הברכה והקללה, ברכה אחת וקללה אחת יגר"ל יכול משהיו אומרים כל הברכות עד ברוך אשר יקים [דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה] ת"ל הברכה והקללה לשון יחיד, ללמד ברכה אחת ואח"כ קללה, וכן כולם, וע"ע מענין זה לפנינו ר"פ ראה. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד) וענו הלוים. בלשון הקודש, דכתיב הכא וענו הלוים קול רם וכתיב התם (פ' יתרו) והאלהים יעננו בקול, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש ידשם בודאי בלה"ק שהתורה נתנה בלה"ק כמש"כ לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה, והרבה כהנה. .
(סוטה ל"ג א') קול רם. מהו קול רם – בקולו של רם, מלמד ששיתף הקב"ה קולו עמהם, ר' יצחק אמר, קול רם – המעולה שבקולות, לא קטן ולא גדול אלא בינוני ידשניהם מדייקים מה דלא כתיב קול גדול, דכן רגיל הלשון בעלמא, קול גדול ולא יסף (פ' ואתחנן) ודריש דפירוש קול רם אין ענינו הרמת הקול אלא בקולו של היושב מרום, וכדמפרש ששיתף הקב"ה קולו עמהם, והכונה שהסכים הקב"ה עמהם. ור' יצחק מפרש דקול רם ענינו רוממות המעלה והחשיבות, וקול בינוני הוא המעולה שבקולות. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ב) ארור וגו'. תניא, ארור – בו קללה, דכתיב ואלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה טור"ל דבמקום שחייב על הקללה חייב נמי אם אמר בלשון ארור, כגון המקלל עצמו או את חבירו או את הנשיא חייב נמי כשקילל בלשון ארור, שאומר ארור הוא לה', דגם לשון זה קללה הוא. .
(שבועות ל"ו א') אשר יעשה פסל. דרש רבי יהודה בר נחמני, כל הפרשה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, ארור האיש אשר יעשה פסל, וכי בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין העובדי כוכבים ועבד עבודת כוכבים, ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו טזר"ל דבודאי לא שייך לומר דעושה פסל עונשו רק בארור אחרי דהוא כופר בעיקר, אלא באופן כזה שהנולד מן הערוה הלך לבין העובדי כוכבים מפני בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא לישא אשה ישראלית וכן דריש את כולן, כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ואחותו כולן באשת איש ולמיקם בתרי ארורי, שוכב עם כל בהמה – אשת איש שעשתה מעשה בהמה שמפזרת דרכיה, מקלל אביו ואמו – הבא על אשת איש מזלזל באביו ובאמו שגדלו גדולים רעים בביתם, משגה עור – מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת ערך העונש כמוהו, משיג גבול רעהו – בא על אשתו, הרי השיג גבול, מכה רעהו בסתר – גורם לו בלחש סתריו שתמות אשתו בבדיקת מים המאררים. לוקח שוחד – להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה. מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש"י שאינו יודע לפרשו, ואפשר לפרש קצת, כי השטוף בזמה מכשיל גם אשת גר ויתומה ואלמנה, וע"י זה יגרום לב"ד לענש אותם היפך ממה שנצטוינו לחוננם, וזה הוא בכלל מטה משפט גר וכו'. .
(סוטה ל"ז ב') ושם בסתר. עבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד, מנלן, א"ר יהודה, דאמר קרא ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר יזכלומר שיעבדנה, וזה רמוז במלות ושם בסתר, משום דישראל העובד עבודת כוכבים עובד בסתר שלא ישמעו ב"ד ויענשוהו, ולא כמו ע"ז של עובדי כוכבים דאסורה מיד כשתעשה, כמבואר לפנינו בפ' עקב (ז' כ"ה) ובר"פ ראה. ונראה בטעם הדבר דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד עפ"י מ"ש בסנהדרין ס"א ב' דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור משום דמימליך ולא עביד, וה"נ בע"ז של ישראל כל כמה דלא עביד לה יש לקות דמימלך ולא עביד, משא"כ של עובדי כוכבים דודאי יעבוד. .
(ע"ז נ"ב א') ושם בסתר. א"ר יצחק, מניין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה, שנאמר ושם בסתר יחדרשה זו חלוקה אדרשה הקודמת דמבעי ליה הלשון ושם בסתר לענין אחר כמבואר שם, אמנם העתקנו שתיהן יען כי אליבא דאמת הדין אמת לכו"ע, ומאן דבעי הפסוק לדרשה הקודמת יליף הא דטעונה גניזה מפסוק לא תטע לך אשרה כל עץ (ר"פ שופטים) כמבואר לפנינו שם, ועיין מש"כ שם בנוגע לגוף דין זה ולדברי התוס' בענין זה. .
(שם שם) וענו כל העם וגו'. יכול אלו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן ואלו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן, ת"ל וענו כל העם ואמרו אמן, אלו ואלו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן יטעיין מש"כ לעיל בפסוק י"ג דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה ואחר כל אחד אמרו הקללות בסדר זה אחר זה, ועוד יתבאר מזה, ואשמעינן כאן דכולם היו עונין אמן בין אחר הברכות בין אחר הקללות, וכמבואר הסדר בפירש"י בפסוק זה. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד) עם כל בהמה. תניא, אליעזר איש בריא אומר, יושבי צריפין כיושבי קברים כיושבי צריפים הם אנשי מקנה וחונים תודש או חדשים באהליהם עד שכלה המרעה ונוסעים למקום אחר וכן להלאה, והוי כל חייהם בנדודים, והנם כיושבי קברות שלוקין ברוחות בזרם ובמטר. ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה, מאי טעמא, עולא אמר מפני שאין להם מרחצאות, ור' יוחנן אמר, מפני שמרגישין זה לזה בטבילה כאשאין להם מקוואות והולכות הנשים לטבול למקום רחוק וקוראה לחבירתה ומרגישין השכנים ויש רשע רודף אחריהן. .
(עירובין נ"ה ב') עם כל בהמה. ת"ר, עמי הארץ הן שקץ ובנותיהן שקץ, ועל נשותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה כבשאינן זהירות בטהרה, וממילא הוי ערך גופן כגוף הבהמה, ועיין בדרשה הקודמת ופשוט דתכונת עמי הארץ שבכאן הם אנשים שאינם לא בתורה ולא במוסר ובדרך ארץ ומתגדלים כפראים בלא כל נמוס ודרכי ישוב העולם. .
(פסחים מ"ט ב') ארור אשר וגו'. ת"ר, ברוך בכלל וברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי ארבע, ארבע וארבע הרי שמונה, שמונה ושמונה הרי שש עשרה כגר"ל כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ובפרט, ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, ארור אשר לא יקים, הרי בכלל, וכל אחת ואחת בפרט, ברוך וארור, ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה, ארור אשר יעשה פסל ומסכה, וכן כולם, וכן כל המצות טעונות ארבעה אלה, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, וכתיב ולמדתם הרי כאן ארבע מצות לכל מצוה, ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ובפרט, ברוך אשר ילמדו, ארור אשר לא ילמדו, וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות, ובכל אחת ארבע בריתות ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט, ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט, וא"כ ארבע בריתות ללמוד וארבע בריתות ללמד הרי שמונה ועוד שמונה לשמור ולעשות וכמבואר. , וכן בסיני וכן בערבות מואב כדר"ל וכן בסיני כשנאמרו כל המצות למשה נתנו כולן בארור וברוך בכלל ובפרט, וכן בערבות מואב כשאמרה לישראל כדכתיב (ר"פ דברים) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וכו', נתנן כולן בארור וברוך כמבואר. , שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה כהוזה כתיב בתר קללות וברכות, וסיים מלבד הברית וגו' אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב. , וכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת (כ"ט ח'), נמצאת מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה כושלש פעמים שש עשרה כמבואר. .
(סוטה ל"ז ב') אשר לא יקים. וכי יש תורה נופלת, שמעון בן יקים אומר, זה החזן שהוא עומד כזכמה פירושים נאמרו בפי' דבר זה, יש מפרשים דקאי על המגביה ס"ת לאחר הקריאה להראותה לעם צריך להקימה כראוי שיראו כולם הכתב, ורמב"ן בנמוקיו פירש זה החזן שאינו מקים ספרי תורה בארון הקודש כתיקון שלא יפלו, יעו"ש. וגם יש לפרש דקאי על מלמדי תנוקות שנקרא חזן כמבואר במשנה שבת י"א א' החזן רואה היכן התנוקות קוראין [ועיי"ש בפיה"מ לרמב"ם ותוי"ט], והלשון שהוא עומד הוא מלשון השגחה, כמו ועננך עומד עליהם, הנני עומד לפניך, והמלמד עומד ומשגיח על התלמידים ולמודם, ומבואר בב"ב כ"א ב' דמלמד המרגיל לתלמידין בשבושים הוא בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה, כי ע"י זה אפשר לבא לעקירת דבר מדברי תורה עיי"ש [ועיין לפנינו ס"פ תצא בדרשה זכר עמלק], והירושלמי מפרש דהוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה, ודו"ק. רבי שמעון בן חלפתא אומר, זה ב"ד של מטה כחוכן המלך והנשיא וכל מי אשר בידו להקים את התורה ולמחות ביד המבטלים והמהרסים, ועל הדבר הזה קרע יאשיהו המלך את בגדיו כשהביא לו חלקיהו את הס"ת ומצא כתוב בה ארור אשר לא יקים את דברי התורה, אמר, עלי מוטל להקים וקיבץ כל יהודה וישראל לכרות ברית חדשה ללכת אחרי ה' כנודע בכתוב. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד) אשר לא יקים. רבי אחא בשם ר' תנחום אומר, למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור, ר' ירמיה בשם ר' חייא אומר, לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היה סיפק בידו להחזיק והחזיק הרי הוא בכלל ברוך כטכל זה פשוט ומבואר שמדבר במעלת החזקת לומדי תורה וכמש"כ במשלי ג' עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות כבעלי תורה כלומר ששכר המחזיקים ביד לומדי תורה שוה לשכר העוסקים בה, אשרי אנוש יחזיק בה. .
(שם שם) ואמר כל העם אמן. א"ר יוסי בר חנינא, אמן – בו קבלת דברים, דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן לפירש"י האומר לחבירו [הריני עושה לך כך וכך] על מנת שתקיים לי כך וכך ואמר אמן מחויב לקיים תנאו, עכ"ל. ולכאורה צ"ע בפי' זה, דהא האומר על מנת הוי כתנאי כפול ואם לא יקיים התנאי בטלה המעשה וא"כ הלא ממילא מחויב לקיים התנאי כדי שתתקיים המעשה, אך צ"ל דהרבותא בזה דבתנאי כפול בעלמא בלא קבלה אינו מחויב בקיום התנאי רק אם רוצה בקיום המעשה, משא"כ אם קיבל עליו מחוייב לקיים המעשה ועם זה לקיים התנאי, משום דהקבלה קאי על הכל, על פעולת המעשה ועל קיום התנאי.
ופשוט הוא דהוא הדין בברוך כהאי גונא, ויש נזהרים שלא לענות אמן אחר ברכת הש"ץ למי שיתענה תענית בה"ב, משום דלדעתם אם יענו אמן הוי קבלה להתענות ושוב צריך התרה, אבל זה טעות, דהעניה קאי לברך את המתענה. .
(שבועות ל"ו א')