א לֹא־תִזְבַּח֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃ ב כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ׃ ג וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל־צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־צִוִּֽיתִי׃ ד וְהֻֽגַּד־לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ה וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ׃ ו עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד׃ ז יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ ח כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ ט וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃ י וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃ יא עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃ יב וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ יג וְכָל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד׃ יד כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃ טו שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃ טז רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃ יז וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃ יח וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃ יט וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם׃ כ לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק יד:
כי תבואו אל הארץ וגו'. ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי כתב הרמב"ם דלא היו מחויבין להעמיד להם מלך עד לאחר ירושה וישיבה ויש ליתן טעם לזה דבפ' מסעי כתיב דאמרו בני יוסף למשה ואדוני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו והיה לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתו וגו' ויש ליתן טעם מה דייקו לומר בה' רק נראה דהנה יש לתמוה מאוד מה היה טענתן הא אם בני יוסף ישאו ג"כ נשים משבט אחר יגרע ג"כ הנחלה משבט אחר וכשם שבנות צלפחד ישאו לאנשים משבט אחר כך הם עצמם ישאו נשים משבט אחר ויגיע להם נחלתו ולמה יגרע נחלתו וזהו לא הוי כלל גריעות הנחלה ועל זה דייקא בה' כי הכל היה עפ"י ה' זה החלק יהיה לזה השבט וזה היה טענתם ולמה יגרע נחלתו המושפע לנו מה' בודאי נחלתו כמשמעו לא יהיה נגרעת כלל ולא נמעטת רק חלק המגיע להם ע"פ ה' דייקא וזהו הענין גם כן כאן דלא נתחייבו לשום עליהם מלך עד לאחר ירושה וישיבה דאמרינן בגמרא דמלך נוטל חלק בראש במלחמה ואם היה מלך בעת המלחמה בלבל את כל זאת היינו מה שהיה ע"פ ה' וזה החלק יהיה לזה השבט אבל לאחר ירושה וישיבה ואמרת ואשימה עלי מלך וגו':
פסוק יד:
באופן אחר נראה דהנה בשמואל נמי כתיב בזה הלשון עתה שימו לנו מלך ככל הגוים וגו' להבין למה אמרו ככל הגוים רק נראה דהיה בנימוסי נכרים כשהם מבררין להם מלך עושים עפ"י חוזי כוכבים ומזלות וכל מי שמזלו גדול הוא מלכם בראשם ולכך אמרו ככל הגוים והיינו עפ"י המזל ולכך העמיד להם הקב"ה שאול המלך דהיה משבטו של בנימין דהיה נולד בא"י וא"י אין לו מזל ולשאר שבטים לא שייך זה דהם נולדו בח"ל ולכך העמיד שאול להיות מלך עליהם שלא יבטיח על המזל וזה שאמרו בני בליעל על שאול מה יושיענו זה הא אין לו מזל כלל דאיתא דהמרגלים אמרו ערים גדולות ובצורות בשמים וזהו הענין כאן דקודם מלחמה והכרתת האומות לא היו יכולים להעמיד להם מלך ככל הגוים דהיינו על פי מזל כי הערים בצורות הן על פי מזל ולא היו יכולים לעמיד להם מלך וע"כ הוצרכו לבטוח בה' אבל אח"כ ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים היינו ע"פ מזל ולכך הזהיר הכתוב מקרב אחיך תשים עליך מלך ולפי שאין מזל לישראל. או נראה דיש בנימוס נכרים דשרי המדינה מתקבצים יחד ונתנו כל אחד דעתו כפי רצונו ומי שיעלה לו רוב הדעות הוא יהיה מלך בראשם רק רוב הפעמים בא ביניהם קטטה ומריבה כל אחד רוצה לברור מלך אחד מבני משפחתו וזה אינו יכול להיות עד שהוצרכו ליקח מלך ממדינה אחרת וזה הענין שאמרו ישראל ככל הגוים היינו כנ"ל ולכך אמר הפסוק לא תוכל לעשות כן כי מקרב אחיך תשים עליך מלך ולא נכרי ומה תאמר כי יבוא קטטה ומריבה ביניכם לזה אומר אני לך תשים עליך מלך אשר יבחר ה':
פסוק טז:
לא ירבה לו סוסים וגו'. דהנה בנמוסי מלכי הע"א כשבא עליהם איזה מלחמה עושים ארנונית סוסים וזהו הכבדה גדולה על בני המדינה ואולי תהא בדעתך שלא להכביד על ישראל ותרצה לאסוף לך סוסים ולכך הזהירה התורה עליו:
פסוק טז:
ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. דבמצרים היו הסוסים מובחרים מכל המדינות ומביאים למדינות אחרות והדבר קשה למאוד להיות מובאות תמיד מארץ רחוקה ויש תקנה לזה ליקח מהם סוסים זכרים ולהרביעם על הנקבות כל אחד במדינתו לפרות ולרבות דוגמתם רק המצרים מסרסים אותם לבל יולדו עוד ולכך תרצה לישב שם אנשים ישראלים שישלחו לך הסוסים והזהירה התורה ולא ישיב וגו' למען הרבות סוס:
פסוק טז:
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ולכאורה לנוכח יביטו והרמב"ן נמי כתב דהראיה לסתור דמשמע דוקא בדרך הזה לא תשוב עוד אבל בדרך אחרת תשוב ח"ו דהיינו בארץ פלשתים ודרך קרוב הוא דרך ארץ פלשתים דכתיב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא רק הענין הוא כך דלפעמים אמר הקב"ה למשה צווי בלשון הבטחה כמו שאמר אצל קריעת ים סוף לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד והוא היה צווי והמראה מקום לזה דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד משמע אפילו בדרך אחר כי אסור לראותם כדמוכח מקרא לא תוסיפו לראותם וזה שאמר ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס רק יקשה לך הא ציווי הש"י הבטחתו היה והאיך יעלה כן על דעת המלך ולכך אמר משה לא מצית למיגמר וזהו הנתינת טעם וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד דיש לטעות ולומר אבל בדרך אחרת תשוב:
פסוק יז:
ולא ירבה לו נשים. איתא בגמרא דמלך מותר לישא י"ח נשים דנתן הנביא אמר לדוד המע"ה שמותר לישא כהנה וכהנה דהיינו ח"י נשים ויש ליתן טעם למה דוקא ח"י נשים ונראה דהענין דאיתא בגמרא דהדיוט ג"כ מותר לישא ד' נשים דילפינן מיעקב ולמה דוקא ד' אבל נראה דידוע דעונת ת"ח הוא מליל שבת לליל שבת ולכך הדיוט יכול לישא ד' נשים ולא יותר כדי שיהיה לכל אחת עונה בכל חודש ואיתא דעונת מלך בכל יום נמצא דמן הדין היה יכול לישא ל' נשים אבל איתא דחסידים הראשונים לא משתמשין ליל מ"ש וליל א' וליל ב' דעי"כ הלידה יחול בשבת ויוגרם חילול שבת ומלכי ישראל בודאי חסידים היו ונמצא חסר בכל חודש י"ב לילות מכל שבוע ג' לילות ונשאר ח"י לילות ולכך מותר לישא ח"י נשים שיהיה לכל אחת עונה בחודש:
פסוק יז:
וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. דתרצה לצבור הון רב ולא תרצה להכביד על ישראל בעת מלחמה והזהירה התורה דלא תעשה כן כי מלמעלה יורד ההשפעה על המלך ומן המלך יורד ההשפעה על העם ואם השפעת המלך לעם הוא בצמצום השפעת הקב"ה ג"כ יורד בצמצום ולכך הזהירה התורה כסף וזהב לא ירבה לו מאוד שלא יניחם בבית גנזיו רק יפזר בממונו כדי שישפיעו לו שפע רב מן השמים:
פסוק יח:
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. ולדייק הלשון כשבתו נראה דבאחשורוש נמי כתיב כשבת המלך וכתבו המפרשים הפירוש משום דאין ישיבה לעובדי אלילים אפילו אם הצליחו למאוד וכבשו מדינות הרבה אעפ"כ כל מגמותם לכבוש עוד ולא יחשבו כי רב להם וזהו ששאלו לאלכסנדר מוקדן הא יש לך כמה וכמה מדינות מה לך לרדוף אחר יותר לכבוש אותם והשיב להם אם היה יכולת בידי לעלות השמימה ללחום קרב עם החמה או עם צבא השמים לא נסגותי אחור אודות שאין להם מנוחה וישיבה בעה"ז אבל ישראל אין רשאין לעשות כן דהנה פילוסוף א' אמר כתיב ותרב חכמת שלמה מה אנו מעידין ע"ז הלא אין אנו מבינים אפי' דבר א' מחכמתו רק השיב א"ע כך דראינו דשלמה המלך ע"ה מלך על כל העולם ולמה הספיק את עצמו בירושלים לבד רק דהענין הוא דזהו האמת שמלך על כל העולם וכל. העולם נתן מס לשלמה אבל מ"מ לא מלך בכל העולם שיהיה נקרא על שמו כמ"ש המפרשים וא"כ קשה הלא היה יכול להכריח את כל העולם דהא היה מלך אפילו על השדים והם עבידו ליה כל צרכיו למה לא ישלחם על איזה מדינה רק דראה שהוא הכל הבל כי ברוב כסף ברוב דאגות וזהו הענין דאין ישיבה לעובדי אלילים כי מראים את עצמן בעיני הבריות שיש להם רב אבל בלבבם תמיד לאסוף הון יותר וזהו הפי' באחשורוש כשבת דהיינו שהוא מראה את עצמו שהוא יושב אבל אינו יושב רק בעצב נפשו אודות אשר חפץ יותר על קך"ז מדינות מאשר היה לו וז"ש כאן והיה כשבתו היינו שיחשוב בלבו שאינו יושב ממש רק ישיבה קצת ויחשוב לאסוף עוד וכתב לו את משנה התורה דהיינו על ידי התורה מונע את עצמו מצבור כסף:
פסוק יח:
את משנה התורה. היינו תורה נגלה ותורה נסתר וא' מונח בחיקו היינו תורה נגלה וא' מונח בבית גנזיו היינו תורה נסתר או נראה את משנה התורה היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ:
פסוק יט:
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. הא דכתיב כל נראה דאיתא בגמר' ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ויש להבין דלמה אין לרבות הלילות בלא כל דהא לכאורה בימי חייך יש לילות בכלל דהא חי גם בלילה רק נראה דבלילה טועם טעם מיתה בשינה ואינו בכלל חייו ולכך כתיב ג"כ כאן להגות בו יומם ולילה והנה עברו עלי תלאות גדולות בוויכוח ששאלו אותי אודות שבמקומות הרבה בתורה יש דברים שנולד מהם שהרבה נוטים לצד מינות ולמה נתן הקב"ה תורה שבכתב והשבתי להם דבעונותינו הרבים אנו בגלות המר הזה ואנו ללעג וקלס מחמת שהם פקרו בתורה שבע"פ ומלעיגין עלינו אבל בתורה שבכתב הם ג"כ מודים ולהבין למה באמת מודים בתורה שבכתב רק זהו החסד של הקב"ה דאם היו פוקרים גם בתורה שבכתב היו ח"ו מכלים ומאבדין אותנו מן העולם אבל השתא דמודים בתורה שבכתב אין שנאתם רבה כל כך לעקר ולשרש אותנו מן העולם אבל הטעם לזה דלא פקרו נוכל לומר הואיל דמצאו באיזה מקומות לפי דעתם ושכלם האטו' לפתרו לצד מינות ולכך נתן לנו התורה שבכתב וזהו חסדו של הקב"ה עמנו:
פסוק כ:
לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. נראה דהענין הוא דמלך צריך להיות עניו מאוד רק דצריך להיות לפעמים בגובה לב למען לא יחטא דהיינו מה דמצינו בשאול כתיב אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה והענין הוא כך דמשה חטא במה שהכה את הצור והוא רק חטא קטן והקדוש ב"ה נתמלא עליו עברה ונשבע שלא יבוא משה לא"י ולפי טבע ראות עיני הבריות העונש הוא כמעט כבד על החטא הזה רק כתיב וסביביו נשערה מאוד ודרשו חז"ל וסביביו היינו הקרובים אל ה' הם הצדיקים נשערים מאוד הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה ולכך משה דהיה גדול במעלה אפילו על חטא קטן נענש בעונש גדול וזהו הענין גבי שאול אם קטן אתה בעיניך ונחשב מחמת זאת כחטא קטן בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וא"כ חטא קטן נחשב לגדול וז"ש כאן לבלתי רום לבבו מאחיו שתהא עניו ושפל ואעפ"כ ולבלתי סור מן המצוה לא לימין ולא לשמאל כי חטא קטן נחשב לו לגדול:
פסוק כ:
למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. דתרצה לחשוב הא לא יבוטל המלכות מזרעו לעולם ומה לי אם אסור מן המצוה או לא לזה אמר אם יגרום החטא יבוטל ממלכתו מבניו רק למען זה יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל בשמרו המצות: