פסוק א:לא תזבח וגו׳ כל דבר רע.
ספרי פיסקא קמז: ומנין לקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומם שהוא עובר בל״ת ת״ל כל דבר דבר שתלוי בדבר.
עיין זבחים דף כ״ט ע״ב.
פסוק א:ספרי שם: ר״ש אומר לפי שמצינו ברובע, ונרבע שהם פסולים בבהמה יכול אף באדם ת״ל הוא בזבח דברתי ולא דברתי בזובח.
וא״כ יהיה ג״כ אם נעבד אדם אם כשר להקריבה ואף דעובד פסול, עיין מנחות דף ק״ט, ועיין ע״ז דף נ״ד, ותוספתא דע״ז פ״ז ע״ש, וסנהדרין דף ס״א.
פסוק ב:כי ימצא בקרבך וגו׳ איש או אשה וגו׳.
ספרי פיסקא קמח: לפי שמצינו שאין עושים עיר הנדחת לא על פי יחיד ולא על פי נשים יכול יהיו פטורין ת״ל איש או אשה.
אם הוא נביא שהדיח בשם ה׳ ושמעו לו רוב העיר אז נסקל, רק דין עיר הנדחת אין עליה. אך זה בלשון חול, אבל בלשון קודש אף אם נימא דמסית לא הוה דלא אמר איזה עבודה, אך יש עליו דין נביא השקר, דנבואה בלשון הקודש, ואם הדיוט הדיח רוב העיר, הנה מלשון רבינו לעיל בפ״ד הל׳ ו׳ נראה דפטור, אך בספרי פ׳ שופטים פסקא קמ״ח מוכח דחייב רק דאין זה עיר הנדחת, אך נ״מ בין הדיוט לנביא, דהדיוט אם אמר בשם ה׳ פטור לגמרי.
פסוק ג:וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח וגו׳.
עיין בירושלמי סנהדרין פ׳ ד׳ מיתות גבי משתחוה, ור״ל כך דגבי שמש נקט ולשמש, וגבי ירח נקט או (לירח), משום דהנה ידוע מ״ש הרמב״ם ז״ל במורה ח״ב דירח הוה מזל מים, ומ״ש תענית דף ה׳ ע״ב, ע״ש דמבואר דמרקוליס הוה זה הע״ז, עיין בירושלמי פ״ד דע״ז ה״א, ומרקוליס דרכו ג״כ בהשתחוואה כמבואר בירושלמי שם, ועמ״ש רש״י סנהדרין דף מ׳ ע״ש בזה, וא״כ כך דגבי שמש חייב אף שלא כדרכה, אבל גבי ירח הוה כדרכה, ואף דמצינו בע״ז דף ד׳ ובירושלמי ברכות פ״ד דהיו משתחוים לחמה, מ״מ י״ל דאין דרכה בכך, ואכמ״ל.
פסוק ה:והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו׳ אל שעריך את האיש או את האשה וגו׳.
עיין תוס׳ חולין דף כ״ט, ותוס׳ פסחים דף ס״ו ע״ב גבי שבט, וגם י״ל דקמ״ל קרא דגם דשור הנסקל הושוה לבעלים, עיין בהך דסנהדרין דף ל״ו ע״ב וכ״מ, מ״מ מותר להרגו בעיר עצמה, וזה דמבואר בעדיות הובא ברכות דף כ״ז נסקל תרנגול בירושלים ע״ש, ועיין ב״ק דף ע״ט ע״ב דאין מגדלין תרנגולים וכו׳, ופסקי תוס׳ ערכין על דף כ״ז ע״ש בזה.
פסוק יא:לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
ספרי פיסקא קנד: ימין ושמאל אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם.
בהוריות ב׳ ע״ב מצוה לשמוע דברי חכמים, עיין בספרי פ׳ שופטים ובירושלמי כאן ובירושלמי ברכות ודמאי פ״ג ופסחים פ״ז וע״ז פ״ג וכ״מ. אך נ״מ בהך פלוגתא דב״ש וב״ה גבי עשו ב״ש כדבריהם ביבמות דף י״ג ע״ב, ונ״מ דהדבר דב״ש עצמם או ב״ה פסקו, אז לא עשו רק כדברי המרובים, אבל בשאר דבר לא, ועיין שם בירושלמי בזה, וברמב״ן בספר המצות, ועיין בכריתות דף י״ב ע״ב, בינו לבין עצמו ולעצמו ע״ש, ומ״ש סנהדרין דף מ״ה ע״ב ע״ש בזה, וכן גבי חכם שאסר, ר״ל בזה הדבר, לא הוראת דין כנ״ל, עמ״ש בחולין בזה, ונדה [דף כ׳ ע״ב] ודף נ״ט ע״ב בחולין.
פסוק יד:והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳.
ספרי פיסקא קנה: אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה.
עיין בדברי רבינו בפי׳ המשנה פי״א דסנהדרין גבי זקן ממרא דכתב שם דבעי התראה, ולכאורה תמוה דהא מבואר בגמ׳ שם דפ״ח דזקן ממרא א״צ התראה, ובאמת רבינו ז״ל בחיבורו בהל׳ ממרים פסק דאין צריך התראה, אך נ״מ דהנה אנן קיי״ל דהחיוב בהזקן ממרא הוא שע״י הוראה שלו יהיה מעשה, ובאמת בזה יש סתירה בלשון המשנה דשם דפ״ו ע״ב דנקט עד שיורה לעשות, ובברייתא נקט בדף פ״ח ע״ב עד שיעשה כהוראתו, או עד שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו, חזינן דבלא מעשה אינו חייב, ואף דבכ״מ קיי״ל דהוראה הוה בגדר מעשה, עיין כתובות דף כ״ג לא נישאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא, ובסנהדרין דכ״ד ע״ב גבי גמר דין ושם דל״ג, מ״מ י״ל דכיון דהוא זקן ממרא, וא״כ אין הוראתו כלום, לכן כל זמן שלא נעשה ע״י הוראתו מעשה אינו כלום, ובאמת זה הוי מחלוקת בירושלמי בסנהדרין שם, ועיין בספרי פ׳ שופטים פסקא קנ״ה דרק על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה, ור״ל כה״ג ואף דמלשון רבינו בהל׳ ממרים פ״ג ה״ה לא משמע כן, מ״מ בפירוש המשנה י״ל דס״ל כך, עכ״פ לזו השיטה החיוב הוא ע״י שיהיה נעשה מעשה על ידו, ומ״מ הוא לא עשה מעשה, אם כן לא שייך בזה התראה בגדר דין, אך מ״מ להתרות בעי, כמו בכל חייבי מיתות וכו׳, עכ״פ בזקן ממרא אין ההתראה גומרת החיוב, דהחיוב אינו תלוי עליו, רק במעשה שיעשה גם ע״י אחרים, רק מ״מ צריך התראה מחמת בירור הידיעה.
פסוק יד:ספרי שם: בזדון, על הזדון הוא חייב ואינו חייב על השוגג.
עיין במה דס״ל לרש״י בסנהדרין דף נ״ד ע״א דבן נח חייב על שוגג, אך רבינו לא סבירא ליה כן בהל׳ מלכים, ועיין מכות דף ט׳, ותוס׳ סנהדרין דף ס״ה ע״ב גבי עדים זוממים, דשוגגים פטורים, ובספרי פ׳ שופטים ממעט שוגגים גבי זקן ממרא עי״ש.
פסוק יח:והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו׳.
ספרי פיסקא קס: משנה, אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין וכו׳, אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד.
כ״כ במ״א דבאמת יש נ״מ גבי ס״ת שכתב משה רבינו והניח בארון, ובין שאר י״ב ס״ת שנתנם מרע״ה לשבטים, דס״ת שהניח בארון שם היה כתוב כל התורה כולה בכתב אשורי ולה״ק והטעמים והנקודות, וכן בנקודות של שם בן ד׳ אשר זה נקרא שם המפורש לשיטת רבינו וכו׳, וממנו היה נכתב ס״ת של המלכים שהיתה מונחת בבית גנזיו כמבואר בסנהדרין דף כ״א, עד שנבנה המקדש ששוב לא היו יכולים ליכנס לשם דהיה בבית קה״ק, עיין מ״ש התוס׳ ב״ב דף י״ד, ושוב אח״כ היה המלך כותב ס״ת שלו מאת ס״ת של מלך הקודם, והס״ת של מלך הקודם היתה נגנזת בב״ד כמבואר בתוספ׳ פ״ד דסנהדרין, וזה ר״ל רש״י ב״ב דף י״ד ע״ב ע״ש, וכן הס״ת של מלך זה היתה מונחת בבית גנזיו ולא היה קורא בה רק בזמן שהיה צריך לקרות פרשת הקהל, ועמ״ש רבינו בסוף הל׳ חגיגה שיהיו כמו שומעין מפי משה וכו׳, ור״ל דאז הוי הקריאה בס״ת הנכתב כך, ועיין בספרי פ׳ שופטים דמבואר שם דקרא דכתיב גבי מלך וכתב את משנה התורה, היה זה לקריאה שצריך לקרות בפרשת הקהל, וגם זה צריך שיהא דוקא שלו, וגם צריך שיכתב בזמן שהוא מלך לא שכתב קודם שמלך ועיין לקמן בהל׳ ס״ת ובהל׳ מלכים ושם אבאר זה.
פסוק יט:והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו׳.
ספרי פיסקא קסא: וקרא בו כל ימי חייו ימי חייו הימים כל ימי חייו הלילות.
(ברמב״ם הל׳ ס״ת פ״ז ה״ג: והשני יהי׳ עמו תמיד לא יסורו מעמו אלא בלילה בלבד). עיין בספרי דמרבי מכל ימי חייו גם הלילות, ועמש״כ רבינו ז״ל בהל׳ מלכים פ״ג הל׳ ה׳ ביום ובלילה, אך י״ל דזה תליא בהך מחלוקת דרבי יעקב ורבנן במנחות דף ל״ו ע״א, ועמש״כ רבינו ז״ל לעיל בהל׳ תפילין.
פסוק יט:שם. למען ילמד ליראה את ה׳ וגו׳.
ספרי שם: מלמד שהמורא מביא לידי מקרא וכו׳.
עיין מנחות דף מ״ג ע״ב.
פסוק כ:לבלתי רום לבבו מאחיו וגו׳.
ספרי פיסקא קסב: לבלתי רום לבבו מאחיו ולא משל הקדש.
עיין ברשב״ם ב״ב דף צ״ט ע״ב … ונ״מ דגבי הקדש אין לו רשות … למלחמה דמלך פורץ גדר כמבואר בכ״מ, אבל לא בהקדש.
פסוק כ:ספרי שם.
הך דהל׳ ט״ז רק מעשר עני מותר ליטול, לא צדקה, דעיין לעיל בסוף פ״ו דמותר ליתן לחבר עיר אף שאינו עני, וזהו כונת הספרי פ׳ שופטים מאחיו ולא הקדש וכו׳, ר״ל דעיין ברשב״ם ב״ב דף צ״ט ע״ב דמהך קרא ילפינן דגדלהו משל אחיו, קמ״ל דלא יתנו לו מעשר עני.
