א לֹא־תִזְבַּח֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃ ב כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ׃ ג וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל־צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־צִוִּֽיתִי׃ ד וְהֻֽגַּד־לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ה וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ׃ ו עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד׃ ז יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ ח כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ ט וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃ י וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃ יא עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃ יב וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ יג וְכָל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד׃ יד כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃ טו שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃ טז רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃ יז וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃ יח וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃ יט וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם׃ כ לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה לא תזבח וגו' כל דבר רע, אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע. ע"כ. קשה לי, שהרי פיגול נעשה על־ידי מחשבה, ואין צריך דיבור. וצריך לבדוק. (פ' שופטים תשנ"ו) הערת הרב פינחס דנינו שי': רש"י נאמן כאן לשיטתו במסכת זבחים (מא ע"ב), שם כתב: "וכל מחשבה דקדשים מוציא בפה הוא".
פסוק א:
וראה "מלכה של תורה" שמביא בשם "קיצור מזרחי" שלשון דיבור לאו דווקא. (פ' שופטים תשס"ד) וכן ברא"ם. והמפרשים האריכו לחלוק עליו, וכבר נחלקו הראשונים אם פיגול בעי דיבור או פוסל במחשבה (ראה בבא מציעא מג ע"ב תוספות ד"ה החושב).
פסוק א:
ואולם ראה רמב"ן על אתר המבין דברי רש"י לא כפיגול - מחשבת חוץ לזמנו, אלא כאיסור שחיטת בעלי מומים. (פ' שופטים תש"ס)
פסוק ב:
רש"י ד"ה לעבר בריתו, אשר כרת וכו'. באשר לטבעה של ברית זו, ראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: "הברית שכרת על כל המצוות. כי אמנם העובד עבודת גילולים כופר את כל המצוות ומבטלן" (ספורנו). והברית על כל המצוות נכרתה בעת מתן תורה (שמות כד, ח; לד, כז). ע"כ. (פ' שופטים תשס"ה)
פסוק ג:
"...ולשמש...". באשר לו"ו, ראה "דעת מקרא" המפרשה כמו: או. (פ' שופטים תשס"ז)
פסוק ה:
רש"י ד"ה והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך וגו', המתרגם "אל שעריך" לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו, "אל שעריך" זה שער שעבר בו... ותרגומו לקרויך. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות א) המפרש: לעירך וכו' - כך בחומש "רב פנינים" - אף על פי שבחומש זה הגירסה באונקלוס אכן 'לתרע בית דינך', כלומר הגירסה הדחויה על־ידי רש"י. (פ' שופטים תשמ"ה)
פסוק ה:
וראה בחומש "המאור", שם אכן הגירסה באונקלוס "לקרויך". אבל הנה כגירסה הדחויה ברש"י גם בתרגום יונתן בן עוזיאל, ורש"י סותם ואינו אומר, מיהו המתרגם הטועה. ואולם קשה מזה עצם הפירוש־התרגום המקובל על רש"י - מה עניין יש בהבאת החוטא למקום חטאו, והרי מקום ייחדו לסקילה, ומה הביא את רש"י לנקוט עמדה זו? (פ' שופטים תשנ"א) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': אין להסתמך על תרגום אונקלוס בחומש "המאור" הרצוף שיבושים כברוב הדפוסים המצויים. ולגוף העניין: ברוב הנוסחים "אֶל שְׁעָרֶיךָ" - "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ", אבל רש"י המסתמך על מדרש ההלכה "שער שעבד בו ולא שער שנידון בו" (ספרי, כתובות מה ע"ב), גרס "לְקִרְוָיךְ". לכאורה כל אחד משני הנוסחים יכול להחשב כפשט הכתוב, כי 'שַׁעַר' מופיע במקרא בין כמקום המשפט כבפסוק "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר" (רות ד, א) ורבים כמוהו, אך גם בהוראת עִיר דוגמת "הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר" (ישעיה יד, לא). אולם לפי מה שצויין לעיל בפסוק "וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ט), כל אימת שצורת 'שְׁעָרֶיךָ' מופיעה בחומש דברים מובנה הוא "עיר". לכן נראה שדווקא נוסחו של רש"י על פי מדרש ההלכה הוא פשוטו של כתוב.
פסוק ה:
אולם כמה מפרשים סברו שנוסח "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ" הוא היותר מסתבר מכמה טעמים:
פסוק ה:
(א) דרשת חז"ל "'אל שעריך' שער שעבד בו" - כלומר אפילו כשאין שם בית דין ישיבוהו ממקום המשפט אל עירו וימיתוהו שם - אינה אלא אסמכתא, ואין דרכו של אונקלוס להביא אסמכתאות בתרגומיו ("אוהב גר" ו"באורי אונקלוס").
פסוק ה:
(ב) מדרך התורה להקדים הֲבָאָה לבית הדין לביצוע גזר הדין. לכן כמו שביבמה "וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים" (דברים כה, ז) המדבר על בואה לבית דין לסידור טענותיה ומתורגם "לִתְרַע בֵּית דִּינָא", גם פסוקנו "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא... אֶל שְׁעָרֶיךָ" מדבר על הבאת החוטא לבית הדין ולא על ביצוע העונש, ולכן ראוי לתרגמו "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ" ("מרפא לשון" ומעין זה אצל רש"ש לכתובות מה ע"ב).
פסוק ה:
(ג) מכיוון שאונקלוס חי אחר החורבן, כשירושלים כבר היתה מיושבת רובה בנכרים, תרגם על פי המציאות שבזמנו: מפורש בש"ס (כתובות מה ע"ב) שבעיר שרובה נכרים סוקלים אותו על פתח בית דין ולא בשער שעבר בו ("נתינה לגר"). (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אחר החורבן אין מיתת בית דין. ראה סנהדרין נב ע"ב).
פסוק ה:
ויש שכתבו ("תורה שלמה" אות כד) שנוסח "לְקִרְוָיךְ" הוא כברייתא בכתובות וכספרי, ואילו "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ" שבנוסחי תרגום אונקלוס שלנו (וכן במיוחס ליונתן) הוא כדעת רבנן בירושלמי. ושתי הדעות הובאו במדרש תנאים.
פסוק ח:
"...ממך דבר". הדל"ת רפה, וכך גם ב"מנחת שי". (פ' שופטים תשס"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אותיות בג"ד כפ"ת בתחילת מילה, בדרך כלל הן דגושות, אך כשהמילה הקודמת מסתיימת באחת מהאותיות הָ ךָ ן<hs>ָ קָ תָ כשהן קמוצות, אין דגש באותיות בג"ד כפ"ת שבתחילת המילה שאחריהן.
פסוק ח:
רש"י ד"ה כי יפלא, ...שהדבר נבדל ומכוסה ממך. ע"כ. על פי הרישא של דבריו - "כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה", היה צריך לומר בסיפא: 'נבדל ופרוש' ולא "נבדל ומכוסה". ובתרגום אונקלוס יש גירסה: ארי יתכסי - לשון כיסוי. ובחומש "תורת חיים" הגירסה היא: ארי יתפרש - לשון פרישה. (פ' שופטים תשנ"ד) וראה "גור אריה". לדבריו, לשון הבדלה והפרשה דעלמא אינה שייכת אלא בין שני דברים שיתכן חיבור ביניהם, לכן הוסיף לפרש את המכוון, שהדבר מכוסה ונעלם ממנו.
פסוק ח:
מכל מקום יש ללמוד מכאן ששאלה יש לשאול במקרה של ספק - "כי יפלא". (פ' שופטים תשס"ה)
פסוק ח:
רש"י ד"ה בין דם לדם, ...בין דין לדין... ובין נגע לנגע. דברי רש"י על פי גמרא נידה (יט ע"א). קצת תמוה שאין הכתוב מזכיר כאן איסור והיתר כלל, והרי זה לא פחות שכיח. (פ' שופטים תשנ"ט) וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, הפסוק מדבר אודות מה שמצוי יותר, כי בענייני המשפטים מצויות יותר מחלוקות מאשר בשאר ההוראות.
פסוק ח:
רש"י ד"ה דברי ריבֹת, שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר וכו'. כלומר דברי רִבות הוא הנושא הכולל, וכמו ברישא "דבר למשפט". אך אם כן, למה לי שתי כותרות, גם בתחילה וגם בסוף. ולמה לא נפרש "ריבֹת" כסתם מריבות בין אנשים שיש אשר מסתבכות וצריך הכרעה באינסטנציה (ערכאה) גבוהה מן המקומית. (פ' שופטים תשס"ה) מעין זה שאל רמב"ן על אתר. לדעתו, אכן אין מדובר בחילוקי דעות בין חכמים, אלא בדיני השקאת סוטה, שהיא על־ידי ריב שבינה לבין בעלה, ועריפת עגלה, שהחלל נהרג על־ידי מריבה, וטהרת המצורע, שנגעיו באים על־ידי ריב של לשון הרע (כדרשת ספרי על אתר).
פסוק ח:
רש"י ד"ה וקמת ועלית, מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות (ספרי קנב). ע"כ. קשה לי, שהרי גם חז"ל ידעו שיש הרים גבוהים מהר הבית, ואם "גבוה" אין אפוא פירושו גבוה פיזית, למה התכוונו באמירה זו? (פ' שופטים תשס"א) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, הכוונה למקומות היישוב שבארץ ישראל, אבל עין עיטם גבוה מבית המקדש עשרים ושלוש אמה. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה שו"ת חת"ס חלק יו"ד סימן רלד בד"ה "והנה לכאורה משמע" שכתב: לכאורה יפלא לאמור "מכאן שגבוה". מה לשון "מכאן"? נחזי אנן, והוא דבר הנראה לעין, ונמדד בקנה. ועוד: שהאמת אינו כן, והוא מבואר לבקי קצת במפת העולם? ועוד: רש"י פירש כן בפסוק "כטל חרמון שיורד על הררי ציון", שחרמון גבוה? והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך ובכל מקום שעומד שם רואה שמים שעל ראשו גבוהים וסמוך לאופק נמוכים ככיפה, והבא ממקום האופק נדמה לו כעולה מתחתית עומק בור ולא שייך גבוה ונמוך. אך נחזי אנן אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה אחת שממנה שתיית (הושתת) הכדור ההוא ונתרחב משם והתפשט ונעשה עגול כמות שהוא וכל הפיות אליו פונים וממנו יונקים יניקת חיותם והוא המרכז האמיתי של הכדור, ואז בלי ספק מכל צד שפונים אליו נקרא עלייה, לא עלייה במעלה וגדולת המקום לבד, אלא עלייה ממש, כמי שעומד במקומו ורואה האופק שסביביו ירוד ועמוק. וכן בהיפך, כיון שכל הפיות אליו פונים, אם כן הכל עמוק ממנו ועולים אליו, כיון שהעולם כדורי. ע"כ. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': אולי הכוונה לעתיד לבוא, כנבואת ישעיה (ב, ב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות" וגו'.
פסוק יא:
"על פי התורה... ועל המשפט" וגו'. לכאורה צריך היה לומר גם בצלע השניה לשון "על פי" ולא "על" בלבד שאין בו כל משמע כאן. וזו הפעם הראשונה ששמתי לב לזה. (פ' שופטים תשנ"ד)
פסוק יא:
ולא ראיתי מעירים לזה (עדיין), וראה אונקלוס המתרגם פעמיים "על" בלבד. (פ' שופטים תשנ"ח)
פסוק יא:
רשי ד"ה ימין ושמאל, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו' (ספרי קנד). כלומר בטל את דעתך וקבל דבריהם להתיר מה שהתירו ולאסור מה שאסרו, ואף שלפי דעתך הם אוסרים את המותר ומתירים את האסור. ואולם בירושלמי (הוריות פ"א, ה"א) הגירסה היא: יכול, אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל, ועל שמאל שהיא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהיא ימין ועל שמאל שהיא שמאל, ואכן קל יותר לחיות עם גירסה זו. (פ' שופטים תשמ"ד)
פסוק יא:
אכן, קל יותר, אך לפי זה נכונותם של דברי חכמים - בית דין - גדולי הדור מסורה בידי היחיד, והוא המכריע, שכן אם לדעתו הימין הוא ימין ובאו הדיינים והכריעו שאינו אלא שמאל, איננו שומע להם. (פ' שופטים תשמ"ח)
פסוק יא:
מכאן שכל אחד חייב להיות בקי בש"ס ופוסקים, כדי לדעת, כיצד להחליט בכל עת! (פ' שופטים תשס"ד)
פסוק יא:
וטענת בעל "משך חכמה" שהלאו "לא תסור" הוא כדי לשמור על אחדות, שלא יהיו ח"ו שתי תורות, טובה רק לזמן שיש סנהדרין, אבל לא כיום כשמוסדות פסיקה שונים פוסקים באורח שונה, בייחוד בדברים שאינם מפורשים ב"שולחן ערוך", כגון מסירת שטחים לידי גויים או סירוב לפקודה בצבא. (פ' שופטים תשס"ה - דברים שאמרתי לרב אביחי רונצקי שליט"א, ראש הישיבה באיתמר, בסעודת המצוה של ברית בניה בן דוד ויעל שי')
פסוק יא:
ועתה נראה לי שאין כאן כל קושי, כי צריך לפרש "על ימין" - הנראה לך ימין, ואז הכל שפיר, וזה מובן לי יותר מן הירושלמי אשר לפיו מדובר בימין מוחלט ואתה זה שמחליט. (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק יא:
והנה כך מבאר רמב"ן, וברוך שכיוונתי. ולפי הרמב"ם (הלכות ממרים א, ב ושם ב, א) גם לתקנות חכמים נוגע הציווי "לא תסורו...". (פ' שופטים תשס"ו) וראה דבריה של נחמה ליבוביץ בעיוניה לספרנו (עמ' 163).
פסוק יב:
"והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמֹע... ומת האיש ההוא...". מלשון הכתוב נראה שיש כאן מיתה גם על אי־עשיה, והרי זה תמוה, לכן מבאר ר"ע ספורנו שמדובר במי שמורה הלכה למעשה נגד הוראת בית הדין הגדול. (פ' שופטים תשנ"ו)
פסוק יג:
רש"י ד"ה וכל העם ישמעו, מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל (סנהדרין פט ע"א). ע"כ. מסתבר שהכוונה לערב הרגל, ולא בו עצמו, שהרי אסור ליטול נשמה ביום טוב. חיפשתי בגמרא שם, אך אין הגמרא נדרשת לצד זה של העניין, וצריך לומר שמובן מאליו הוא, שלא ייעשה כן ביום טוב. (פ' שופטים תשנ"ט) וכן ב"תורה תמימה" על אתר (אות סו). לדבריו, ממיתים אותו בחול המועד, אבל מיתת בית דין אינה דוחה יום טוב.
פסוק יד:
"ואמרת אשימה עלי מלך... שום תשים" וגו'. בשאלה אם מינוי מלך הוא חובה או רשות חלוקים כבר רבי יהודה ורבי נהוראי במסכת סנהדרין (כ ע"ב). הרמב"ם הכריע כרבי יהודה שמינוי מלך הוא חובה. הוא מנה את המצוה במנין המצוות (ספר המצוות עשה קעג) ופתח את הלכות מלכים במילים "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך'...". בדרך זו הלכו גם הרמב"ן (בד"ה ואמרת אשימה עלי מלך) ובעל "אור החיים" הק' (בפסוק יד). לעומתם ראה דבריו של ראב"ע (בפסוק טו), שכנראה הכריע כרבי נהוראי, או לפחות כך הבין את פשוטו של מקרא. (פ' שופטים תשנ"ד) וראה דבריה של נחמה ליבוביץ בעיוניה לספרנו (עמ' 170).
פסוק טז:
"...לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד". וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, ז): "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים" וגו'. ומביא שלושה מקומות בהם הזהירה התורה שלא לשוב למצרים (כאן; להלן כח, סח; שמות יד, יג). ועיין ברדב"ז על הרמב"ם שם, ששאל על מה סמכו לשכון במצרים. ותירץ שלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע. גם תירץ איך הרמב"ם נשתקע במצרים, לפי שאנוס היה על פי המלכות, שהיה רופא למלך ולשרים. וכתב גם על עצמו: וגם אני נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים. ודעת רבי אליעזר ממֶץ המובאת ב"שפתי חכמים" (אות י) שדווקא מארץ ישראל למצרים אסור, אבל מארצות אחרות מותר, לעניות דעתי היא פרובלמטית למדי. וצריך לבדוק מה תוקפו של דין זה היום. (פ' שופטים תשמ"ט) וראה אריכות דברים בזה ב"מנחת אשר" להגאון ר' אשר וייס שליט"א (דברים סימן כח) (הראני הרב אליהו דרמון שי'). וראה שו"ת "ציץ אליעזר" (חלק יד, סימן פז) ושו"ת "יחווה דעת" (חלק ג, סימן פא) (הראני הרב גדי רווח שי').
פסוק טז:
ועיין רמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ה, ח) והגהות מיימוניות שם. (פ' שופטים תש"ד) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: יש אומרים שהאיסור הוא דווקא דרך הים, על פי האמור להלן (כח, סח) "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה" וגו'.
פסוק טז:
יתירה מזו: מכיוון שאין אנו יודעים (ומן הסתם גם לא נדע בעתיד) את התווי המדויק של דרך יוצאי מצרים, הרי שלפי זה יישאר איסור זה תמיד בגדר ספק. גם קצת קשה שהכתוב בוחר באיסור ריבוי הסוסים כאיסור העיקרי - "רק לא ירבה לו" - והופך אותו לאחד האיסורים המעטים שטעמו מפורש בצידו, בעוד שאפשר היה להגביל את שהות עבדי המלך קוני הסוסים במצרים לזמן קבוע. ועוד: מה באשר לקניית סוסים ממקורות אחרים? (פ' שופטים תשנ"ו) וראה דברי הגאון ר' יוסף שאול נתנזון בספרו "דברי שאול" (פרשת מסעי) שאכן למד כי דווקא הליכה בדרכם של יוצאי מצרים אסורה. וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, אכן אין כאן איסור וטעמו, אלא שני איסורים שונים: (א) שלא ירבה המלך סוסים. (ב) שלא ישיב את העם מצרימה. על כן אוסר אף קניה ממקורות אחרים.
פסוק טז:
"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב... ולא ירבה לו נשים ולא... וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". רק באיסור השלישי אין נימוק. העירה תשומת לבי לכך ד"ר תמימה דוידוביץ' מבר אילן בדבריה בטיול מלוֹזַן למילנו. ואולי זה משום שפשוט, שאז יתגאה מדי? (פ' שופטים תשס"ג, לוֹזַן, שוויץ) וראה "משך חכמה" לפסוק כ שכתב: ונראה לישב קצת, דבמצוה דסוסים ונשים כתיב טעמא, אך ב"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (פסוק יז) לא נאמר טעמא. ונראה פשוט דהפסוק "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" (פסוק כ) קאי לפרש הטעמים על שני הדברים: (א) שאסור למלך להרבות כסף וזהב. (ב) ולכתוב "לו את משנה (התורה הזאת)". ועל זה אמר "לבלתי רום לבבו" - דמשום הכי לא ירבה לו כסף וזהב, "ולבלתי סור מן המצוה" - משום הכי "וכתב לו (את משנה התורה)". ע"כ.
פסוק יח:
רש"י ד"ה את משנה התורה, ...ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור. ע"כ. בדרך כלל מבינים "פתשגן" במשמע העתק, ולא כרש"י כאן. (פ' שופטים תשמ"ז, בבאד־הופגשטיין שבאוסטריה)
פסוק יח:
ומה שרש"י אומר "ואחת שנכנסת ויוצאת עמו" (סנהדרין כא ע"ב) קצת תמוה לעומת נוהגנו כיום שלא לטלטל ספר תורה ללא הכרח. והרי קשה לומר שכבוד מלך הוא רב מכבוד תורה (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין כאן כבוד למלך אלא חיוב על המלך לשאת ספר תורה עמו). ולפי "דעת זקנים מבעלי התוספות" ניחא, שכן לדבריו אין מדובר בספר תורה מלא, לפחות כך שמע. וזו לשונו: ושמעתי כי אותו ספר תורה התלוי בזרועו, לא היה כתוב בו, כי אם עשרת הדברים. ולפי שיש מן "אנכי" עד "לרעך" תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצוות, קרוי ספר תורה. (פ' שופטים תשס"ד) וראה שו"ת "יביע אומר" (ח"ד או"ח טו, ד) שהביא דברי בעלי התוספות הללו כדי לדחות מי שניסה להוכיח מדינו של מלך להקל בטלטול של ספר תורה.
פסוק יח:
ותמוה שרש"י כאן אינו מקפיד על מה שמקפיד במקום אחר ש"ספר" הוא לשון זכר ו"תורה" - לשון נקבה וכותב כאן "שתי ספרי תורה". ואכן בדפו"ר כתוב "שני", כלומר יש כאן שיבוש של המדפיס. (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק יח:
"...מלפני הכהנים הלויים". לא ידעתי מה פירושו. ויפה פירש ר' אהרן מירסקי ז"ל ב"דעת מקרא", זו לשונו: זה כינוי לכהנים בני אהרן, לפי ש'כהן' משמעו גם ממונה על דבר... ומן הספר שהיה ביד הכהנים כתב המלך את ספר התורה שלו. ואפשר נאמר לו שיעתיקנו מן הספר של הכהנים, לפי שהוא מדוייק משאר ספרים. ע"כ. (פ' שופטים תשס"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ועיין רמב"ם (הלכות סנהדרין ב, ב). לדבריו, לכתחילה יש מצוה שיהיו בבית הדין הגדול כהנים ולוויים. ומקורו בספרי שם.
פסוק יט:
"והיתה עמו וקרא בו" וגו'. המעבר מלשון נקבה ללשון זכר תמוה, וראה ב"דיוקים" לר' פינחס וולף: "והיתה" מוסב על "...התורה הזאת" שבפסוק הקודם, ואילו "בו" מוסב על "ספר". ע"כ. אבל אין זה משכנע ביותר. והנה כבר פירש כך ראב"ע על אתר. (פ' שופטים תשמ"ז, תשנ"א)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ולבלתי סור מן המצוה, אפילו מצוה קלה של נביא. ע"כ. קשה לי: כיצד רש"י רואה ב"המצוה" בה"א־הידיעה דווקא מצוה קלה, ולא להיפך - מצוה עיקרית. ולפי דברי רש"י בדיבור הבא דרשה של שמואל הנביא היא זו (ראה "שפתי חכמים" אות נ), וגם זה קשה. (פ' שופטים תשנ"ח) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: מאחר ונאמר בפסוק הקודם: "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה", הרי כל המצוות בכלל זה, ומה בא להוסיף כאן? הוי אומר: מצוה קלה של נביא, שנאמרה לשעתה ואינה כלולה ב"דברי התורה הזאת".
פסוק כ:
רש"י ד"ה למען יאריך ימים, ...הא למדת שבשביל מצוה קלה של נביא נענש. ע"כ. לעניות דעתי אין כאן משום עונש אלא משום הוכחה להעדר משמעת - צייתנות לדברי נביא, ולכן אינו ראוי למלכות, אך לא כעונש. (פ' שופטים תשנ"ו)
פסוק כ:
רש"י ד"ה הוא ובניו, מגיד שאם בנו הגון למלכות הוא קודם לכל אדם. ע"כ. הוא על פי הגמרא (הוריות יא ע"ב) "אין מושחין מלך בן מלך", ורמב"ם (הלכות מלכים א, ז) הרחיב הלכה זו לכל משרה שהיא, ואיני יודע על סמך מה? ואיני יודע אם זה לטובה, ובוודאי אין זה עולה בקנה אחד עם התיאוריות הדורשות להחליף־לשנות משרה בתקופתיות מסויימת. (פ' שופטים תשנ"ו) ההרחבה לכל משרה שהיא, מקורה בספרי (קסב). וראה דברי בעל "כסף משנה" על הרמב"ם שם.