פסוק א:לא תזבח לה' אלהיך וגו', בא להזהיר ולומר כשיעשה האדם שום מצוה לא תהיה בה שום פנייה אפילו דבור כי הדבור מפגל, גם כלל כאן בלאו זה שלא יאמר מהשוחד שקבלתי או מהאשרה או מהמצבה שהקמתי אעשה מהם קרבן, לזה סמך לא תזבח וגו', כי הקב"ה שונא גזל בעולה כי אם הוא מום ממש אין צריך להזהיר על, זה משום הקריבהו נא לפחתך וגו'. עוד אשר יהיה בו מים חוזר לזובח שלא יהיה בו שום מום, כי מה שאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב זהו על הכהן המקריב ויש לו מום נגלה מהמומין הפוסלין בגופו, וכאן הזכיר על הזובח המביא קרבן שלא יביאהו ובו מום שאינו נראה, שהוא בנפש ולא בגוף, שיש לו שום הרהור חטא ועון אפילו דבור רע שמדבר נבלה נקרא רשע וזבח רשעים תועבה כל דבר רע, ס"ת למפרע ערל לב שאין לבו נקי וטהור, ונאמרו אלו הששה לאוין סמוכין זה לזה לומר שעבירה גוררת עבירה, שאם יטה משפט סוף שהוא מכיר פנים, וסופו ליקח שוחד וליטע אשרה ולהקים מצבה ולזבוח לה' דבר רע, שאין לו מורא ממנו, וכן רז"ל דרשום לענין המשפט, שאמר רב אחא שש מעלות היו לכסא של שלמה שנאמר שש מעלות לכסא כיון שהיה עולה במעלה ראשונה אומר הכרוז לא תטה משפט, בשניה לא תכיר פנים, בשלישית לא תקח שוחד, ברביעית לא תטע לך אשרה, בחמישית לא תקים מצבה, בששית לא תזבח ומה ענין המשפט ללא תזבח שנאמר עשה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח, שעושה צדקה עם התובע ומשפט עם הנתבע ומצילו מן הגזל, לזה שופטים לתובע ושוטרים לנתבע, וכן כסא של הקב"ה בצדקה ומשפט שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך:
פסוק א:ודע כי אלו הששה לאוין כנגד ששת ימי בראשית, לא תטה משפט כנגד יום ראשון מה כתיב ביום הראשון ויבדל בין האור ובין החושך והבדיל בין היום ובין הלילה, והכל בדין שנאמר ויבדל אלהים בדין בלא הטיה אלא כל אחד כראוי לו, כן אתה לא תטה משפט. לא תכיר פנים כנגד יום שני, שבו נבראו המלאכים, לזה הזהירו שלא יכיר פנים ויעשה להם הידור וישתחוה להם, זהו לא תכיר אותם שיש להם ד' פנים שנאמר על ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו פנים בגימ' אלו המלאכים עם המלות והכולל. לא תקח שחד כגגד יום שלישי שאמר לארץ שתוציא עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי ונתאררה אע"פ שהיתה כוונתה לטובה כדי שלא יהנו הרשעים אלא ימתינו משנה לשנה עד זמן הוצאת הפירות כמו שכתבנו במקומו, ולמדה מהקב"ה שגנז האור שלא ישתמשו בו הרשעים עכ"ז לא קבל ממנה, לא תטע לך אשרה כנגד יום רביעי, שבו נתלו המאורות, שלא יטעה אחריהן לעשותן אלוהות, לא תקים כנגד יום חמישי, שנבראו בו התנינים הגדולים ועליהם הזהיר בעשרת הדברות לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' ואשר במים מתחת לארץ. לא תזבח כנגד יום ששי, שבו נברא אדם והקריב קרבן אחר שהיה בו מום, שחטא אדם וגרם מיתה לו ולדורות, אתה לא תעשה כן:
פסוק ב:כי ימצא בקרבך וגו', פרשה זו יש לדקדק בה הרבה דקדוקים, ראשונה אומרו כי ימצא ולא אמר כי יהיה בך ועוד אמר בקרבך ובשעריך, ועוד למה תני והדר מפרש שאמר אשר יעשה את הרע בעיני ה' והדר מפרש וילך ויעבוד אלהים וגו', ועוד והוגד לך ושמעת, הגדה היא יותר משמיעה איך אמר אחר הגדה שמיעה, ועוד למה לא אמר כאן ושאלת וחקרת כמו שאמר בעיר הנדחת, ועוד אומרו והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, ההוא ההיא למה ועוד אחר שאמר את האיש ההוא ואת האשה ההיא אמר אשר עשו את הדבר הרע הזה, חזר ואמר את האיש או את האשה, ועוד אומרו אשר עשו וסקלתם ומתו בלשון רבים, אם אמר איש או אשה או או קתני משמע שאחד עשה, וכן אמר בתחלה כי ימצא, אמר איש או אשה אשר יעשה, וכן אומרו על פי שנים עדים או שלשה עדים, מאחר שנתקיים בשנים שלשה למה, ועוד אומרו וסקלתם באבנים, ודאי שימותו, ומתו למה, כי במסית אמר וסקלתו באבנים ומת, לפי שכבר עשה ב' עבירות אחד שקבל עליו לעבוד ע"ז שאמר נלכה ונעבדה, ואחד שהסית, הוא חייב ב מיתות, לזה וסקלתו באבנים ומת, אבל כאן למה., וכן למה אמר שני עדים או שלשה הואיל ומספיק בשנים השלישי למה, אלא התורה כולה רמזים, ורמזה כאן לאחד שעבר עבירה במזיד להכעיס ויש עד אחד, ואינו חייב מיתה ס שיהיו שם שני עדים, וכשעשה להכעיס הוא כאילו אינו מאמין בהשי"ת, לזה הקב"ה מביאו בגלגול ומזמינו לעבוד ע"ז על פי ב' עדים כדי ליפרע ממנו מה שעשה ראשונה ועל מה שעשה בסוף, לזה כי ימצא שאמר שהלך לו חזר ונמצא, לזה בקרבך קודם שלא היו שם שני עדים ואחר כך בשעריך, לזה והוגד לך מקודם ולא היה לך כח להרגו שלא היה שם ב' עדים, והגד לך כתיב, שהגיד לך העד, ושמעת על מה שעשה עתה, והנה אמת נכון על מה שעשה מקודם, נעשית מה שעשה עתה, לזה והוצאת את האיש ההוא הראשון, אשר עשו ראשון ושני, לזה חזר ואמר את האיש או את האשה, וסקלתם לשניהם, ולזה רמז באבנים על הראשון, ומתו על השני, על פי שנים עדים של עתה, או על פי שלשה לכלול עמהם העד שהיה עמו בראשונה וראהו ולא יכול להעיד לבדו עתה יעיד עם השנים ולזה יד העדים בראשונה על הראשון, ויד כל העם באחרונה על השני:
פסוק ב:עוד אמר מקרבך, אגב ארחן למדנו שאפילו יהיה מקרוביך לא תחפה ותכסה עליו, אלא אדרבא אתה תדרוש על הדבר, והוצאת את האיש או את האשה אתה בעצמך ולא תאמר אשה היא ודעתה קלה. ואמר והוצאת את האיש אל שעריך כבר אמר כי ימצא באחד שעריך, אלא לומר שלא תוליכנו מב"ד לב"ד אחר כדי שלא תפרסם הדבר למה מוליכין זה שעבד ע"ז, על דרך כי קללת אלהים תלוי, ואפשר שעל זה לא אמר ושאלת וחקרת כדי שלא יתפרסם הדבר, אע"פ שאין הדין כן שצריך חקירה ודרישה כמו בעיר הנדחת, עכ"ז רמז כאן למה שאמרנו:
פסוק ח:כי יפלא ממך דבר וגו', אמר אם הוא דבר מופלא ומכוסה, ממך היה שלא שמעת מרבותיך בו כראוי, כמו שאמרו בגמרא משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל, אם כן כי יפלא הוא ממך נפלא. דבר המשפט דבור של משפט, שאם היית עושה רצונו של מקום היה הדבור בא אליך כמו שהיה בימי משה שנאמר כי יהיה להם דבר בא אלי, שהדבור היה בא אליו ואומר פלוני זכאי ופלוני חייב. ומונה והולך ו' דברים, בין דם לדם, דין לדין, ובין נגע לנגע, כי המשפט הוא ביעקב שנאמר משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ולזה הם ששה לאוין שהוזהר עליהם הדיין, ואלו הן, לא תטה משפט לא תכיר פנים וגו', ודבורו של משפט היא כנסת ישראל. אבל אם תשפיל עצמך ותלך לכהנים ללוים תשפיל עצמך לכולם, ואל השופט אשר יהיה איך שיהיה, ובזה יהיה לך קימה ועליה, וזהו וקמת ועלית, ולא בזוי, והגידו לך ימשיכו לך את דבר המשפט, דבורו של משפט, תרגום משכו נגידו. בין דם לדם אמרו בגמרא פרק אלו הן הלוקין בין דם נדה לדם זיבה, בין דין לדין בין דיני נפשות לדיני ממונות, בין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים ונגעי בגדים, דברים אלו הערכין וההקדשות והחרמים שהן על ידי דברים שמקדיש ומעריך בפה, ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שהן ע"י מריבה, בשעריך לקט שכחה ופיאה, הרי ששה דברים, ומי גרם שנפלאו ממך ע"י היצר, זהו דברי ריבת חסר כתיב שלא רבת ונלחמת עמו. בשעריך, אותו שהוא עומד על מפתחי לבך, אמר בגמרא כשהיה נפלא דבר מפי ב"ד של שלשה היה בא לסנהדרין שבעירו ואומר כך דנתי וכך דנו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי, אם שמעו מוטב, ואם לאו באין אלו ואלו לסנהדרין של פתח הר הבית, אם שמעו מוטב ואם לאו באין אלו ואלו לב"ד של פתח העזרה, ואם לאו באין הכל לב"ד הגדול שהיה בלשכת הגזית ע"כ. וכן הם רמוזים וקמת ועלית הם ב"ד שבעיר שהיו עולין לב"ד של הר הבית, ובאת אל הכהנים הלוים הם ב"ד של פתח העזרה ששם הוא מושב הכהנים, ואל השופט אשר יהיה זה ב"ד הגדול, ונקרא בלשון יחיד לפי שכולם נשמעים לאחד שהוא אב ב"ד ואחד לאחד יתב' ויתע', ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. זה ב"ד הגדול למאן דסליק מיניה, ושמרת לעשות זה ב"ד של העזרה, על פי התורה אשר יורוך זה ב"ד של הר הבית, ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לפי שהיה עולה עמו ב"ד של עירו כמ"ש, לזה על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך זהו לב"ד של העיר שעלו עמו ולמדו ודנו לפניהם, לא תסור מן הדבר, זה ב"ד של עירך:
פסוק יא:לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אז"ל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם, מנין להם זה, י"ל לפי שאמר ימין ושמאל כל דבר שיש לו ב' הפכים טמא וטהור אסור ומותר פסול וכשר חייב וזכאי, ואם לא יסור לנטות לאחד מהם א"כ יהיה הדבר תלוי ועומד ואם כן לא יעשה מאמרם והתורה אמרה ועשית על פי התורה אשר יורוך, אלא ודאי לדרשא אתא. ועוד יש לומר מאומרו אשר יגידו לך מיותר שהרי כבר אמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, ואע"פ שאמרנו שהוא על ב"ד של הר הבית, זו דרשה, א"כ למה חזר ואמר אשר יגידו, אלא פירוש הפסוק כך הוא אשר יגידו לך ימין, כלו' בשבילך הוא ימין והם אמרו שהוא שמאל עם כל זה לא תסור, עוד שהיה לו לומר להימין ולהשמאל מכאן דרשו ז"ל מה שדרשו:
פסוק יב:והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אז"ל זהו על חכם מחכמי ישראל שרצה לחלוק על בית דין הגדול ועשה הוראה לעצמו על פי ראיותיו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת נקרא זקן ממרא, שלא רצה לשמוע אל הכהן שהוקל בעיניו וכפי הראיות שעיין נראה לו שזה הב"ד אינו בקי כל כך, לזה אמר אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך, לומר שכבוד העבד הוא כבוד האדון והמזלזל בו מזלזל באדון לזה ומת האיש ההוא. ואמר וכל העם ישמעו וייראו, שהיו ממתינין אותו עד הרגל עד שיבאו כל ישראל ויקחו מוסר ולא ירבו מחלוקות בישראל:
פסוק יד:כי תבא אל הארץ וירשתה וישבת, בה, מגיד שאין לך רשות למנות מלך עד אחר י"ד שנה של כבוש וחלוק כדי שלא יאמרו שהמלך כבשם ולא הב"ה אלא ככל הגוים, לזה אחר שכבשום וידעו שהקב"ה כבשם כמו שאמר וידעת כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך. ואמרת אשימה עלי מלך. עתידין שתאמרו כן כי כן אמרו לשמואל שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. שום תשים, שימה לשאול ושימה לדוד, ועל אלו נאמר אשר יבחר, בשניהם נאמר בחר, בשאול נאמר הראיתם כי בחר בו ה', ובדוד נאמר ויבחר בדוד עבדו וגו'. ויש עוד מלך שלישי ולא נאמר בו בחירה אחר שנחלקה מלכות בית דוד והמליכו לירבעם בן נבט, ועל זה השלישי רמז ואמר מקרב אחיך וגו' שלח היה במעמד כל ישראל כי לא מלך כי אם על עשרה שבטים, עליו נאמר תשים עליך מלך, אתה תשים, וכן היה שנאמר וישלחו ויקראו לירבעם וימליכו אותו, ולזה רמז השלישי, ולזה נזכר ב"פ מלך כנגד מלכי יהודה ומלכי ישראל:
פסוק יד:עוד נאמר שאמר מקרב אחיך, רמז לאגריפס המלך שרצו לפסלו מן המלכות עד שדרשו מקרב אחיך הואיל ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, לזה אמר מקרב אפילו שאינו כולו מישראל אלא יש לו קורבה אחיך נקרא. מקרב אחיך תשים עליך מלך לא, ר"ת מאת עמל, פירוש בהכרח ולא ברצון ובחירה, וכן הוא אומר אתן לך מלך באפי, אחז"ל זה שאול ואקח בעברתי זה צדקיהו מלך יהודה המלך האחרון שלקחו נבוכדנצר בעברתו של הקב"ה. עליך איש, ר"ת בגימ' ינאי, וקראו נכרי על שעשה מעשה נכרי שהרג חכמי ישראל כדאיתא בקידושין פרק האומר, ולזה אמר אשר לא אחיך שלא עשה מעשה אחיך, איש נכרי אשר, ר"ת גי' בן, לא אחיך הוא, ר"ת בגימ' כוזבא, שדמו כל חכמי ישראל שהוא מלך המשיח, לזה אמר אשר לא אחיך, אינו המשיח שאנו מצפים. עליך איש אשר, ס"ת כשר, כלו' מלך כשר הוא, לא קראו נכרי אלא בערך שאינו מלך המשיח. ומכאן תבין שכל מה שהיה עתיד להיות הכל רמוז בתורה. ואם תאמר אם התורה אמרה שום תשים, וכן ארז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ראשונה למנות להם מלך שנאמר שום תשים. עליך מלך וגו', א"כ למה חרה לשמואל כששאלו ישראל מלך שנאמר וירע הדבר בעיני שמואל וחרה בעיני ה' שאמר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו' אלא כבר אמרנו שזה אחר כבוש וחלוק כדי שיהיה בטחונם בה' והמלך הוא כדי שתבא מוראו עליך, לזה אמר ככל הגוים אשר סביבותי, שאינם נלחמים עמי והמלך הוא כדי שתהא אימתו עלינו, שאלמלא מוראו איש את רעהו חיים בלעו. ובימי שמואל אמרו שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, לזה הרע לו, לפי שאמר לשפטנו שילחם מלחמותינו, וכן אמר להם שמואל ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לא כי מלך, ימלוך עלינו, אמר לא בלשון שלילה כלומר שאינם רוצים במלכותו של מקום, וכן אמר להם וה' אלהיכם מלככם, א"כ אחר שראו שבא עליהם נחש רצו לבטוח בניצוחו של בשר ודם ולא בניצוחו של מקום, לזה חרה לו ולה':
פסוק טז:רק לא ירבה לו סוסים, אע"פ שהוא מלך עכ"ז הוא בעצמו לא ינהג בתכסיסי מלכות כמו מלכי אומות הקדמונים שלא היה מורא שמים עליהם והיו חושבין שרבוי הסוסים ירבה החיל לנצח המלחמה שנאמר סוס מוכן ליום מלחמה, לא כן ישראל כי מלחמתם היא ביד הקב"ה לא ע"י סוסים ורכב. ואמר ולא ישיב את העם מצרימה, כתב בחיי ז"ל שמשם היו מביאין הסוסים באותו זמן, וכן מצינו בענין שלמה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף והסוס בחמשים ומאה ע"כ:
פסוק יז:ולא ירבה לו נשים, ואמר כדי שלא יסור לבבו כמו שעשת אם כל חי כ"ש אם הם נשים רבות, וארז"ל מרבה נשים מרבה כשפים, הרי שלמה שהיה חכם מכל האדם וכתיב עליו ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו'. כתב רקאנטי ז"ל הרבה זמן הייתי נבוך על שלמה המלך ע"ה שכתוב בו ויחכם מכל האדם ואהוב לה' יתב' איך נאבד ממנו זוהרי החכמות השכליות, כי לעת זקנתו נשיו הטו לבבו אחרי אלהים אחרים, וכתיב וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכום אלהי עמונים מה שאין ראוי לשוטים שהן בלא דעת ובלא תבונה, וכל ספר משלי שהוא תיקנו מלא אזהרות לבלתי סור אחרי הנשים, ואיך בנפשו נכשל בו חכם הרזים כמוהו. ובהתבונני על המבוכה הזאת כי היו אלף נשים נכריות הוסר המסוה מעל פני, כי אמרו בעלי הקבלה האמיתית כי סכום מדרגות הטומאה שנשפעו באילן העליון סיבת זוהמת הנחש הם אלף כחות נקראים נשים נכריות, ושלמה המע"ה היותו קשור באילן ההוא ברוב חכמתו ולהבחין זהרי החכמה ולהבין ולהשלים סוד ענין האילן, נמשך אחריהן לדעתו ולהכיר ולהשלים המדרגה, ועל זה אמר וילך שלמה ולא כתיב ויעבור שלמה אלא וילך, הלך לתור ולבקש ולחפש נין תשלום החכמה דבר על בוריו עד שנמשך אחר זה יותר מדאי והיה לו לאשם מאת השי"ת כי מצוה היא לדעת ולבקש כל אותו ענין ולהבחין בין טוב לרע אבל לא להדבק בו, דוגמת זה היה חטא נח שנאמר וישת מן היין וישכר, זהו קח לך אשת זנונים, כלו' שידע ויחקור אחר סיבה זו ולראות אחר עניני עם קדוש שחטאו ונמשכו אחר זו, כי עליה אמר שלמה לשמרך מאשה זרה, לקח גומר בת דבלים שהכל גומרים בה, כי בסיבתה נמשכו כל תולדות שבעולם כענין שנאמר הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, היא דבה רעה בת דבה רעה הבאה מכח הנחש שהטיל בה זוהמא בעולם, ע"כ:
פסוק יז:וכסף וזהב לא ירבה לו, אלא כדי ליתן לחילותיו, כי ברבוי הכסף והזהב יבטח באוצרותיו ויסיר בטחונו מהשי"ת, וראוי למלך שישים ה' מבטחו ושיהיה יראת ה' אוצרו ומבצרו, כענין שכתוב ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, וכתיב והיה שדי בצריך:
פסוק יז:וכתב ר' אברהם ז"ל. טעם אזהרת רבוי הכסף והזהב כדי שלא יכביד על ישראל בכובד המס, שכן מצינו שלמה שהכביד על ישראל עול המס בסבת רבוי הכסף והזהב שהיה לו, כי העושר נמשל לאש וברבוי עצים תרבה השלהבת, וכן מצינו שהתלוננו ישראל משלמה לרחבעם בנו שאמרו לו אביך הכביד את עולנו ועלה הענין עד שהרגו לאדוניהם שהיה ממונה על המס שרגמוהו בביתו ע"כ:
פסוק יח:וכתב לו את משנה התורה, שאר המלכים עושין מאלו הדברים עיקר, ומלך ישראל יחסר רבויין ויעשה מהתורה עיקר והיא אוצרו וסגולת גנזיו ובה ימלוך, שנאמר בי מלכים ימלוכו וגו', וכן אמר למען יאריך ימים על ממלכתו אם יעלה בדעתו ש ולד במזל שהיה מלך עכ"ז היא תאריך הימים של המלכות, ואם נולד הוא, בניו לא נולדו במזל מלכות, אבל התורה תמליכהו לו ולבניו וזה הוא ובניו בקרב ישראל. ותמצא בפרשת מלך חל"ק תיבות לזה תקנו חז"ל בברכת ברוך שחלק מכבודו ליראיו, ואם הוא ממלכי רדם אומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם. ועל מה שאמר וכתב לו את משנה התורה ארז"ל ב' תורות היה כותב אחת נכנסת ויוצאה עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו, אותה שנכנסת ויוצאה עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה אותה בזרועו שויתי ה' לנגדי תמיד. נכנס והיא עמו, יוצא למלחמה והיא עמו, יושב בדין והיא אצלו יושבת היא כנגדו. וקרא בו כל ימי חייו היינו כל ימי המלכות. למען ילמד ליראה את ה', מלמד שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום., תרגום מביא לידי משנה משנה מביאה לידי גמרא, גמרא מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה, ע"כ בספרי:
