מבנה פרק י"ז

הקדמה: הנושאים בפרק י"ז

בפרקנו ארבעה נושאים, בארבע פרשות:

1. איסור לזבוח בהמה בעלת מום (א),
2. עונש העובד עבודה זרה (ב-ז),
3. החובה לשמוע לבית הדין הגדול ודין זקן ממרא (ח-יג),
4. דיני מלך (יד-כ).

יש לשאול: מדוע הצמידה התורה נושאים אלו?

א. הקשר בין שלוש הפרשות האחרונות

כאשר מתבוננים במבט יותר כללי על הפרשה, ולא רק על פרק י"ז, מגלים דבר מיוחד מאד: כל החלק הראשון של הפרשה עוסק במנהיגי ישראל:

1. השופטים (סוף פרק ט"ז ופרק י"ז עד פסוק י"ג).
2. המלך (יז, יד-כ).
3. הכהנים (יח, א-ח).
4. הנביא (יח, ט-כב).

כבר עמד על כך הספורנו (טז, יח):

שופטים ושוטרים - אחר המצוות לההמון, ציוה עניני מנהיגיו. והם: המלכים והשופטים והכהנים והנביאים, אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון, ובקלקולם יקולקל, כמו שהעיר הנביא באמרו: 'שריה בקרבה אריות שואגים, שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר, נביאיה פוחזים אנשי בוגדות, כהניה חללו קדש חמסו תורה' (צפניה ג, ג-ד).

יש לציין שבפסוק זה לא נזכר המלך, אבל נזכרו השרים, שהם עוזריו של המלך.

לפי זה מובן הקשר בין שלש הפרשות האחרונות שבפרק: הן עוסקות בשופטים ובמלך, ומיד אחריהן תעסוק התורה בדיני הכהנים והנביאים.

ב. מדוע נאמר כאן איסור הקרבת בעל מום?

על פי המבואר בפרק הקודם בולטת עוד יותר השאלה: מדוע מופיע פסוק א' בפרק י"ז כאן?

אבל לא רק על פסוק זה נשאלת השאלה, אלא גם על שני הפסוקים הקודמים לו, בסוף פרק ט"ז. שהרי הפרשה מתחילה בדיני השופטים: מצות מינוי שופטים וחיוב השופטים לשפוט משפט צדק (טז, יח-כ), אחר כך עוברת התורה לעסוק באיסור אשרה ומצבה והקרבת בעל מום (טז, כא - יז, א), ושוב היא חוזרת לעסוק בדיני השופטים. מה ראתה התורה להפסיק באמצע דיני השופטים באיסורי אשרה מצבה וזביחת בעל מום?

כתב על כך הספורנו (טז, כ - יז, א):

צדק צדק תרדוף - כשתתן לך שופטים, אתה הממנה את השופטים, בחר את היותר שופטי צדק, אף על פי שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראוים לדיין, כמו שלמות הקנין, ושלמות הגוף, כענין: 'אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו' (שמואל א טז, ז).
לא תטע לך אשרה - הביא שלושה דומים, מענין דברים שהם נאים כפי החוש, ונמאסים מפני מומם הרוחני:
ראשונה היא האשרה, שהיא לנוי היכלות, ומכל מקום היא נמאסת לקדש, מפני שהיתה תכסיס לעבודת גלולים, וכן נקדים העדפת הצדק הרוחני, לשלמות גוף הדיין, שהוא חושי וגשמי.
שנית המצבה, שאף על פי שהיתה לרצון קודם מתן תורה, כאמרו: 'ושתים עשרה מצבה' (שמות כד, ד), וזה כי היה ענינה כאילו המקריב נצב תמיד לפני הקדש, כענין 'שויתי ד' לנגדי תמיד' (תהילים טז, ח), ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל, כאמרו שם: 'כי לא אעלה בקרבך' (שמות לג, ג).
וכן יקרה בענין זקן שאין פרקו נאה, שיצא עליו שם רע בילדותו, כשתמצא זקן ופרקו נאה.
שלישית הביא ענין המום, הנמאס, אף על פי שתהיה הבהמה יפה כפי החוש, ושמנה, שוה אלף זוז, ועם כל זה היא נפסלת לקֹדש מפני מום, בלתי מחסר מדמים. ויהיה שור שוה סלע, בשביל היותו תמים, כשר לקרבן. וכן יהיה בזקן בעל מדה מגונה, כשתמצא שלם ממנו במדות, אף על פי שלא יהיה עשיר ונאה כמוהו.

אם כן לפי הספורנו שלושת האיסורים שנכתבו באמצע פרשת השופטים באו לרמז על החובה להעמיד שופטים צדיקים ומומחים, ולא להתפתות להעמיד שופטים יפים ונחמדים, שאינם שופטים כראוי.

יהי רצון שנזכה שבראש מדינתנו יעמוד מלך המשיח, ו"במקום אשר יבחר ד'" ישבו חברי בית הדין הגדול, והכהנים יעבדו בבית המקדש, ונשמע את דבר ד' מפי נביאי אמת.