שום תשים עליך מלך
"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך… שום תשים עליך מלך..." (דברים יז, יד-טו). מצוה זו של מינוי המלך אינה הסכמה בדיעבד לרחשי לב העם, אלא היא מצוה לכתחילה, והיא אחת משלוש מצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: "למנות להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך', וכו'" (רמב"ם הל' מלכים א, א).
אולם אחרי כניסתם לארץ, כשביקשו ישראל משמואל לקיים מצוה זו "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" (שמואל א ח, ה), קצף עליהם שמואל, והוכיח להם באות ובמופת כי חטאו בבקשתם. במה חטא דורו של שמואל?
הר"ן בדרשותיו מפרש, ששני סוגי משפט הם בישראל. האחד, משפט המצוי והמחויב בכל חברה, שאילולא סדרי חברה ומשפט, "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). והשני - מיוחד רק לישראל מעבר לתיקון המדיני: "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח), והוא "חול השפע האלקי באומתנו והידבקו עמנו". "וזה שנתיחדה בו תורתנו הקדושה מנמוסי האומות, שאין להם עסק בזה כלל, כי אם בתקון ענין קבוצם".
ובלשונו של המהר"ל: "כל מצוות התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרך ארץ לקיום הישוב וכו' אבל התורה היא אלוקית, שכל דבריה אלוקיים, ומפני כך ע"י זה זוכה לעולם הבא". ובשו"ת חוות יאיר נאמר "כן במשפטי ה' (ניתן לומר) כי חיות הנה, וממקום קדוש חוצבו, ואינם בנוים כלל על שיקול דעת אדם" (סימן קלו).
והרב זלמן פינס, מתלמידיו של הרב קוק זצ"ל, כתב ש"יש צדק משפטי ויש צדק מוסרי. הסיסמא של הצדק המשפטי: תן לכל אדם את שלו, ותפקידו הוא לממש זאת בחיים, להגן על הנפש והרכוש של כל אחד, מפני התקפת חבירו". ברם "הצדק המוסרי עליון על הצדק המשפטי, הוא ניגש אל האדם בתביעות מכוח הטענה שהאדם נברא בצלם אלוקים וע"כ עליו להסתלק מן האנוכיות הבהמית, להתעלות עליה, לכבוש את היצרים המשחיתים את הוד תכונותיו. הצדק המשפטי עיקר מגמתו להגן על זולתי, מפני מעשי. לא כן הצדק המוסרי, סוף מגמתו הוא האני שלי, לעשות אותי לאדם עליון" (מוסר המקרא והתלמוד, עמ' ח-ט).
כדי להשיג מטרה זו יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית, במקום השראת השכינה. תפקידם לשפוט משפט צדק, וכל הלכות התראה ועדות וסנהדרין מתאימים למגמה מיוחדת זו. ואף שדינים מיוחדים אלו מעכבים לפעמים מימוש של פסק הדין, הם חיוניים לצורך "חול השפע האלוקי". במקרים אלו ישלים המלך את הצדדים המעשיים מתוקף ההלכה, ובכוחו לדון שלא ע"פ עדים, שכן "יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה" (רמב"ם, הלכות מלכים ג, י).
וזו הטרוניה שהיתה על ישראל בזמן שמואל, לדעתו של הר"ן: אילו היו זקני ישראל מבקשים מלך לתיקון מלחמותיהם, לא היה בזה שום חטא; אך כשביקשו "שימה לנו מלך לשפטנו", גילו בזה דעתם, שברצונם להניח את יסוד המשפט בישראל ככל הגויים ולהתחמק מהמשפט האלוקי.
דרך שונה להסבר חטאם של זקני ישראל מצאנו בפירושו של הרש"ר הירש לתורה. לדעתו, דווקא הדרישה למלך שיצא להילחם מלחמותינו, אותה פסלה התורה; שהרי כך נאמר בפרשה "וכי תבואו אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך". סדר זה מוכיח, שמלך ישראל לא נועד לכבוש את הארץ ולהבטיח את ירושתה, שהרי רק לאחר הכיבוש נצטווינו לשים מלך. עניינו של המלך אינו לפתח עָצְמה כלפי חוץ, שכן לצורך הכיבוש אין לישראל אלא להיות "ישראל", ובתוקף מוסרי זה יזכה בארץ. וכך דרשו בספרי: אשר ה' אלקיך נותן לך בזכותך (שופטים פסקא קנו). ואכן כך היא ההלכה, שאין ממנים מלך אלא לאחר ירושה וישיבה (רש"ר הירש, דברים יז, יד).
עיקרו של המלך לפי זה הוא באיחוד הכוחות כלפי פנים, "וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יח-יט). זה מעשהו הראשון מיד בשבתו על כסא ממלכתו, ובכך הוא מצהיר שאין המלך עומד מעל לחוק האלוקי, אלא התורה מכוונת את כל דרכי חייו, ותפקידו לדאוג לקיום התורה באומה. והוא עצמו משמש דוגמא אישית לכך שכל תהלוכותיו על פי תורה, ועל כן נצטוה לכתוב ספר תורה לשמו "יתר על הספר שהניחו לו אבותיו וכו'. אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל. והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".3 וע"כ חוזרים ומדגישים ספרי הנבואה מספר פעמים "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו).
וזה היה חטאם של ישראל, לדעת הרב הירש. שמואל מאשים את העם: "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי, לא כי מלך ימלך עלינו, וה' אלקיכם מלככם". (שמואל א יב, יב). הזקנים ביקשו לבחור מלך להגנה מפני האויבים החיצוניים, ובזה גילו דעתם שרצונם שמלך ישראל ידמה למלכי אומות העולם, "והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (שמואל א, ח, כ). מלך בישראל ישלוט לדעתם לא רק על פי הצורה של האומות העולם, אלא גם על פי הרוח שלהם.
ולכן מלך הנוהג על פי רוח התורה, איננו זקוק לעָצְמה רבה, הוא לא ירבה לו כסף וזהב ולא סוסים למרכבותיו. ברם להשקפת העם, שתפקיד המלך להוציאם למלחמה עליו להרבות חילותיו, "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו וכו' צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים" (שמואל א ח, יא-יז).