א שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ ב וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ ג לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּר֔ אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ ד וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃ ה לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ ו כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃ ז וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ׃ ח שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ ט שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃ י וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יא וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ יב וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ יג חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃ יד וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ טו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃ טז שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָ֖ה רֵיקָֽם׃ יז אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ יח שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃ יט לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃ כ צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ כא לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃ כב וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
שמור את חודש האביב ועשית פסח, אמר שמור שאע"פ שאנו מזכירין יציאת מצרים בכל יום, עכ"ז שמור הוי ממתין אימתי יבא החודש שנגאלנו בו, שעל ידו נתנה לנו התורה שהיא חיי עולם. ועשית פסח לה', אמור אימתי יבא ואעשה פסח לה', לשם ה', שכן גם בזה החודש נודעה גבורתו לכל בני עולם וידעו כי ה' הוא האלהים. פרעה אמר מי כמוך באלים ה', ישראל אמרו זה אלי ואנוהו, יתרו אמר ברוך ה' עתה ידעתי כי גדול ה', והמליכוהו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, אם כן ראוי להמתין לו ולומר מתי יבא:
פסוק א:
כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה, אע"פ שיצאו ביום שנאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' עם כל זה היציאה היתה בלילה, שה' הכה כל בכור שהם השרים, כמאמר הזוהר שהן הבכורים שהיו ישראל תחת רשותם, א"כ הוציאך ממצרים העליונה לילה, ומה שנקרא אביב, שהוא אב לי"ב חדשים, לכם מלך. ובזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו ז"ל פתח ואמר החדש הזה לכם ראש חדשים וכי זמנים וחדשים לא אינון להקב"ה, אלא חדשיכם לא כתיב אלא החודש הזה לכם דילי איהו אלא אנא מסרית ליה לכון דילכון איהו באתגליא אבל שביעאה דילי איהו ועל דא איהו בכסה לא באתגליא ירחא דילכון איהו בסדרא דאתוון אב י"ב דאיהו אב"ג בסדרא דאתוון, אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון תשרי, מ"ט אתון מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא ע"כ:
פסוק ב:
וזבחת פסח לה'. לא תהיה הזביחה כדי לאכול בשר צלי כמו שאמרו ז"ל על פסוק כי ישרים דרכי ה' וגו' לשני בני אדם שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה נאמר עליו וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר עליו ופושעים יכשלו בם, שהכל הולך אחר הכונה. וה"ה לכל חודש ולכל שבוע ולכל יום שיש בהם מצות שימתין להם ויאמר אימתי יבא אותו היום או אותו שבוע או אותו חודש, כמו יום ראש השנה ויום כפור יום סוכה יום שבת. ואקיים מצות שבו:
פסוק ב:
עוד את חג המצות תשמור. אין שמירה אלא מקום שיש פחד, ועתה שעבר הסתיו והתחילו ימי הקיץ ונתבשלה התבואה והם ימי שקט ובטחה יבא לבעוט, מאחר שעברו ימי הדין, כמאמר רבא דאמר קשי עלי יומא דעיבא כיומא דדינא לזה אמר שמור שלא תבעוט, וכן אמר את חג המצות תשמור, הזכיר בו שמירה מה שלא אמר כן בשאר מועדים, כי בחג השבועות הוא מתן תורה ונתנה באימה ויראה ברתת בזיע ודאי שאין בו בעיטה, ובפרט אם ליל השבועות לא יישן כל הלילה כמנהג הבעלי תורה וכמאמר הזוהר, ודאי שלא יבעוט, ובחג הסכות גם כן אין בו בעיטה כי הוא חודש של אימה ויראה מהדין שבו, וראש השנה וכפור לא יבעוט, ויצא לסוכה להסתופף בצלו של הקב"ה אין צריך שמירה, מה שאין כן בחג המצות, לזה בחג המצות מזכיר שמירה, ולזה נוהגים כל ישראל לקרוא משלי ופרקי אבות, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מלי דאבות, לזה אחר שאמר ועשית פסח וגו' אמר וזבחת פסח, בא לרמוז על זביחת היצר, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, לא לחם פנק לחם חמודות. כי בחפזו"ן, נוטריקון חטאת פתח זד ויהיר נוטר, שהוא היצר, שלפתח חטאת רובץ, זהו יצאת מארץ מצרים, מהבטן שהוא שם במצור, ויצא עמו, וצריך להשמר ממנו, זהו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא יראה לך שאור שהוא היצר שהוא שאור שבעיסה, בכל גבלך כתיב שהיא העיסה שנגבלת שבעה ימים, שהן חיי האדם ימי שנותינו שבעים שנה, ולא ילין מן הבשר עד בקר, קבר. וכל מה שאמרתי רמוז בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ב ע"ב ז"ל ת"ח האי איהו רוגזא דאיהו ע"ז סטרא אחרא דבעי בר נש לאסתמרא מיניה ולאתפרשא מעלוי ועל דא כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך לך לאבאשא גרמך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמור תשמור דא סטרא דקדושה דבעי בר נש לנטרא ליה ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא ואי יחלף ליה האי איהו מסאיב וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה, את חג המצות תשמור האי איהו אתר דאקרי שמור ובגין כך כתיב תשמור. שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, שבעת ימים אלין לאו אינון כז' ימים דסכות דאינון עילאין ואילין תתאין, ות"ח כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, מאי האי לגבי האי אלא הכי אוקמוה מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לע"ז איהו, ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דילהון מרשו אחרא מההוא רשו דאקרי חמץ נהמא בישא וע"ד אקרי ע"ז, ודא איהו רזא דיצר הרע, ואקרי אוף הכי שאור ודא איהו יצר הרע דהכי איהו יצר הרע לבר נש כחמירא בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר ולבתר אסגי ביה עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו ע"ז. ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר, ודא את חג המצות תשמור ע"כ:
פסוק ז:
ופנית בבקר והלכת לאהליך. תפנה מהבלי העולם ותמצא עצמך פנוי ונקי מעבורות, והלכת לאהליך. אהליך בגימ' ה"ס ע"ה שילך עם השכינה וידבק בה ויאמר משכני מהגוף אחריך נרוצה:
פסוק ח:
ששת ימים שהן ימי העולם, שהאדם חייו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, עשר שנים ראשונים אין בהם לא זכות ולא חובה, ואם חייו פ' נשאר ע' כי עשר שנים ראשונים עיר פרא אדם יולד, עליו ז' ימים תאכל מצות, שילחם עם היצר, תרגום מריבה מצותא, ואם חייו ע' נשאר ס' שנה, עליו אמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, כבר הוא עצור באותו עולם, בהם לא תעשה מלאכה, כי אין מעשה והשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, ולזה רמז ואמר ובשלת, רמז על ערב שבת שהוא זה העולם כמו שאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, ואכל במקום אשר יבחר ה' שהוא עוה"ב:
פסוק ט:
שבעה שבועות תספר לך. שבוע בלשון חז"ל סתם שבוע הוא שבע שנים כאמרם שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע, ובא לומר שהז' שבועות שאחר עשרים שנה הראשונים שאין מענישין בב"ד של מעלה אלא מעשרים שנה ולמעלה, תספר כתיב שיספר מלשון שפיר בלשון גמרא, שייפה אותם ויתקן אותם במיטב התיקון, שהן תשע וארבעים שנה, כי שנת, החמשים היא קודש שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה, ולזה היא ספירת העומר כל יום נגד שנה וכל שבוע נגד שמטה, לזה הסוד בעי לממני יומי ובעי לממני שבועי, זהו מהחל חרמש שהוא תחילת הקציר שיתחיל לאסוף ולעשות לו אוצר כמו אגרה בקציר, אחר שעברו עשרים שנה תחיל לספר ולפרכס וליפות את מ"ט שנה שנשאר לו, ושמא תאמר אולי לא יחיה ע', לזה אמר אתה תתחיל למנות וה' ישלים לך, ותשמח, זהו ועשית חג לה' וגו' כאמרו יברכך ה' אלהיך, שישלים לך:
פסוק יא:
ושמחת לפני ה'. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת ובחג הסכות נזכרה ב"פ ובפסח לא נזכרה כלל, אלא הכל ברמז, צריך שתדע שחיי האדם נחלקים לג' חלקים, עשרים שנה הראשונים הם שני העליה שהוא עולה מדרגה אחר מדרגה ממקרא למשנה ממשנה ללמוד ולעשות מצות ולישא אשה, אין בהם שמחה שהוא עסוק במלחמת היצר והדם רותח ובכל יום ויום היצר מתגבר עליו ומבקש להמיתו, והפה סח שבאין עמו בסיחה נאה, זהו רמז לחג הפסח, ועשרים שנה האמצעיים נקראים ימי העמידה שעמד מרתיחת היצר והוא עסוק במזון האשה והבנים, יש לו שמחה שרואה עצמו באשה ובנים, אבל אין לו פנאי לקנות שלימות לפי שהוא טרוד, לזה רמז חג השבועות שבועת כתיב שבו עת כלו' שבו עת, ובעשרים שנה אחרונים נקראים שני הירידה, כלו' שהוא יורד מכחות הגוף אבל הוא עולה במעלת הנפש ונח הדם מרתיחתו והאירו עיני שכלו, וראה אור, והתחיל למאוס ברע ולבחור, בטוב ולעסוק ביחודו ית', שכן זקן במ"ק אחד, לזה שמחתו כפולה ומכופלת, לזה רמז חג הסכות שהוא משתוקק ומתאוה להסתופף בשם שדי ויחסה תחת כנפיו. והיית אך שמח, כתב בחיי ז"ל והלא כבר נאמר ושמחת בחגך אלא למד שישמח בכל ז' הימים שהו אך, כלו' עד שיעברו א"ך ימים מתשרי ואחר א"ך ימים כבר עברו שבעת ימי הסכות:
פסוק יא:
ויתכן עוד שבא לרמוז לאדם שראוי לו שימעט בשמחת זה העולם כי אין שמחתו שלימה, זהו אך שמח, אכין ורקין מעוטין, שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, ואז"ל מקום גילה שם תהא רעדה, כדאיתא פרק אין עומדים מסכת ברכות רבא עבד הילולא לבריה (פירוש השיא את בנו) חזינהו לרבנן דקא בדחי טובא איתי כסא דמיקרא ותבר קמייהו ואיעציבו, אבל השמחה השלימה היא שמחת המצוה, שכן אמר ולקחתם לכם פרי עץ הדר ושמחתם לפני ה', וזה נאמר בחג הסכות, רמז למה שאמרו ותשחק ליום אחרון שהוא יום המיתה, שהוא עומד באותה שעה לפני ה' ומראה לו שכרו בעודו בעוה"ז מה שהוא עתיד ליתן לו לעוה"ב, כמו שאז"ל משל למלך שעשה סעודה לעבדיו והראה להם מה שהן אוכלים ושותים ונפשם שבעה והם ישנים. לפי שעשו המצות בעודם בגוף לזה מראה להם השכר בגוף ונפשם שבעה, ולזה רמזו ז"ל חסידים ואנשי מעשה היו שמחים בשמחת בית השואבה שהיתה נשמתם נשאבת מרוב השמחה. ואומר ושמחתם בלשון רבים הוא והצדיקים שבאין לקראתו, כמו שאז"ל בגמרא בשעת פטירתו של רבי יוחנן בן זכאי אמר הכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא, לפי שהיה מאותה משפחה, ועיין פרשת משפטים שלש רגלים תחוג פירשתי שם שג' רגלים רומזים לג' עולמות, ורומזים לנפש רוח ונשמה, ע"ש:
פסוק יא:
גימטריאות
את הברכה. בגימ' הברכות. והקללה, והקל לה על ידי תפלה:
פסוק יא:
גרזים. גזרים הוא גוזר הברכות:
פסוק יא:
עיבל. לשון עיים:
פסוק יא:
הלא המה בעבר הירדן, ס"ת אהרן שהמצוה מכפרת כמו אהרן:
פסוק יא:
מעשר. מעשר את בני אדם:
פסוק יא:
בכל משלח ידכם. ס"ת לחם, שישלח ידו לעני לתת לו לחם:
פסוק יא:
מנחיל. נחלים, נהרי נחלי דבש וחמאה:
פסוק יא:
באחד שבטיך. בגימ' שבט יהודה:
פסוק יא:
בשר. בהפוך רש"ב, רוב שנים בבהמה:
פסוק יא:
תשפכנו. בגימ' פטור מלכסותו כאשר צויתך, חסר שלא צוהו בפירוש אל הלכה למשה מסיני תוך, בגימטריא עושין אם אין לה רחוב עושין:
פסוק יא:
ונדריך תש"א, הפך אשתך, בעון נדרים אשתו של אדם מתה:
פסוק יא:
עם קדוש אתה. ס"ת הש"ס, חל עליך ונעשה מרכבה לשכינה כשאתה מקדש עצמך כי יסיתך אחיך בן אמך, בגימ' זהו אמור על עשו, לזה אחיך בן אמך ולא בן אביך:
פסוק יא:
יצאו אנשים בני בליעל, הם בני עשו:
פסוק יא:
שמטה. בגימ' השטן., שאין השטן יכול לקטרג שם כששומרים ישראל מצות של שמיטה כראוי:
פסוק יא:
דבר השמטה שמוט. כלו' כשאתה משמט שמיטה אחת השמיטה מדברת ואומרת לך יהי רצון שתעשה שמיטות הרבה:
פסוק יא:
רק אם שמע. ר"ת ראש, אם תשמע לקולו תהיה ראש:
פסוק יא:
ומשלת בגוים רבים ובך, כלומר גם בך תמשול שתמשול ביצרך ותוכל לו:
פסוק יא:
פתח תפתח. ר"ת פת תתן לו:
פסוק יא:
את ידך לו. ר"ת איל כאילו הקריב איל:
פסוק יא:
פתח תפתח את ידך לו, שלא תהא הפתיחה אלא בינך לבינו:
פסוק יא:
נתון תתן לו. נתון מלא ו', כלו' ממה שנתון לך מן השמים תתן לו. ד"א נתון, אפילו מה שנתנו לך לצדקה תתן לעני, וזהו מה שאז"ל אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב בצדקה:
פסוק יא:
חודש האביב ועשית. ס"ת שבת, מחללין שבת על ניסן. ד"א הפסח נשחט אפילו בשבת:
פסוק יא:
ועשית פסח. שיהא כל עשייתו לשם פסח:
פסוק יא:
עני כי בחפזון. ס"ת יין, צריך יין לארבעה כוסות:
פסוק יא:
שבעה שבועות תספר לך, עד שתגיע לל"ך ימים שהן נ' יום:
פסוק יא:
מסת בגימ' ת"ק, כל העולם כולו אינו כדאי כאותו יום שנתנה בו תורה, מס"ת במילוי מ"ם סמ"ך תי"ו בגימ' התורה, וכתיב למסת נקיים ילעג, זה המתגרה בבעלי תורה כדאיתא מסכת סוכה:
פסוק יא:
חג הסכות תעשה לך, ג' מצות נוהגות בחג, חגיגה ראייה שמחה, וסי' רח"ש לבי דבר טוב, ועוד סימן אחר יצאתי לשח"ר פניך:
פסוק יא:
והיית אך שמח. מלמד שלא ימלא אדם שחוק פיו בעוה"ז:
פסוק יא:
שלוש פעמים בשנה. שלוש מלא ו', ג' פעמים ו' הם י"ח ימים שגומרים בהם ההלל:
פסוק יא:
יראה כל זכורך. ס"ת כלה, ככלה הנראית לפני החתן:
פסוק יח:
שופטים ושוטרים. בא להזהיר לאדם שיעשה לו שופט, ולא אחד אלא רבים, וכן שוטרים ששופטים אותו ושוטרים שדנין אותו ולא יחשוב שהעולם הוא פנוי מבלי שופט ומבלי שוטר. ואמר בכל שעריך בא לרמוז על ז' שערי הגוף שהן ב' עינים וב' אזנים וחוטם והפה וראש הגויה, ללמד לאדם שיהיה לו שוטר ומושל על כל אחד ואחד מאלו האיברים, עינים מלראות ברע, אזנים מלשמוע דבר רע ולא קול אשה ולא קול שירים של עגבים. חוטם מלהריח ריח של ע"ז, פה מלדבר שיחה בטילה ומלדבר דבר נבלה, וראש הגויה מלבוא ביאת איסור ומלהוציא שכבת זרע לבטלה. כתב בחיי ז"ל בשלחן של ארבע, אמר כי הקב"ה בחר בשביעויות, כמו בימים שבת שהוא שביעי, בחדשים חדש השביעי, ובשנים שנת השמיטה, ובשמיטות ביובל, ובחר בפה שהוא שביעי ב' אזנים ב' עינים ב' נחירים והפה, פ"ה במ"ק בגימ' אחד, שלא נברא אלא ליחודו ית', ומכאן תדע עונש המדבר נבלה, בכל שעריך בגימ' אזן ועין וחוטם ופה ומעור. ושפטו את העם, לשאר איברים שישפטו אותם משפט צדק שלא ילקו על ידם, ואמר לשבטיך שיתנהגו כולם למאמריך, כי לשון שבט הוא לשון שררה ומלכות כמו לא יסור שבט מיהודה, שבט מישור שבט מלכותך, ועוד שבט הוא מטה כמו שבט מוסר, כלומר שתעצרם ותיסרם. לא תטה משפט שהוא אחד משלש רגלים שהעולם עומד עליהם שהן על הדין ועל האמת ועל השלום, שהעולם עומד על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים והיא עומדת על המים כדין, לפי שסובלת הילוך בני אדם והבהמות עליה ועבודת האדם בחרישה וזריעה, א"כ מן הדין הוא שתעלה הארץ למעלה והמים למטה ועל האמת שהיא חותמו של הקב"ה שחתם מעשה בראשית באמת, ברא אלהים לעשות ס"ת אמת, ועל השלום שעשה שלום ביניהם ואם יחסר אחד מהם העולם מתמוטט והולך לו, ועולים המים למעלה והארץ למטה כפי הטבע, ותבא להכיר פנים כי הפנים נראים במים ואם יעלו המים למעלה תכיר פנים, ולא תקח שוחד, ולא תקח לעצמך לומר שהעולם אינו מחודש ועולם כמנהגו נוהג ולא יעלו מים ולא תרד הארץ שהוא שח"ד נוטריקון שלא חדש דבר. ובפרשת משפטים הפלגנו בלקיחת השוחד עיין שם, כי השוחד כביכול יעור עינים של מעלה שנאמר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, וזה שלקח שוחד נותן ח"ו עורון באותם עינים, כפי מחשבתו שחושב שאין רואהו, ויסלף תרגם אונקלוס ומקלקל, שמקלקל את כל העולם על ידו שאחר שהיה יושב על כסא רחמים מקימו כביכול ומעמידו על כסא דין שעל יד השוחד מסבב גזל וחמס ושוד, והכתוב אומר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום וגו', א"כ מקלקל העולם, דברי צדיקם כתיב, דברי צדיק של עולם, אבל צדק צדק תרדוף, צדק גם כן האיברים שלך שיהיו עמך בצדק, ותחיה חיים טובים, זהו למען תחיה, ואם לאו האיברים שלך לא יהיו עמך בצדק ותחלה חלאים רעים מחולי לחולי וחייו כאלו אינם חיים:
פסוק כא:
לא תטע לך אשרה. שלא יוליד בן ממזר או בן רשע ע"י ההרהור ובשעת הזיווג. עוד לא תטע לך אשרה שלא יעשה עצמו ע"ז כמו שעשה פרעה וחירם מלך צור, ומי גרם לו הגאוה, זהו שסמך ולא תקים לך, לא תקים עצמך ללכת בקומה זקופה ומזה תבא ללכת בגאוה כמו המצבה, וכבר הפליגו חז"ל בגנות הגאוה עד שאמרו על פסוק גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד, וזהו אשר שנא ה' אלהיך: