מועדי קודש ארצנו
ההתעלות הלאומית שאנו זוכים לה עם הכניסה לארץ נותנת את אותותיה גם במועדינו המקודשים, שעליהם נצטווינו בספרים הקודמים וכעת הם מוארים באור חדש.
המועדים המיוחדים בצביונם הלאומי והקשורים באופן בולט למעלת ארץ ישראל הם שלושת הרגלים, שמועדי חלותם מותאמים לציוני דרך במעגל השנתי של עבודת האדמה, תקופות שבהן אנו זוכים לראות בחוש את הטובה המתקבלת מן השותפות ביננו לבין הארץ, אנחנו בעבודה והארץ בתנובה – בברכת ה' ממעל.
המועד הראשון נקבע בחודש האביב, עונת הפריחה המגלה את פרי הארץ על פני חוצות ומבשמת את העולם ביופי ובתקווה לשעת השמחה העתידה. אמנם נכון לעכשיו עוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ופרי העץ עודנו זקוק להמשך הקשר המבריא עם האדמה.
המועד הבא הוא זמן הקציר, המציין את העת שבה אנו מתחילים ליהנות מפרות עמלנו. הדגן נקצר והופך ללחם, פרות האילן נקטפים כשהם בשלים וראויים לאכילה. זהו הזמן הראוי לתחילת הבאת הביכורים, ועל כן הוא נקרא חג הביכורים.
המועד השלישי קשור בזמן האסיף, המציין את ברכת העושר הנשלחת באוצרותינו האוגרים בתוכם את תנובת השדות בטרם יבוא החורף.
בפרשתנו נצטווינו לשמור על קשר הזמנים בין מועד יציאתנו לחרות, שבו הופענו לראשונה כעם קדוש על במת העמים, ובין זמן האביב, בו מופיעה ברכת ה' לראשונה בארץ חמדת אבות: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך". כדי לזכור כי אין שליחותנו מסתיימת בעצמאות, שהעמידה אותנו במקומנו המיוחד, הזכירה לנו התורה כי יצאנו ממצרים בלילה; ללמד כי העצמאות כמוה כהכנה בלבד לעומת השכלול הרוחני שאליו אנו עתידים להתעלות.
עוד למדנו כי עצמאותנו איננה התפרצות של צורך טבעי הגורר אחריו רגשית בוסריים, אלא עלייה מלכותית הכרוכה בהדרגה ובסבלנות. על כן נצטווינו לאכול את הפסח על השובע, כדבר התורה: "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" – הרי הפסח בא מן הצאן? אלא הבקר לחגיגה ובשר הפסח למצוות ה', שנהיה כבני מלכים האוכלים צלי לא על מנת למלא את צורכי הגוף אלא כתענוג רוחני חברתי.
בדומה לכך עתידים אנו להצטוות מפי ישעיה הנביא על עונג שבת, ושתי מצוות אלו מלמדות כי ההתכלות בקודש כוללת עמה גם את חיי החול ומרוממת אותם אל עבודת ה'.
קרבן הפסח נתייחד בעניינו הציבורי, ופסק הרמב"ם שלכתחילה אין לשחוט אותו על היחיד כלל. עוד נאמר בדינו שאין הוא עולה על גבי המזבח אלא באותו "המקום אשר יבחר ה'", מקום שבו מתבלטת קדושת הציבור עד שיא התעלותה – במפגש עם אלוקי ישראל. גם בשעת היתר הבמות לא היה הפסח נזבח אלא בבמת ציבור, וכדברי התורה: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך".
שמחת המצווה מעוררת את החשק הפנימי להתעכב לפני ה' גם מעבר לצורך הפרטי של הקרבת הקרבן, ועל כן: "'ופנית בבקר והלכת לאהליך' – מלמד שטעון לינה לילה של מוצאי יום טוב".
מחג הפסח אנו עולים אל חג השבועות, הקשור ומחובר אל המועד הקודם לו על ידי ספירת העומר. אולם אם בספר ויקרא התייחסה מצוות הספירה לימים ("תספרו חמשים יום"), הרי בפרקנו היא מקבלת צורה כללית של ספירת שבועות ("שבעה שבעת תספר לך"), שהיא המתאימה לרוח השעה המבליטה את הכרת הכלל הגנוז בחיי הפרט. הכרה זו מחדירה את גודל השמחה שבעבודת ה' אל כל הסתעפויות צורות הפרט שבנו, ועל כן: "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך".
אחרון המועדים הוא חג האסיף, המצטיין בשמחה כפולה: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". מכאן שמחת בית השואבה במקדש, שהתפרשה על פני ששת לילות החג בתוספת כלי זמר, ריקודים ומחולות, וכמו שכתב הרמב"ם:
ובכלל אומרו "ושמחת בחגך" – לשמוח בם במיני שמחה, ומזה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פרות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד, והיא שמחת בית השואבה.
חג הסוכות מביא להתפשטות הכרת החיים הבריאים המקודשים בקדושת העם והארץ בכל חלקי החיים, וממנו נמשכת הברכה לכל השנה כולה.
לקראת סוף הפרק חזרה התורה וציוותה על הצורך לזכור את מקור הברכה והשמחה ולכבדו בעולת ראייה ובמתנות לעבודת ה' לפי הכרתנו וידיעתנו במרחבי הברכה: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך".