א שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ ב וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ ג לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּר֔ אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ ד וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃ ה לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ ו כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃ ז וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ׃ ח שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ ט שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃ י וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יא וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ יב וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ יג חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃ יד וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ טו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃ טז שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָ֖ה רֵיקָֽם׃ יז אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ יח שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃ יט לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃ כ צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ כא לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃ כב וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מיני תרגומא

ישעיה פיק ברלין

פסוק ב:
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר תרגום אונקלוס וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם וגו׳ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא מִן תּוֹרֵי. הנה גם רש״י פירש כך בזה הלשון וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן. שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאין עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השבע. עוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה עכ״ל: וכתב המזרחי ובקר תזבח לחגיגה שאם נמנו כו׳ ובספרי צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א״כ למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר תזבח לחגיגה והוסיף מלת תזבח אחר ובקר מפני שבזה יובן שהבקר אינו דבק עם הצאן רק הוא ענין לעצמו שכמו שתזבח צאן לפסח כך תזבח גם בקר לחגיגה ואם לאו אין מביאין עמו חגיגה אלא הפסח לבדו עכ״ל:
פסוק ב:
אמנם ממה שעל כל מלת שלמים בעברי ת״א נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא משמע גם הכא דתרגם כך דמפר׳ למלת ובקר בעברי פירושו שלמי׳. וכן ראיתי בהרשב״ם שכתב בזה הלשון צאן ובקר חכמים פירשוהו כתרגומו כי לפי הפשט גם נדריהם ונדבותיה׳ ברגלים היו מביאין כמו שכתוב בפרשת שור או כשב ובפינחס עכ״ל הרי דפירש הרשב״ם בתרגום נכסת קודשיא על שלמי נדרים ונדבות:
פסוק ב:
מיהו לפי מה דקי״ל שבת דף קי״ד. פסחים דף צ״ח. ביצה דף י״ט. ודף כ׳: סנהדרין דף ל״ו. דנדרים ונדבות אין קריבין בי״ט וכן פסק הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות חגיגה דין ח׳ אם כן אין לומר כפירוש הרשב״ם בתרגום אם לא דכוונתו על חול המועד אמנם אפשר לומר דהא דנדרים ונדבות אין קריבין בי״ט אינו מדאורייתא (וכמו שיתבאר לקמן) אלא מדרבנן א״כ שפיר יש לומר כפירוש הרשב״ם בתרגום אפילו ביום טוב. ודע בהרמב״ם לא איתברר בזה אי נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב איסור דאורייתא או דרבנן. אכן בביצה דף כ׳: אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהא (עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו. רש״י) אלא אפילו מדאוריי׳ נמי לא חזו וכו׳ ואם כן אין לומר כפירוש הרשב״ם. ברם י״ל אהך דרב הונ׳ פליג עליה רב אויא סבה דבעא מרב הונא (ביצה דכ״א) בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מהו לשוחטה בי״ט אמר ליה מותר אמר ליה (רב אויא סבא לרב הונא) וכי מה בין זה לנדרי׳ ונדבות (שחציין לו וחציין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה. רש״י) אמר ליה עורבא פרח כי נפיק אמר ליה רבה בריה (דרב הונא לאבוה לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח ליה מר בגוויה דגברא רבה הוא אמר ליה ומה אעביד ליה אני היום סמכוני באשישות ובעא מנאי מלתא דבעיא טעמה וכו׳ ואיכא למידק על רב אויא סבא ששאל לרב הונא דא״ל מותר) וכי מה בין זה לנדרים וכו׳ ונימא איהו לנפשיה דהא גם הוא מספקא ליה אי שרי אי אסור ולא פשיט לנפשיה דאסור כמו נדרים ונדבות. אכן יתכן לומר כשנבא לדקדק עוד במה דאמר רב הונא לרבה בריה ומה אעביד ליה וכו׳ ובעי מנאי וכו׳ מלת מנאי הוא שפת יתר דמי לא ידע דמיני׳ בעא. איבר׳ דרב אויא סבא לדידיה סבירא ליה דהא דנדרי׳ ונדבות אין קריבין בי״ט היינו מדרבנן שמא ישהא וא״כ בהמה חציה של נכרי וכו׳ שאין מקום לחשש זה איכא למימר דשרי. אבל לשיטת רב הונא דאמר דהא דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב היינו מדאורייתא שפיר אקשיה ולכוונה זו אמר רב הונא לבריה ובעי מנאי מלת מנאי דייקי כלומר לשיטתי שאל שאלה עצומה:
פסוק ב:
היוצא מזה לשיטת רב אויא סבא נוכל לקיים פי׳ הרשב״ם. ואולם לולא פירושי דבנדרים ונדבות מיירי התרגום הוי אמינא לפרש דרך פשוט דמיירי בשלמי חגיגה דזה שרי להקריב ביו״ט בין לב״ש ובין לב״ה כדאיתא ביצה דף י״ט. וחגיגה דף י״ז. וכן מבואר ברמב״ם פרק א׳ מהלכות חגיגה דין ח׳ אע״פ שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות מקריבין עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות עכ״ל:
פסוק ב:
והוי יודע בפסחים דף ע׳: אמר רב מאי טעמא דבן דורתאי (דאמר חגיגה דוחה שבת דכתיב (דברים ט״ז ב) וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח אמר רב אשי ואכן טעמא דפרושים (וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים. רש״י) ניקו ונפרו׳ אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה מניין למותר הפסח (בין שהפרישו פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח״כ נמצא זה בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת וכו׳ שקרב שלמים במועד או לאחר הרגל. רש״י) שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח צאן ובקר וכי פסח מן הבקר הוא בא והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר (היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה. רש״י) אמור מעתה נוכל לומר דגם אונקלוס ס״ל כרב נחמן דמלת ובקר קאי אמותר פסח שקרב שלמים ולכן כתב וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:
פסוק ב:
מיהו בזה במשמעות דורשין איכא בינייהו דרב נחמן מוקי גם מלת צאן (כמו ובקר) על מותר פסח אבל אונקלו׳ מפ׳ מלת צאן וכן רש״י בנמוקי חומש שהעתקתי פסח צאן שנאמר מן הכבשים וכו׳ וכן מטין דברי רב נחמן קצת בתחילתו שאמר וכי פסח מן הבקר בא וכו׳ משמע דלא קשיא אלא ממלת בקר אבל ממלת צאן לא קשיא דשפיר יש לומר דקאי אפסח כי כך מצינו (שמות י״ב כ״א) משכו וקחו לכם צאן וגו׳ וכן מוכח מספרי שכתב רש״י לעיל דף ע׳. ד״ה יוצא בה וכו׳ כדתניא בספרי וזבחת פסח וכו׳ עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן למה נאמר בקר וכו׳ הרי דעל הצאן לא קאמר למה נאמר צאן משום דשפיר יש לומר דקאי על פסח וכדאמרן דגבי פסח כתיב משכו וקחו לכם צאן. ורק הקושיא הוא למה נאמר בקר דאי אפשר לומר דקאי אפסח דהא כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו (ודע במלתא דרב נחמן איתא גם כן בזבחים דף ז׳: ודף ט׳. ומנחות דף פ״ג: בקצת שינוי נוסחא ממה דאיתא בפסחים דף ע׳: אבל מ״מ הכוונה אחת היא): ואחר ברורי דברים הללו קצת צריך ביאור במנחות דף פ״ב. במשנה מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין ת״ל וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים א״כ מה ת״ל צאן ובקר להקיש וכו׳ והרי לפי מה שאמרנו ממלת צאן לא קשה כלום ואם כן הו״ל לתנא לומר מה ת״ל ובקר:
פסוק ב:
ואבא היום אל העיון ז״ל הרמב״ן וטעם וזבחת פסח צאן ובקר על דרך הפשט כמו שור שה כשבים, ראובן שמעון לוי וזבחת פסח צאן ובקר לכך לא אמר וזבחת פסח מן הצאן ומן הבקר כאשר יאמר בכל מקום מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וכו׳ אבל צוה בפסח והוא השה שהזכיר כבר וצאן ובקר ואלים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה כאשר יצוה בשבועות ובסוכות שיאמר ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכו׳ ואונקלוס עשה צאן ובקר דבק עם הפס׳ ולא יתקשר הוי״ו יפה במלת ובקר ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים והנכון מה שאמרנו עכ״ל. הנה בזה די ביאור מי שלא רצה לפרש דמלת צאן קאי על פסח שהוקשה לו מה שהקשה הרמב״ן. והחכמה תנוח בלב מבין: ודע דכמו שאונקלוס אמר הכא על צאן בְּנֵי עָנָא, כן אמר נמי לעיל בפרשת בא (שמות י״ב כ״א) וְסִיבוּ לְכוֹן מִן בְּנֵי עָנָא. ועיין בתרגום יונתן. תמצא עוד כדי מדתן: