פסוק ב:צ דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים:
פסוק ג:ק שבשעה קלה נגאלו כולם שהרי לא הספיק בצקם להחמיץ ובנס זה יזכרו העוני:
פסוק ג:ר ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ דהא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. ויש לומר דזהו דוקא לדורות אבל במצרים לא נאסרו אלא אותו יום בלבד כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ח) ובפרק מי שהיה (דף צו):
פסוק ד:ש כי בפסח מצרים כתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והוה אמינא דוקא פסח מצרים שהיו אוכלין אותו בחפזון והיו מזומנים לצאת לדרך משום הכי לא תותירו אבל פסח דורות לא קא משמע לן והא דכתיב בפרשת כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ההוא באימורי פסח קמיירי והא דכתיב בפרשת בהעלותך לא ישאירו ממנו עד בוקר ההוא בפסח שני קמיירי:
פסוק ד:ת ויהיה פירושו אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא ארבעה עשר בניסן ולבוקר דבק עם ולא ילין כאילו אמר ולא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב יום ראשון:
פסוק ד:א פירוש דאי לא נסתלק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר ופשיטא דביום י"ד קמיירי דהא עליה קאי דכתיב לעיל מיניה וזבחת פסח וגו':
פסוק ו:ב והוי כאלו כתיב שם תזבח את הפסח בערב דהיינו בין הערבים וכבא השמש תאכלנו דהיינו בלילה ובמועד צאתך שרפהו. ומפני שאין השריפה חובה עליו משום הכי פירש כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו:
פסוק ז:ג דאין לומר לבקרו של ראשון דיום טוב הוא ואסור לצאת חוץ לתחום ועוד יש לומר דאין לומר לבקרו של ראשון שהרי חייב ביום ראשון להביא עולות ראיה כן כתבו התוספות פרק לולב וערבה (סוכה דף מז):
פסוק ח:ד עיין בהרא"ם שהאריך כאן ביותר וכבר הודעתי לך מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא:
פסוק ח:ה דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז' הרשות בידו:
פסוק ח:ו מבואר בפרשת בא עיין שם:
פסוק ט:ז פירוש לא בתחלת הקציר תליא מלתא אלא בקצירת העומר אך מפני שתחלת הקציר הוא העומר כתב מהחל חרמש בקמה:
פסוק י:ח תרגום די מחסורו כמסת חסרונו ומ"ם מסת שורש ושרשו מסס ודגוש הסמ"ך לחסרון אות הכפל:
פסוק יג:ט דלפי פשוטו קשה למה ליה למינקט חג הסוכות וגם באספך היה לו לומר חג הסוכות בלבד או חג האסיף לבד משום הכי אמר דבר אחר וכו':
פסוק יג:י פסולת גורן הוא התבן ויקב הם החרצנים לאפוקי המחובר והמקבל טומאה:
פסוק טו:כ כדתניא פרק לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא ליל יום טוב ראשון מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים מה שאין כן ליל יום טוב ראשון:
פסוק טז:ל אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד הוכרח רש"י לפרש גם כן על שלמי חגיגה מדכתיב איש כמתנת ידו והקרא מוסב אלמעלה דכתיב מסת נדבת ידך וכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' שזה רמז לשלמי חגיגה כי אין שמחה בלא בשר: חסלת פרשת ראה
פסוק יח:א לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה כמו ודברו השוטרים ותרגום וימללון סרכיא:
פסוק יח:ב ר"ל כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים אם כן את מי הם דנין הא כולם יהיו שופטים ומתרץ בכל עיר ועיר:
פסוק יח:ג דלא יתכן להיות דבוק עם נותן לך הסמוך לו כי מאחר שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל מלת לך אלא מוסב וכו' וכאלו כתיב ובשעריך ויחסר ו' דובשעריך ומפרש והולך אם כן למה לי למכתב תרווייהו לשבטיך ובכל שעריך ומפרש מלמד שמושיבין וכו':
פסוק יח:ד ר"ל לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחת שצריך שופטים לכל שבט ושבט ובכל שעריך מלמד שאם היו שני עיירות של שבט אחד שצריך שופטים בכל עיר ועיר ואם תאמר ואף אי לא מוסב על תתן לך יש לפרש נמי הכי מדכתיב נותן לך לשבטיך דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה ויש לומר דלך דכתיב גבי נותן מאחר שכתוב בו אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל אם כן הדרא קושיא לדוכתה לשבטיך למה לי אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך וכמו עשה לך דהוא תיקון הלשון הוא הדין הכא נמי אבל לך דכתיב גבי נותן מלת לך קאי אכל ישראל ולא תיקון לשון הוא אלא פירוש דנותן הוא דכתיב אשר ה' אלהיך נותן ולמי נותן לך ופירושי קא מפרש היינו לכל ישראל דאין לומר נותן לשבטיך וכי לשבטים ניתנה הארץ מה שאם כן גבי תתן לך כיון דלשבטיך מוסב על תתן אם כן אין אנו צריכים לפירושו דמלת לך על כרחך תיקון לשון הוא וקל להבין:
פסוק יח:ה רצ"ל הל"ל ושפטתם את העם משפט צדק שהוא נוכח כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח לא תטה לא תכיר ולא תקח ומתרץ מנה כו' והכי פירושו שופטים ושוטרים תתן לך כו' ומה טיבן של דיינים שתתן ומפרש ושפטו את העם משפט צדק ר"ל ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק שיהיו מומחים וצדיקים:
פסוק יט:ו כלומר כיון דלא תטה משפט כמשמעו דהיינו שלא יעוות הדין אם כן לא תכיר פנים למה לי ומתרץ ללמדך אף בשעת הטענות כו' ר"ל אפילו קודם המשפט גם כן לא יעוות הדין ולא יקלקל שלא יהא וכו' ולכך צריך רש"י נמי לפרש לא תטה כמשמעו:
פסוק יט:ז דאי אפשר לפרש שלא לשפוט צדק הרי כבר כתיב לא תטה משפט ואם כן לא תקח שוחד למה לי אלא שאפילו לשפוט צדק אסור ליקח שוחד אי נמי רש"י עצמו מפרש והולך ר"ל קרא דכי השוחד יעור נתינת טעם הוא על לא תקח שוחד ופירושו משקיבל שוחד ממנו אי אפשר לו שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו דהא לא קבל השוחד ממנו בתחלה אלא כדי שיזכהו ויעוות הדין לשכנגדו אלא שמע מינה לא תקח שוחד אפילו לשפוט צדק:
פסוק יט:ח ואם תאמר בפרשת משפטים פירוש כי יעור פקחים אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו עליו וכו' ויש לומר דהתם כתיב יעור פקחים ודאי קאי אפקחות שבו כלומר יעור הפקחות שתטרף דעתו וכו':
פסוק יט:ט ר"ל דלא קאי אדיינים אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת ואותן דברים של תורה הוא מסלף שלא פסק כדין תורה ויהיה מלת דברי כמו דברים ולא שיהיה דברי סמוך כמו חלוני שקופים שהוא כמו חלונים נטעי נעמנים שהוא כמו נטעים:
פסוק כ:י פירוש אף על פי דכל בית דין יכולין לדון הנתבע בעל כרחו מכל מקום מצוה על התובע שילך אחר בית דין יפה. דאין לומר כמשמעו בצדק תשפוט למה לי ועוד צדק צדק למה לי ועוד הא כבר כתיב לא תטה משפט אלא הלך וכו:
פסוק כ:כ דק"ל דהא צדק תרדוף שילך אחר בית דין יפה לא נצטוה אלא מי שיש לו דין עם חבירו וכי בשביל זה יחיו כל ישראל וירשו את הארץ ומתרץ דלמען תחיה לא קאי אצדק צדק תרדוף אלא מוסב אשופטים ושוטרים תתן לך וכו':
פסוק כא:ל דאם לא כן הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים ועוד הל"ל לא תעבוד אשרה מאי נפקא מינה בנטיעה אלא לחייבו וכו':
פסוק כא:מ אף ע"פ שבקרא לא כתיב ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח מ"מ מוכרח אתה לומר דגם לא תטע קאי אכל עץ דאם לא כן קשה היאך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, וכי עבודת אלילים דוקא אצל מזבח אסור לעבוד ושלא אצל המזבח מותר לעבוד אלא ה"ק לא תטע לך אשרה כלל בכל העולם כולו ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח דוקא הא שלא אצל מזבח מותר:
פסוק כא:נ הרא"ם כתב אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא אלא כל עץ סתם לא שנא בנטיעה לא שנא בבנין אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה דלא תטע דקרא אתרווייהו קאי בין אאשירה בין אכל עץ אצל מזבח ה' ועוד מצאתי דבפרשת בלק פירש"י על פסוק כאהלים נטע ה' לשון נטיעה מצינו באהלים דכתיב ויטע אהלי אפדנו ה"נ שייך לשון נטיעה על בית ועוד יש לומר דמרבינן לבונה בית מדכתיב כל דמרבה אפילו בונה בית:
פסוק כב:ס והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלהיך דמשמע מתחלה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחלה נמי היה שונא לזה:
פסוק כב:ע ויהיה פירוש אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלהיך ולא שמפרש אשר שנא ה' אותה מצבה לא תקים אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים זה אין נכון כי כל המצבות שנא ה' כדמפרש רש"י ואזיל:
פסוק כב:פ ואם תאמר מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות דהא מזבחות גם כן חק כנענים הוא כדכתיב לעיל בפרשת ראה ונתצתם את מזבחותם ויש לומר דלכך נקט רש"י מאחר שעשאום אלו לחק לעבודת אלילים ר"ל דאין לך עכו"ם בעולם שלא יעשו לה מצבה לכן שנא הקדוש ברוך הוא אותה אבל המזבחות אינן כל כך חק שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים לכך לא שנא אותן הקדוש ברוך הוא. רא"ם:
