פסוק א:שמור וכו׳ ואם לאו עבר וכו׳. לאו בשביל האביב לחוד סגי לעבר כדתניא בפ״ק דסנהדרין דף י״א על ג׳ דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה על שנים מהן מעברין ועל א׳ מהן אין מעברין ע״ש. ואפשר דכוונת רבינו על אביב של תקופה דאיתא התם דעל התקופה בלבד מעברין ועיין ברמב״ם פ״ד מה׳ קדוש החדש:
פסוק א:ממצרים לילה והלא ביום וכו׳. ההרגש שמבחוץ דהול״ל בלילה ומאי לילה וניחא ע״פ הפשט דכתב הכי לומר שלא יצאו ממש בלילה:
פסוק ג:לחם עוני לחם שמזכיר את העוני וכו׳. ק׳ דאדרבא זה מזכיר הגאולה ולא העוני שהרי בגאולה נאמר ויאפו את הבצק וכולי עוגות מצות וכו׳ וע״ק מאי נ״מ שיזכרו העוני וי״ל דהיא גופה דכתוב ויאפו את הבצק הזכרת העוני כמ״ש רז״ל שהוצרך הקדוש ב״ה להוציאם כ״כ בחפזון שאילו נשתהא עוד שעה א׳ לא היה ח״ו עוד תקומה לפי שהיו נכנסים בנ׳ שערי טומאה וידוע שהקדוש ברוך הוא לא גזר בין הבתרים אלא גירות כדכתיב כי גר יהיה וכו׳ והעינוי של עבודת פרך נתוסף מחמת עונותיהם ולכך רוצה הוא ית׳ שיזכרו העינוי שבזה יכניעו את לבם ולא יתגאו על הגאולה והיינו לחם שמזכיר את העוני. וזהו שמסיים רש״י בדבור שאח״ז וחפזון לא שלך היתה אלא של מצרי׳ שנתן הקדוש ברוך הוא כן בלבם לגרשם מן הארץ כ״כ בחפזון עד שלא יכנסו בשער הג׳ כדאמרן:
פסוק ד:ולא ילין וכולי אזהרה וכו׳. דאף על גב דכתיב בפרשת תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח לאו בבשר קא משתעי אלא במאי דאיקרי זבח שהוא נקטר דהיינו אימורין וללמד על שאר כל הקרבנות אתא וכדכתוב התם. ואף על גב דכתיב בפרשת בהעלותך בפסח שני ולא ישאירו ממנו עד בקר ואיכא למימר ק״ו לראשון י״ל אדרבא שני דוקא משום דיום שלאחריו חול גמור הוא ואינו שייך לפסח כלל ועוד דאין מזהירין מן הדין. ומ״ש דבר אחר וכו׳ משום דלהך פירושא ק׳ דלא הול״ל בערב ביום הראשון וכו׳ אלא הכי הול״ל אשר תזבח ביום הראשון בערב לבקר א״נ ליכתוב בערב יום הראשון ועוד דמן הכתובים נרא׳ דהכא לאו בקרבן פסח מיירי מדכתיב בתר הכי לא תוכל לזבוח את הפסח ואם איתא דה״נ בפסח משתעי קרא מ״ט הדר והזכיר הפסח בפ׳ שלאחריו לכך פי׳ דבחגיגת י״ד משתעי ולהאי פי׳ נמי ק׳ דלא הול״ל בערב ביום הראשון דמשמע דפי׳ הבי״ת בשניהן שוה אלא הכי הול״ל אשר תזבח בערב עד יום הראשון א״נ ליום הראשון עד בקר ועוד דהא פשיטא דלא גרע משאר שלמים שנאכלים לשני ימים:
פסוק ו:בערב וכו׳ שרפהו כלומר נעשה נותר וכו׳. ביאר הרא״ם ז״ל מפני שאין השריפה חובה עליו חזר ופירש שמה שאמר שרפהו כלומר נעשה נותר וכו׳ לא שחובה עליו לשרפו שכן במצות של הלכות פסח לא מנו אלא הזביחה והאכילה וכו׳ ולא השריפה עכ״ל. ולא ידענא מאי קאמר מר דהא שריפת הנותר הוא מצות עשה של תורה ככל שאר מ״ע וכן מנאה הרמב״ם ז״ל במנין המצות ופשוט. ומה שהכריח הרב ממה שלא מנו במנין מצות הפסח וכו׳ ה״ט שאין זו מצוה מיוחדת בקרבן פסח אלא דין כולל לכל הקדשים כשבאו לידי נותר. והכא נרא׳ דכוונת רבינו ז״ל במ״ש כלומר נעשה נותר משום דא״א לומר שרפהו בבקר כמשמעו ממש דהא בבקר הוא י״ט ואין שורפין קדשים בי״ט לכך הדר ופי׳ כלומר נעשה נותר ולשריפה קאי:
פסוק ז:ובשלת זהו צלי אש וכו׳. ואם תאמר דבר״פ הנודר מן המבושל דקא מהדר הש״ס לאתויי ראיה לסברת ר׳ יאשיה דסבר הנודר מן המבושל אסור בצלי מקרא דבדברי הימים גבי פסח יאשיהו דכתיב ויבשלו את הפסח באש וכו׳ אמאי לא מייתי מן התורה והיינו הך דהכא וי״ל משום דאיכא למדחי דהכא לאו בפסח איירי קרא אלא בחגיגת י״ד הבאה עם הפסח ולעולם בישול כמשמעו:
פסוק ז:ופנית בבקר לבקרו של שני וכו׳. הכריח הרא״ם ז״ל דליכא למימר לבקרו של ראשון שהרי הוא י״ט ואסור לצאת חוץ לתחום ע״כ. והא ניחא לר״ע דאית ליה תחומין דאורייתא אבל לרבנן דליכא איסור תחומין דאורייתא כלל מאי איכא למימר וי״ל דמדכתיב ופנית בבקר איכא למדרש הכי דאילו לבקרו של ראשון לאו פנוי הוא בבקר דהא בעי ראיית פנים בעזרה ולהקריב קרבנותיו עולת ראיה וחגיגה. אחר כך מצאתי כן מפורש בתוס׳ דסוכה דמ״ז עיין שם:
פסוק ח:ששת ימים וכו׳ ובמקום אחר וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דהא לעיל בהך פרשת׳ גופה כבר כתיבא אכילת מצה דכתיב לא תאכל עליו וכו׳ והך קרא ל״ל. ומ״ש דבר אחר היינו דלפי׳ קמא ק׳ דלהא לא צריכא דמלתא דפשיטא שכבר למדנו איסור אכילת החדש עד י״ו בניסן ממקום אחר דכתיב ולחם וכו׳ לא תאכלו וכו׳ ומאי קמ״ל הכא ותו אטו אי בעי למיכל כל ז׳ מצה מן הישן מי לא מצי מיכל. ולד״א נמי ק׳ דלשתוק קרא ולא לכתוב לא שבעת ימים ולא ששת ימים אלא בערב תאכלו מצות וממילא הוה ידענא דליכא חיובא אלא בלילה הראשון והשאר רשות והא ליכא למימר דא״כ הוה משמע דשאר הימים לא ליכול לא חמץ ולא מצה דאיסורא מהיכא תיתי ועמ״ש בפרשת בא בפ׳ שבעת ימים וכו׳ בענין זה דדבר שהיה בכלל:
פסוק ח:עצרת וכו׳ דבר אחר וכו׳. לפי׳ א׳ ק׳ דהא כבר כתיב בתר הכי בהדיא לא תעשה מלאכה ועצרת ל״ל ולד״א נמי ק׳ דאכילה היכא רמיזא בקרא ול״ד לנעצרה נא אותך דמסיים בהדיא ונעשה לפניך גדי עזים:
פסוק יג:באספך בזמן האסיף וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש קמא ק׳ דלהא לא אצטריך דהא ילפינן לה מדכתיב וחג האסיף תקופת השנה לכך מייתי ד״א ולד״א נמי ק׳ דבאספך מגרנך וכו׳ משמע מגרן ויקב עצמן ולא מהפסולת וכדדחי ר׳ ירמיה בפ״ק דסוכה די״ב כגון יין קרוש הבא משניר ואע״ג דרב אשי משני התם מגרנך ולא גרן עצמו ע״ש מ״מ שינויא דחיקא הוא ותו דפשט הכתוב לא מיירי הכא בדין עשיית הסוכה אלא בחג הסוכות שנקרא כן ומצות הסוכה במקום אחר כתיבא:
פסוק טו:והיית אך שמח וכו׳. משום דק״ל דלצווי לא צריכא דהא כתיב לעיל ושמחת בחגך:
פסוק יח:פירש״י ז״ל ושוטרים הרודין וכו׳ עד שיקבל וכו׳. הוה מצי לפרש המכים למי שנתחייב מלקות או מכת מרדות עפ״י הדיינים אלא משום דהכא לפי הענין בדיני ממונות מיירי כדכתיב לא תכיר פנים ולא תקח שחד וכו׳ מש״ה פירש שמכין עד שיקבל וכו׳:
פסוק יח:בכל שעריך וכו׳. דליכא למימר ל׳ שער ממש דא״כ לא ידעי׳ באיזה שער מדבר דהכא לא שייך לפרש בכל שער ושער דהיינו בשערי בתים ושערי חצירות ושערי מדינות ועיירות וכדדרשי׳ גבי ובשעריך דמזוזה ולכך פירש בכל עיר ומ״מ פסק הרמב״ם בריש ה׳ סנהדרין שמקום מושב הב״ד היה קבוע בשער העיר ומפיק לה מדכתיב הציגו בשער משפט:
פסוק יח:ושפטו וכו׳ מנה וכו׳. דאל״כ הול״ל ושפטת וכדכתיב בתר הכי לא תטה אבל אית׳ בספרי והלא כבר נאמר לא תטה משפט מה ת״ל משפט צדק זה מינוי הדיינים ע״כ משמע דמכח הכפל בלבד קא דריש. ומ״מ אי מהא נימא דלעולם בדיינים ולעבור בעשה ולא תעשה וי״ל דבספרי התם דרשו ושפטו את העם בעל כרחם משפט צדק זה מינוי הדיינים וא״כ ליכא למימר דאתא לעבור בעשה דכיון דושפטו את העם אצטריך לדרשה דבעל כרחם תו לא אייתר אלא משפט צדק בלבד ואין כאן משמעות עשה הילכך הוצרכו לפ׳ זה מינוי וכו׳:
פסוק יט:כי השחד וכו׳ משקבל וכו׳. וא״ת ואמאי לא פירש״י כדפי׳ בפ׳ משפטים דאפילו חכם גדול סוף שישכח תלמודו דכהה מאור עיניו ושמא י״ל דהכא דייק מדכתיב יעור עיני חכמים ותיבת עיני יתירה דידוע שהעורון הוא בעינים והול״ל יעור חכמים וכדכתיב התם יעור פקחים אלא דה״ק מלבד מה שאמור במקום אחר שמעור הפקחים עצמם דלבסוף ישכח תלמודו דכהה מאור עיניו דהיינו עורון בעין השכל ועורון בעין בשר בר מן דין נמי מעור עיני החכמים דהיינו בדין זה שהוא יושב ודן יעור עיניו כי עינים לו ולא יראה זכות לזכאי. ומאי דדרוש התם במשפטים שיכהה גם כן מאור עיניו ה״ט דאילו משום חכמה לחוד הול״ל חכמים כי הכא אלא מדקאמר פקחים משמע פקח בעינים ממש ואי לההוא לחוד הול״ל יעור ותו לא דפשיטא דבפקח מיירי דבעור כבר לא שייך תו למימר יעור:
פסוק יט:דברי וכו׳ המצודקים וכו׳. דליכא למימר דקאי על דברי הדיינין דהיכי קרי להו צדיקים אם לוקחים שחד בשלמא חכמים דלעיל ניחא אבל צדיקים ליכא למימר ואין לומר נמי דקאי על הצדיק בדינו שיסלף עליו הדין לחייבו דא״כ הול״ל צדיק ולא צדיקים לכך פירש דברים המצודקים. אך ק׳ דסוף סוף היינו יעור עיני חכמים לפי מה שפירש״י לעיל ותרתי ל״ל. וי״ל דההוא דלעיל יעור וכו׳ מיירי כשנוטל מא׳ מהבעלי דינים דא״א שלא יטה את לבו להפוך בזכותו ויסלף דברי צדיקים היינו אם נוטל מתרווייהו בשוה דהא נמי אסור מדאורייתא משום שחד לא תקח אם אינו שכר בטלה דמוכח כדאי׳ בכתובות פ׳ שני דייני גזלות והתם לא שייך טעמא דלעיל הואיל ומשניהם נוטל בשוה ומש״ה אצטריך אידך טעמא ויסלף וכו׳ דאפ״ה הואיל ועובר ונוטל שחד השחד מטמטם לבו ולא ידע אמיתות הדין:
פסוק כ:צדק וכו׳. דליכא לפרושי בדיין וליתן עשה על הלאו דלעיל דלא שייך לשון רדיפה בדיין הול״ל תשפוט וצ״ל שצווי זה היינו לשניהם הבעלי דינים ואפשר דמשו״ה כתיב צדק צדק ג״פ ומיהו ודאי שאם א׳ אומר לדון בעירו הדין עמו אפי׳ האחר היה רוצה לילך לב״ד הגדול כופין אותו לדון בעירו א״נ מתוקם כשמלוה אומר כן דכופין ללוה לילך משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאי׳ בפ׳ זה בורר:
פסוק כא:לא תטע וכו׳ לחייבו וכו׳. דהא אפי׳ לקיימה בלא נטיעה אסור כדכתיב לעיל ואשריהם תשרפון באש ולאו נמי איכא דקעבר על לא יהיה לך ולכך משני דקמ״ל הכא דמשעת נטיעה חייב אפילו לא באה לכלל קיום כגון שנעקרה קודם שתצמח וכי היכי דלא תיטעי לפ׳ שזה דוקא בנוטע יחור של אשרה ממש שכבר נעבדה לכך קאמר ואפילו לא עבדה רק שנוטע לשם אשרה חייב על הנטיעה:
פסוק כב:אשר שנא מזבח אבנים וכו׳. לכאורה כל זה שפת יתר דאטו לא ידעי׳ דמזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות זיל קרי בי רב ולא הול״ל אלא אשר שנא כי חק היתה וכו׳ אלא נראה דכוונת רבינו ליישב בא שגרת לישניה לשון הזהב קו׳ אחת דאיכא למידק בקרא היכי קאמר שהקב״ה שנא המצבה לפי שעשאוה חוק לע״ז והרי מזבח נמי הוה חק לע״ז דתרווייהו כתיבי בחד קרא ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וכוון רבינו לתרץ במאי דאי׳ בש״ס פ״ד מיתות דטעמא דקי״ל שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אף על גב דהואי לדידהו חק לע״ז משום דכיון דכתיבא שריפה באורייתא ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך לאו מנייהו גמרי׳ ושפיר דמי. ה״נ מפ׳ רש״י שזהו ההפרש שבין מזבחות למצבות דמזבחות כיון דכתיבי באורייתא פירוש שצוה השי״ת לעשות מזבח במשכן ובמקדש לאו מנייהו גמרי והילכך שפיר דמי לעשות מזבח בכל מקום בשעת היתר במות ולהקריב עליו אבל מצבה דליכא בה ציווי בתורה היא שנואה לעשותה בשום מקום ובשום זמן דנראה דמנייהו גמרי׳ ואף על פי שהיתה אהובה בימי האבות לא מיקרי עכ״ז כתיבא בתורה שהרי בזמן האבות אכתי לא עשאוה חק לע״ז ולאחר שעשאוה חק תו לא כתיבא ולכך שנאה ה׳ כי היכי דלא ליתחזי דגמרי׳ מנייהו. וז״ש רש״י מאחר שעשאוה אלו חק לע״ז. ובזה לא נצטרך לידחק במ״ש הרא״ם ז״ל שהמזבחות לא החזיקו בהם הגוים לע״ז כ״כ כמו המצבות ולא ידענא מנא ליה:
