פסוק טו:והיית אך שמח, לרבות לילי יו"ט האחרון של חג רבים מקשים הא אך מיעוטא הוא, ומחוסר ידיעה מקשים כן, דאיתא בפרק לולב וערבה (דף מ"ח) והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט אחרון או אינו אלא יו"ט ראשון כשהוא אומר אך חלק ומה ראית לרבות לילי יו"ט האחרון ולהוציא לילי יו"ט הראשון מרבה אני לילי יו"ט האחרון שיש, שמחה לפניו כו', ופירש"י לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה שלפניו לכוללו עם ז' הימים שיזבח שלמים ביום השביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמח למאי אתא כיון דכתיב ושמחת בחגך אלא לרבות ליל שמיני, וכיון דאתרבי ליל יו"ט שהוא טפל ק"ו להיום שהוא עיקר בשמחה ושאר הלילות ל"צ ריבוי, דימים אפילו לילות משמע וכי איצטריך ללילי יו"ט האחרון דאינו בכלל שבעה, וע"כ לילה אתרבאי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא ויום אתא בק"ו ואשמעינן שהשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה או אינו אלא לרבות לילי י"וט הראשון, ואשמעינן שצריך לזבוח שלמים עיו"ט לשמחת לילה הראשון ולא בעינן זביחה בשעת שמחה עכ"ל, הרי לפניך דאך מיעוטא הוא על לילה הראשון שא"צ לזבוח בעיו"ט בשבילו וריבוי דלילה האחרון מיתורא דקרא דשמח, ובפסחים פ' אלו דברים פירש"י דאתמעט יום השמיני אלא שכאן חזר בו רש"י, וכן עיקר דק"ו הוא:
פסוק יח:לשבטיך מוסב על תתן לך. לאפוקי דלא תימא דלשבטיך דבוק עם בכל שעריך אשר ה' נותן לשבטיך אותן שערים שה' נותן לשבטיך, וזה אינו דא"כ לך ל"ל, ותו דא"כ ירושלים לא צריכה לשופטים דהא לא נתחלקה ירושלים לשבטים לחד מ"ד סוף מרובה ובאמת היו עיקר סנהדרין בירושלים:
פסוק יח:ושפטו את העם וגו' מנה דיינים מומחים. דא"ל דמזהיר לשופטים שישפטו צדק כמו שאמר לא תטה משפט, דא"כ קשה היאך תלויה אזהרת דיינים במה שאמר בכל שעריך בכל עיר, ע"כ פירש דקאי על הממנים הדיינים שימנו מומחים הראויים לעשות משפט צדק דהיינו שכל עיר, ועיר תבחר את החשוב שבאותה העיר:
פסוק יט:לא תכיר פנים, אף בשעת הטענות. קשה היה לו להקדים אזהרה זו קודם לאזהרת לא תטה משפט דהמשפט הוא אחר הטענות. ונראה דהכתוב א"צ להזהיר שלא יטו משפט במזיד דאטו ברשיעי עסקינן וכבר הזהיר על זה כמה פעמים אלא דקמזהיר אפי' אחר שישפטו צדק דלא יטו משפט דהיינו שאם יהיה רך לזה וקשה לזה יסתתמו טענותיו ולא יטעון זכותו כראוי לו וטוען טענות, גרועות ואתה תפסוק אחר אותן טענות ובאמת אתה מטה משפט כי יש לו טענות טובות וזכיות והם נסתתמות ממנו ובהא ניחא מה שרש"י מוסיף וי"ו על לא תכירו ואמר ולא, וגם מ"ש רש"י כמשמעו ופשיטא שהוא כמשמעו מהיכא תיתי לאפוקיה ממשמעותיה, אלא לפי שהיה קשה מאי קמ"ל לא תטה משפט פשיטא הוא, והו"א לפרשו באיזה דרך שיש בו רבותא, מלמדנו רש"י שהוא מחובר ללא תכיר וכאילו נכתב ולא תכיר ממילא ולא נשאר לא תטה כמשמעו כפי מה שזכרנו:
פסוק יט:לא תקח שחד. אפילו לשפוט צדק. דא"א לפרשו לעות המשפט שהרי כבר נאמר לא תטה משפט, כן איתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ה) וכן פירש"י בפרשת משפטים, וק"ל מאי הוכחה מן לא תטה משפט דילמא קרא דלא תקח שוחד מזהיר על הלקיחה לחוד אע"פ, שלא הטה אח"כ משפט באמת כדאיתא גבי לא תשימון עליו נשך משעת שימה חייבים כדאיתא בפרק איזהו נשך (דף ס"ב) אבל לשפוט צדק באמת מותר וכמו שפירש"י בסמוך על לא תטע לך אשירה אפילו לא עבדה. וי"ל כיון דנותן, טעם כי השחד יעור עיני פקחים משמע דבאם אינו שייך טעם זה כגון שלא לידי מעשה אין איסור שוחד על הלקיחה:,
פסוק יט:דברי צדיקים, דברים המצדקים. צריך ביאור מה הם אותן הדברים והא נכלל הכל ביעור עיני חכמים שמהפך בזכות מי שאין לו זכות ומה לעשות עוד עולה ולא עשה, ותו לשון המצודקים משמע שנצדקו כבר וכי אך שייך זה כאן והלא עכשיו עסוקים בזה והיאך הניח יסוד לומר שהם מצודקים וראוי היה לו לומר ראויים, להצדק, ותו מה חידש רש"י בלשון משפט אמת. ונראה פירוש זה דתחילה אמר כשבא דין חדש לפניו והוא חושב ליקח שוחד ולשפוט צדק ולסמוך על חכמתו שלא יטה לבבו בשביל השוחד כמו שחשב שלמה בענין ריבוי נשים ולא יסור לבבו אני ארבה נשים ולא יסירו את לבבי ולבסוף נשיו הטו לבבו, ה"נ כן הוא שאיזה חכם יסמוך לומר אקח לי ולא אהפך בזכות מי שאין לו זכות, הכתוב אומר לו כי השוחד יעור עיני חכמים ולא תועיל לו חכמתו מלהנצל מלהפוך בזכות שנית דגורם השוחד שאפילו אם יש פסק דין שכבר נפסק בצדק ועכשיו בא לידי זה המקבל שוחד הוא מסלף אותן הדברים ומבטל ע"י איזה תחבולות כמו שהשטן מרקד בינינו בעוה"ר בזה, ע"כ אמר דברים המצודקים משפטי אמת כלומר שכבר נעשה משפט אמת ע"ז רק שזה מסלף אותו הפסק בשביל השוחד. כנ"ל נכון בענין זה:
פסוק כ:צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה. אם כוונת רש"י לתרץ כפל צדק צדק היה לו לומר ב"ד יפה יפה כיון שיפה פירוש צדק, ונראה דפסוק זה קאי אדלעיל שאמר מנה דיינים מומחים שיכולים לשפוט צדק, אמר כאן דודאי בני העיר יבחרו להם יותר חשובים שבאותה עיר וזהו ציווי על בני העיר, אבל מ"מ טוב להם שילכו לועד היותר חכמים כמו שאמרו בזה לבית הועד ובית דין הגדול שהוא צדק צדק. וע"כ לא הוצרך רש"י להזכיר רק פעם אחת יפה לפי שהב"ד במקומו הוא צדק היינו ויפה כמו שזכרנו בכל עיר ועור אלא שתלך לעיר אחרת ששם יש יותר יפה מב"ד יפה שבכאן ממילא יהיה שתי פעמים יפה:
פסוק כ:למען תחיה וירשת, כדאי הוא מינוי הדיינים. הרא"ם פירש דתיקן רש"י בזה דל"ת דהאי למען תחיה קאי על דסמיך ליה דהיינו צדק צדק כו' דאין שכר בזה שהוא כולל לכל ישראל כ"א על מצות צדק צדק שהיא על יחיד שהולך אחר ב"ד יפה אלא דקאי על תתן לך דהיינו מינוי הדיינים. ולא ניחא לי בזה דא"כ לא היה לרש"י לכתוב אלא מוסב על תתן לך כמו שכתב על לשבטיך, וכ"ש שלא היה לו להאריך ולכתוב בלשון כדאי הוא שהוא לשון יתור וגם מה שסיים ולהושיבן על אדמתן כל זה שפת יתר הוא לפירוש הרא"ם. ונראה דרש"י הוקשה לו מה שאמר למען תחיה וירשת, וזהו פשוט דקאי על כל פרשה זו דהיינו מינוי הדיינים אלא דקשה הא לא נצטוו ישראל למנות דיינים אלא בכל שעריך דהיינו כשכבר ירשו את הארץ והיאך, אמר למען תירש כו' וכבר ירשוה, ע"כ אמר התירוץ שהכתוב אומר יש לי מצוה גדולה שאצוה לכם שתקיימו אחר זמן שכדאי היא שבשבילה אחיה אתכם ואוריש לכם הארץ ואכניע אותה לכם בשביל קיום מצוה זו שם. (זה ביארתי בימי בחרותי והוא יפה אף נעים בעזה"י):
פסוק כב:אשר שנא כו' מאחר שעשאוהו אלו חוק לע"ז. בפ"ק דע"ז (דף י"א) הקשו התוספות דאמרינן דשריפה על המלכים היא חוק ופריך שם הא כתיב ובחקתיהם לא תלכו והא אמרינן בפרק ד' מיתות, (דף נ"ב) לענין הריגה בסייף דהוא כדרך שהמלכים עושין ופריך שם והא כתיב ובחקותיהם לא תלכו ומשני סייף כתיב באורייתא וא"כ בשורפין על המלכים נמי נימא דשריפה כתיב באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך כו', ותירצו התוס' דבחוק שהוא מיוחד לעכו"ם כההיא דשריפה לא מהני מה שכתוב בתורה אבל בחוק של עבדות שלהם בזה מהני מה דכתיב באורייתא כההיא דסייף וכיוצא בה, ומשו"ה כאן במצבה שהיא לעכו"ם לא מהני מה שהיתה אהובה להקב"ה בימי האבות כיון שעשאוה חוק לעכו"ם. והקשה רמב"ן א"כ מזבח אבנים נמי לאסור משום חוקי הכנענים דהא כתיב ונתצתם את מזבחותם ש"מ שהיה להם מזבתות. ותירץ דעיקר חוק שלהם היו המצבות רק שקצת מהם היו מקריבים על מזבחות. ול"נ מדאמר כאן אשר שנא ה' מכלל שהיתה אהובה וכיון שהיתה אהובה וחשובה טפי מקפיד עליה במה שעשאוה חוק לעכו"ם משל ליין של עכו"ם שאסור ושאר משקין שלהם אינה אסורין, ה"נ במצבה שהיתה חשובה והם לקחו החשיבות לעכו"ם, ולפ"ז ניחא ג"כ מה דקשה לא נקריב לחם ולא ננסך יין מפני שהם עושים כן אלא דדוקא מידי דהוה אהבה יתירה להקב"ה יקפיד עליה ותו לא כנ"ל: