פסוק א:אלה החקים כ״מ שנאמר בו אלה פסל את הראשונים אף כאן המקומות הראשונים כגון הר גריזים והר עיבל צריכין אתם ומצווין אתם לקיים אבל המקומות שעבדו שם הגויים אבד תאבדון.
פסוק ב:אבד תאבדון את כל המקמות בכלים שנשתמשו בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר דאילו המקומות אי אפשר לאבדן ועוד דקרקע עולם אינה נאסרת כדמפרש ואזיל.
פסוק ב:את אלהיהם על ההרים ודרשו רבותינו ולא ההרים אלהיהם.
פסוק ב:את אלהיהם חסר וי״ו ומוסב הוא לעיל. ואם תאמר אלהיהם על ההרים אשר עבדו שם הגויים את אלהיהם.
פסוק ג:ונתצתם את מזבחתם אהדריה קרא בשביל ואבדתם את שמם. ואשריהם תשרפון באש ובפרשת ואתחנן כתיב ואשריהם תגדעון ואמרו רבותינו כשנטעו ואחר עבדו מגדע מה שנוסף אחר שעבדו וכשנטעו אחר העבודה כולו בשריפה.
פסוק ג:ופסילי אלהיהם תגדעון ובפרשת ואתחנן כתיב ופסילי אלהיהם תשרפון באש לומר אילן שפסלו במחובר וגדעו נוטל מה שגדעו היינו תגדעון אבל פסול שנפסל כולו בתלוש ישרף. ד״א ליתן כאן וכאן גדיעה ושריפה שאם ישרפנו בלא גדיעה שמא לא ישרפנו כולו ואם יגדענו בלא שרפה הרי יעמידנו.
פסוק ג:ואשריהם תשרפון באש ע״י שארץ כנען היתה מוחזקת להם לישראל מאת הקב״ה ובשעה שאמרו בעגל אלה אלהיך ישראל אוו לאלוהות הרבה ונעשו כל העבודת כוכבים שבארץ כנען משל ישראל ועבודת כוכבים של ישראל אין לה בטול עולמית.
פסוק ג:ואבדתם את שמם כמו שמצינו מוסבות שם.
פסוק ד:לא תעשון כן לזבוח להקב״ה בכל המקומות.
פסוק ה:כי אם אל המקום אשר יבחר לא פי׳ המקום לפי שהשכינה שרתה בכמה מקומות כמו גלגל שילה נוב וגבעון ובית עולמים וחייב אדם לשנות לתלמידו דרך קצרה.
פסוק ז:ואכלתם שם כהנים ולוים.
פסוק ז:אתם ובתיכם לא נאמר והלוי לפי שפרשה זו נאמרה לענין קודם שנתחלקה הארץ שאין הישראל מוזהר על הלוי לפי שאין לו נחלה יותר מהלוי אבל למטה שנאמר בו והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם לבטח מזהיר על הלוים.
פסוק ח:לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו׳ תלה הכתוב איסור הבמות בבנין הבית לפי שעדיין לא נבנה הבית ולא נחו מאויביהם והיו טרודים במלחמה והיו יראים לבא כולם לעשות קרבנותיהם במקום אחד וכן כתיב בסמוך והניח לכם מכל אויביכם וגו׳ והיה המקום אשר יבחר וגו', וכן אמר דוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה ועתה הניח ה׳ לי מסביב אין שטן ואין פגע רע ועתה הנני אומר לבנות בית וגו'.
פסוק ח:איש כל הישר בעיניו כמו שפירש״י, ואין לפרש כל הישר בעיניו לומר שהיו עושין כל איש במה בראש גגו או בחצרו שהרי במדבר נאסרו הבמות כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'.
פסוק ט:אל המנוחה כשיניח הקב״ה אתכם מכל אויביכם מסביב.
פסוק ט:ואל הנחלה שתעברו את הירדן ותירשו את הארץ.
פסוק יג:השמר לך פן תעלה וגו׳ מה שהחמיר הכתוב כל כך לאסור הבמות משנבנה בית עולמים היינו שעל ידי הבמות גרמו להם לישראל שנמנעו לעלות לרגל ומזבחים ומקטרים בבמות, ומשהתחילו לזבוח ולקטר בבמות עוד הוסיפו למעול מעל לזבוח ולקטר לעגלים שבבית אל ושבדן.
פסוק טו:תזבח ואכלת בשר פרש״י אין לך בהם היתר גזה, כלומר הגוזז עובר בלא תגזוז אבל הגזה מותרת בהנאה כדאמרינן התם שער של בכור שהניחו בחלון ומת מותר. ועוד פרש״י אין לך בהן היתר חלב כאן משמע שהחלב אסור בהנאה מן התורה ובמעילה אמרינן חלב המוקדשין וביצת תורין לא נהנין ולא מועלין ומדלא מועלין אלמא ליכא איסורא מדאורייתא אלא מדרבנן אלא י״ל אם היתה חולבת בשעה שהקדישה החלב אסור אף דאורייתא אבל כשאינה חולבת בשעת הקדש אינו אסור אלא מדרבנן.
פסוק טו:הטמא והטהור [יחדיו] יאכלנו בין טמא בין טהור רשאין לאכלו מה שאין כן קודם שנפל בו מום שהטמא האוכלו חייב כרת.
פסוק טז:רק הדם לא תאכלו אעפ״י שע״י פדיון אני מתיר לך הבשר שהיתה אסורה מתחלה הדם אין אני מתיר לך, והוא הדין לחלב שאינו מותר אלא נקט ליה דם משום דאית ביה מילי אחריני שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד פרק כל הבשר.
פסוק יז:לא תוכל פרש״י רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה אבל אינך רשאי כיוצא בו ואת היבוסי וגו׳ לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה לא יבוסים היו אלא חתים היו אלא על שם העיר ששמה יבוס, כך מפורש בפרקי דר׳ אליעזר. ומה שפרש״י בספר שמואל ואת היבוסי מזרעו של אבימלך היו היינו דלא כרבי יהושע, ואף כי כתוב אם תשקור לי ולניני ולנכדי וכבר עברו אותן דורות בימי דוד מ״מ רואין היו השבועה כתובה על הפסחים וסבורין שעדיין השבועה קיימת.
פסוק יז:לאכל בשעריך מעשר דגנך עם הלויים מדבר במעשר ראשון ועם ישראל במעשר שני.
פסוק יז:ובכרת בקרך וצאנך והלא הבכור אינו נאכל אלא לכהנים והאי קרא בישראל כתיב אלא מפרישין היו ממנו שני ולדות הראשון של בהמה הבכור לכהן, והשני להם, ודרכן של ישראל לאכול בירושלים את שלהם כעין מעשר שני. ד״א בנקבות בכורות הכתוב מדבר ודרכן של ישראל לאכלן בירושלים ובירושלמי פלוגתא מהני תרי לישני. ד״א בבכור ממש דבר הכתוב ועם הכהנים מדבר כי הכהנים וגם הלויים בכלל ישראל הם כמו לפני ה׳ אלוקיך תאכלנו שפירושו מי שחייב לאכלו.
פסוק יט:כל ימיך אף בשמיטין ויובלות.
פסוק יט:על אדמתך הואיל ויש לישראל נחלה בארץ וללוי אין נחלה צריך שיתנו עיניהם עליהם בשעה שהם שרויין על אדמתן אבל בגולה לא שכשם שאין ללוי נחלה כך אין לישראל נחלה.
פסוק כ:כי ירחיב פרשה זו נאמרה כבר למעלה וחזר ושנאה לפי שנאמר בה למטה ועשית עולותיך. ד״א לפי שכל מה שכתב בה תדיר הוא בכל יום וחזר ושנאן כדי שיהיו רגילין ובקיאים בו.
פסוק כ:כאשר דבר לך והיכן דבר ושתי את גבולך וגו'.
פסוק כ:ואמרת אכלה בשר מכאן שלא יהא אדם לוקח ליטרא בשר אלא אם כן נמלך תחלה.
פסוק כ:כי תאוה נפשך כי במקום אם.
פסוק כא:כי ירחק ממך המקום על אותן שאינן מארץ כנען הכתוב מדבר ואעפ״כ דינם כמשפט שעריך.
פסוק כב:הטמא והטהור יחדיו אינו אומר שיאכלוהו בקערה אחת אלא כל אחד יאכל בפני עצמו דוגמא ויענו כל העם יחדו וגו'.
פסוק כו:תשא ובאת אל המקום הוא שאנו אומרים בתפלה במודעות והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך וכו'.
פסוק כז:והבשר תאכל הכהן את הראוי לו וישראל את הראוי לו.
פסוק כט:כי יכרית וגו׳ נסמכה פרשה זו כאן שהרי אם לא יכרית את הגויים לא ירחיב את גבולך.
פסוק כט:לרשת אותם מפניך תיבת מפניך קאי אכי יכרית.
פסוק לא:אשר שנא אפי׳ אתה עובד הקב״ה באותה עבודה שהם עובדים את אלהיהם אתה מכעיסו.
