פסוק ד:לא תעשון כן כו' א"ר ישמעאל וכי תעלה על דעת שישראל נותצין את המזבחות. קשה טובא דמשמע דר"י לית ליה מ"ש תחילה אזהרה, למוחק ולנותץ. ובספרי שהביא הרמב"ן איתא דר"י עצמו ס"ל כן, תו למה לא זכר ר"י אלא נתיצת מזבח ולא מחיקת השם שזכר לפני זה. ותו היאך שייך הפסוק שאחר זה כי אם אל המקום למה שקודם לו. ובג"א פירש דאזהרה דמחיקה א"צ התראה אלא במקום שיש קצת לטעות להתיר המחק כגון שנכתב שלא במקומו ע"כ הוא מוחקו שלא כדרך השחתה קמ"ל דאפ"ה יש אזהרה על זה, וע"כ אין שייך להקשות וכי ס"ד שישראל מוחקים השם וא"ל מאי מקשה ר"י על המזבחות שמא באמת לא הזהיר רק על המחיקה לחוד ולא על הנתיצה, ותירץ דא"כ אין קשר למ"ש כי אם אל המקום כו', בשלמא אי קאי על הנתיצה שפיר יש קשר כמ"ש הרמב"ן שלא תעשו נתיצה למזבח אלא יהיה חשוב בעיניכם עד שתדרשוהו תמיד להביא עולותיכם, אבל על המחיקה אין דביקות להאי, כי אם עם מה שלפניו. כ"ז הוא דרך הג"א, ואינו מיושב דא"כ מנלן דקאי האזהרה כלל על המחיקה במקום שאין השחתה אלא שנכתב שלא במקומו, דילמא בזה אין אזהרה כלל והאזהרה קאי על הנתיצה לחוד ויבא אחריו שפיר כי אם כו' ומן מחיקה שזכרנו לא דבר הכתוב כלל ואפשר שהוא מותר:
פסוק ד:והנלע"ד בזה דאין חיבור כלל לכי אם הקודם הן באזהרת נתיצה הן באזהרת מחיקה אלא דוקא לפי דברי ר"י דאמר לא תעשו כמעשיהם כו', ובזה שייך שפיר כי אם כו', דהיינו שלא תגרמו ביטול המקדש אלא אדרבה תרבה בכבודו ומרחוק תדרשו להמקום אשר יבחר ה' כו' ור"ש ור' ישמעאל אין בהם פלוגתא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ושניהם אמת, דאי לא נאמר אלא אזהרת מחיקה ונתיצה לחוד קשה דא"כ אין קשר לכי אם עם הקודם ע"כ צ"ל שלא תעשו כו', ואי להא לחוד קשה מאי לה' אלהיכם דהא לא קאי אלא על שלא יחטאו כמעשה העכו"ם לא שייך בזה לה' אלהיכם אלא לא תעשון לחוד הל"ל, אלא צ"ל דמכוין לא הרת מחיקה ונתיצה, והא דלא נקט ר' ישמעאל רק נתיצה נראה לתרץ בטוב טעם, דלכאורה יש עוד להקשות מאי קושיא הוא וכי ס"ד שישראל נותצין כו' מאי, שנא אזהרה זו משאר אזהרות ולמה לא קשיא ליה על לא תרצח וכי ס"ד שישראל רצחנים, אלא ברור הוא דעיקר הקושיא דודאי התירוץ הוא בדעת המקשן ג"כ דאין כאן מקשן אלא הוא מותיב ומפרק, דודאי הכוונה על העתיד היא שלא יחטאו ויגרמו חורבן, אלא דבשעת הקושיא היה סבור דמזהיר שע"י עבירות הללו ממש דהיינו מחיקה ונתיצה היה החורבן, וע"ז מקשה ר' ישמעאל וכי ס"ד שישראל ינתצו דאע"פ שעשו כל עבירות לא מצינו שנתצו המזבח אלא אדרבה היה המזבח חביב להם הן בבית ראשון הן בבית שני, ומן מחיקה ל"ק ליה דבאמת מצינו מחיקה בבית ראשון דיהויקים קדר כל האזכרות שבתורה, אבל נתיצת מזבח לא מצינו, ולמה הוצרך להזהיר על זה שיגרמו החורבן, ומתרץ ע"ז דלא על אלא עבירות ממש קאמר אלא סתם שלא יעשה כמעשיהם ויגרמו חורבן. וא"ל בפסוק במלכים את מזבחותיך הרסו, דכבר פירש"י שם דמיירי מבמת יחיד שהיה מקריב לש"ש אבל ממזבח של ירושלים שלא נהרס מישראל לעולם עדיין לא קאמר:
פסוק ה:לשכנו תדרשו זה משכן שילה. פירוש דהאי קרא גופיה על ירושלים כי שם בחר ה', אלא מיתור לשון של לשכנו מרבינן אפילו שילה, ובזה מתורץ מה שקשה דהא פירש"י לקמן על באחד שבטיך דהיינו בחלקו של בנימן ולמעלה הוא אומר מכל השבטים כו' דהא כאן מיירי בשילה אלא כמו שזכרתי דכאן מיירי בתרווייהו:
פסוק יד:באחד שבטיך כו' בחלקו של בנימן. כתב הרא"ם היינן אליבא דמ"ד ירושלים נתחלקה, לשבטים אבל למ"ד לא נתחלקה צ"ל דאמר שבטיך היינו שילה. אישתמיטתיה דברי התוספות, בפרק מרובה בסופו, כתבו דלמ"ד לא נתחלקו פירושו שחלק בית המקדש נתחלק אלא שחזרו וקנו כל ישראל ממנו ונתנו לבנימן דושנה של יריחו בעדה כדי שיהיה לכל ישראל חלק בבית המקדש, אלא דקשה ל"ל לרש"י לומר כשקנה דוד כו' האבלאו הכי יש לומר דכ' שבטיך היינו שחזרו וקנו ממנו כמו שזכרנו:
פסוק טז:רק הדם לא תאכלו, אע"פ שאמרתי לך שאין בו זריקת הדם. הקשה הרא"ם הא כתיב באחרי מות כל דם לא תאכלו פירש"י יכול במוקדשין הכתוב מדבר כיון שנאמר בם כי הדם הוא יכפר חולין מנין ת"ל כל דם אפילו חולין א"כ ל"ל כאן איסור, בפסולי מוקדשין, וי"ל דהו"א דדוקא בחולין שהם תמימים וראויים להתקדש אסור אבל כאן שמיירי בקדשים שהוממו דלא תניא כלל להתקרב לקרבן אימא מותר קמ"ל. וראיתי בספר אחד שמקשה בשם מהר"ם יפה שמקשה א"כ חולין שהוממו יהיה מותר, ותירץ שזה נלמד, במה הצד והאריך בזה. ולי אין כאן קושיא כלל דאנו רואים, שאסרה תורה בקדשים תמימים וגם במומן א"כ כיון שכלל הכתוב בכל דם גם חולין ממילא הוה חולין שוה, לקדשים לגמרי ואפילו בהיקש שאין מפורש אמרינן אין היקש למחצה, כ"ש במה שהשוה בפירוש בפסוק חולין לקדשים:
פסוק טז:תשפכנו כמים, לומר לך שא"צ כיסוי. כתב הרא"ם לא שמעתי פירושו והלא אין הכיסוי נוהג אלא בחיה ועוף כדכתיב ציד חיה או עוף חיה ועוף אין בהמה לא. ותפסו עליו רבים דאשתמיט מיניה תלמוד ערוך בפרק כיסוי הדם (דף פ"ד) אומר נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כיסוי אף בהמה לא בעי כיסוי, הרי דאי לאו האי קרא הו"א דבעי כיסוי אף בבהמה:
פסוק כ:כי ירחיב וגו' למדה תורה דרך ארץ כו'. נביא תחילה הסוגיא דפרק קמא דחולין (דף י"ו) דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה (כשיבואו לארץ הותרה להם בשר ע"י תאוה בלא הקרבה) שבתחילה במדבר משהוקם המשכן היו נאסרים בלי הקרבה למזבח משנכנסו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה מפסוק זה וזבחת כו'. וא"ל כיון דכי ירחיב כו' מיירי בהיתר תאוה ל"ל אח"כ כי ירחק כו', נראה דכי ירחיק הוא טעם למה שאמר שאין איסור תאוה אפילו לקרובים למקדש ולפני אותן הרחוקים, כן נ"ל, ותו אמרינן דתניא כי ירחק ממך המקום כו' וזבחת א"ר עקיבא לא בא הכתוב אלא לאסור בשר נחירה שבתחילה הותרה בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה שנאמר וזבחת ואמרינן שם דלר"י לא הותר בשר נחירה מעולם ולר' עקיבא לא נאסר בשר תאוה מעולם ופירש"י דלר' עקיבא קרא דבכל אות נפשך תאכל בשר לא אתא להורות היתר בשר תאוה אלא כדדריש ראב"ע למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. ונראה לי דגם לר"י יש לימוד זה של ראב"ע מכח הפסוק זה דכי ירחיב דאל"כ כי ירחיב ל"ל אלא הרחבת תיאבון ועושר קאמר, אלא דמ"מ עיקר קרא דוזבחת אתא להיתר תאוה ולשון ירחיב מלמד דרך ארץ, אבל ר' עקיבא ס"ל דמעולם לא נאסר בשר תאוה ועיקר הפסוק בא ללמוד דרך ארץ לחוד. ולפ"ז שפיר פירש"י כאן כר' ישמעאל דעיקר הפסוק להתיר התאוה אלא דלשון כי ירחיב מלמד דרך ארץ. והרא"ם הקשה על רש"י דתחילה פירש הרחבה היא הרחבת עושר ואח"כ פירש הרחבת גבול. ולי אין כאן קושיא כלל וכולו כדברי ר' ישמעאל אתיא כמו שזכרתי:
פסוק כב:אך כאשר יאכל וגו' אינך מוזהר לאכול בטהרה. לא הבנתי למה נקט דבר זה הא בהדיא כתיב הטמא והטהור כו' ופ"ק דחולין שם אמרינן דאפילו בשעת איסור בשר תאוה היינו בהמה דחזיא להקרבה אבל צבי ואיל מעולם לא נאסר לתאוה והיינו כדי לפרש הפסוק כצבי וכאיל דה"ק כמו שאנו במדבר נוהגין היתר לתאוה כצבי ואיל כך תנהגו היתר אפילו בבהמה משעת כניסה לא"י וזהו דרך פירוש על הפסוק אבל מ"מ אין לנו נ"מ לדינא, ובפרק ב' דחולין (דף כ"ח) אמר ר"א הקפר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי מוקדשים מה פסולי מוקדשים בשחיטה דכתיב לעיל מיניה וזבחת אף צבי ואיל בשחיטה. וע"ז קשה דהא כאן לא מיירי מפסולי המוקדשין אלא מחולין ולעיל הפסוק רק בכל אות נפשך מיירי בפסולי מוקדשים ושם לא נזכר וזבחת ורש"י מביא שם ספרי שאמר מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה וכו', ולפ"ז ניחא:
פסוק כח:הטוב, בעיני שמים. ודאי א"ל איפכא דהישר הוא בעיני שמים דסמיך ליה בעיני ה' דאין ראוי להקדים שיש לו מעיני אדם ממה שיש בידי שמים אלא דעל הכתוב עצמו קשה למה לא כתב הך בעיני ה' סמיך להטוב כיון דעליה קאי. נראה לתרץ דאי הוה כתב הכי הו"א דלא קאי אלא על הטוב לחוד ע"כ כתבו בתר תרווייהו לומר לך דגם הישר שהוא בידי אדם תלוי בידי שמים, ע"ד שאמרו חז"ל כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, בזה אמר בעיני ה' על תרווייהו דלא מבעיא מה שידענו שרוח המקום נוחה הימנו אלא מה שלא ידענו, כי אם מצד שהוא נוח לאדם, גם זה הוא בעיני ה' אלהיך:
פסוק ל:איכה יעבדו כו' לפי שלא ענש על ע"ז וכו' הרמב"ן הקשה דכאן משמע שבאלהזהיר על ע"ז שלא יעבדוה והכתוב אומר לא תעשון כן לה' אלהיך דמשמע שאינו מזהיר אלא שלא לעבוד בעבודתם לה' אלהינו והרא"ם תירץ שהך לא העשה הוא אזהרה אחרת כלומר ואעשה כן גם אני לאלהיהם ואפילו לה' לא תעשון כן בעבודתם. וקשה ע"ז דהא באיכה יעבדו נכלל גם זיבוח וקיטור עכ"פ והיאך יאמר לא תעשה כן לה. ונ"ל לתרץ דכאן מזהיר על השיתוף דהיינו שכל האומות מודים באלהותו של הקב"ה שקורין אותו אלהא דאלהייא דהיינו שמשתפין לו איזה מערכת השמים באמרם שהקב"ה משפיע ע"י אותו המשותף כל אחד לפי דעתו, ע"ז אמר איכה יעבדו כו' את אלהיהם היינו השיתוף שקורין אותו ג"כ בשם אלהות אעשה כן גם אני לשתף איזה שר של מעלה להקב"ה ח"ו ועפ"ז מתורץ עוד מ אח"כ לא תוסיפו כו' והוא נזכר כבר לעיל לא תעשו לכבודו לשתף לו ח"ו, ולא זו בלבד שלא תוסיפו לו אלהות אלא ה"ק אפילו לה' לבדו לא תוסיפו שום עבודה יותר ממה שנצטויתם לא פחות ולא יותר, אלא הוספה מדרבנן מותר דהיינו גדר למצוה כגון שבות ושניות לעריות, וע"כ אמר הכתוב תשמרו לעשות, פירוש שמירה מדרבנן כדי לעשות המצוה ולא יכשל בה זה אני מתיר לך אבל לא דרך הוספה במה שאינו דרך שמירה, כנ"ל נכון: