אלה החקים. פי׳ בספרי והובא בקידושין דל״ז ע״ז המקרא החקים אלו המדרשות היינו י״ג מדות שבהם מחוקקים את המקרא ודורשים:
והמשפטים. אלו הדינים שיצאו ע״פ חקירת התלמוד:
אשר תשמרו. זו משנה:
לעשות. זו מעשה. ופרש״י משנה מביא לידי מעשה. ויש בזה הלשון שתי כונות היינו גם מעשה בפועל גם מעשה שהוא החקירה לעשות דינים מחודשים. ועיקר פרשה זו באה בשביל סוף הפסוק כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. והכונה דכל המבואר בפ׳ זו הוא הנהגה תדירית איך ינהגו בא״י ע״פ התורה ולא ככל המצות שבאים במקרה או בזמנים ידועים. משא״כ עסק הקרבנות שבפ׳ זו בזה היה תלוי הליכות חיי ישראל בא״י. זה נקרא כל הימים אשר אתם חיים. ובאשר היה משונה גם ממנהג אוה״ע לע״ז שלהם. גם ממנהג ישראל שהיה במדבר ע״כ הוצרך להזהיר ולפרש באר היטב ההבדל שבהם. וגם זה היה בא אחר החקירה ע״פ החקים והמשפטים דבלי תורה שבעל פה א״א לדעת שום מעשה:
אבד תאבדון וגו׳. קודם שבא לעיקר הפ׳ שהוא ממקרא ו׳ ואילך איך ינהגו בקרבנות הזהירה תורה לטהר את הארץ מע״ז. שהרי כ״ז שהארץ מלאה גילולי ע״ז אין הקרבנות בבית הבחירה עושים את המיועד לפעולתם. דע״ז מסלק את השכינה מן הארץ. ואע״ג שכבר נזהרו בשעת מלחמה לאבד ע״ז כמבואר לעיל ז׳ ה׳ כי אם כה תעשו להם וגו׳ מכ״מ הרי נשאר מקומות שלא הגיע לידם בשעת כבוש. ע״כ הוזהרו שאחר כבוש וחלוק יהיו עסוקים לטהר את הארץ מטומאת ע״ז:
ואשריהם תשרפון באש. מה שהיה בשעת כבוש רק מצות גדוע עתה תשרפון וכדאיתא בע״ז דמ״ה גדע ואח״כ שרוף:
ופסילי אלהיהם. מה שנמצא אחר כבוש וחלוק ויש מהם ניכרים שהם חדשים ואינם אשרה דמשה. ע״כ תגדעון. דמהני ביטול כדאיתא בע״ז דנ״ב :
לא תעשון כן וגו׳. הדרש ידוע שהוא אזהרה למוחק השם וכדומה. אבל לפי פשוטו ש״מ קאי על עסק קרבנות שהיו אוה״ע נוהגין לע״ז שלהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן אבל אנו מוזהרים שלא נעשה כן מזבחות לה׳ בכ״מ. ולזה כוון הראב״ע:
לשום את שמו שם. במקום בהמ״ק השראת שמו ומשכנו. משא״כ בנוב וגבעון לא היה השראת שמו שהרי הארון לא עמד שם מש״ה היו הבמות מותרות:
לשכנו תדרשו. כשתתפללו יהי לשכנו. כידוע דהמתפלל צריך להפוך פניו לירושלים שנאמר והתפללו אל המקום הזה. והיינו לשכנו תדרשו אפילו בשעה שתהיו בביתכם במדינה:
ובאת שמה. בעת המוכשר לזה בזמן ראיית פנים ברגלים:
עלותיכם וזבחיכם וגו׳. ואח״כ כתיב ואכלתם שם והרי עולות אינן נאכלין אלא כך היה נהוג בישראל בשעה שהוא רוצה להביא שלמים כדי להשיג תכליתו שהוא לפרנסה או לשלום היה מביא עולה עמו לא לעיקר תכלית העולה שהוא להשיג דעת אלהים כמש״כ בס׳ שמות י״ח י״ב אלא לצרף לשלמים להדר קרבנו. וכיב״ז בשלמי עצרת כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ג י״ח. והכי היה בקרבנות יחיד כמש״כ שם כ״ב י״ח. וא״כ אע״ג דעולה כולה כליל נאמר על הכלל ואכלתם שם דכמו דשלמים עצמו אינו נאכל כולו כי החלב לגבוה אלא מכ״מ נקרא שהשלמים נאכל כך העולה הבאה עמו אף ע״ג שאינו נאכלת מכ״מ עיקר הקרבן שמכוונים הבעלים שהוא השלמים נאכל. וע״ע להלן י״ג:
ואת תרומת ידכם. כאן ודאי הכונה על ביכורים כפרש״י וגם ביכורים באים להשפיע ברכה בישראל כמבואר בתנחומא פ׳ תצוה דביכורים מכל מין היה מברך את מינו:
ואכלתם שם. ישראל שלו והכהנים שלהם:
לפני ה׳ אלהיכם. בירושלים:
ושמחתם בכל משלח ידכם. יהיה השלמים וש״ד מועיל לברכה בכל משלח יד לזריעה או לעסק:
אתם ובתיכם אשר ברכך ה׳ אלהיך. יהי׳ מועיל לשלום בית לשמוח יחד הוא ואנשי ביתו שברכהו ה׳:
לא תעשון וגו׳. עד כאן הזהירה תורה שלא לעשות כמנהג אוה״ע לע״ז שלהם. ועתה מזהיר שלא לנהוג כמו שהיה במדבר. והנה כבר ביארנו בפ׳ אחרי י״ז ה׳ שבשביל שהיה אסור לאכול במדבר בשר תאוה שחוטה לכ״ע אפילו לר״ע מש״ה התירה תורה להקריב שלמים במשכן בשביל לאכול בשר כאות נפשו. ודבר זה נאסר בא״י שהותר בשר תאוה שחוטה. והיינו פשטא דהאי קרא לא תעשון וגו׳ איש כל הישר בעיניו. שמקריב שלמים בשביל שהוא רוצה לאכול בשר. ולא בשביל שמקריב לשלחן גבוה. [והא דאי׳ בגמ׳ לאסור במות דלא כמו בגלגל שהיו במות מותר אינו אלא דרש וכונה שניה אבל לפי הפשט פי׳ היום במדבר]:
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וגו׳. שהייתם במדבר והיה החשש שלא תזבחו לשעירים מש״ה נאסר לכם שחיטת חולין. ובשביל זה הותר לכם לאכול לנפשם שלמים לתאוה אבל כהיום
וישבתם בטח. לא תחושו עוד לשדים ומזיקים שמצוי במדבר ע״כ והיה וגו׳:
את כל אשר אנכי מצוה אתכם. דוקא מה שאני מצוה ולא בהמת חולין לתאוה ומקדיש בשביל זה לשלמים:
עלותיכם וזבחיכם. כבר נתבאר:
ותרומת ידכם. כאן אין הפירוש ביכורים שהרי פסוק זה והבא אחריו לא בא להשמיענו אלא בדבר אכילת קדשים שקרב לגבוה ומכ״מ מותרים לנשים ועבדים. והרי ביכורים אינו קרב לגבוה כלל. אלא הפי׳ של ותרומת ידכם היינו נדבות כמש״כ הרמב״ן מש״ה לא כתיב כאן ונדבותיכם תדע שהרי לא כתיב כאן בכורות והיינו משום שאינו נאכל אלא לכהנים כמו ביכורים אלא פי׳ תרומת ידכם הוא נדבות ומש״ה כתיב כאן תרמת חסר. ולא כמו לעיל ו׳ ולהלן י״ז דכתיב מלא. דשם הוא שם העצם וכאן על שם הפעולה אשר תרימו כמו הרימתי ידי וגו׳:
וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳. דוקא תדרו לה׳ בשביל להקריב לגבוה ומחמת זה חובה להביא מן המובחר שזה כבוד שמים משא״כ במדבר שהיו מקריבים שלמים לחמס לנפשם לא היה החיוב להביא נדרו מן המובחר. וע׳ מש״כ בספר ויקרא ז׳ י״א בפירוש המקרא אשר יקריב לה׳:
ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם. לא יהא שמחת לב כאוכל בשר תאוה לשובע וכמו שהיה במדבר אלא דוקא לפני ה׳ אלהיכם:
ובנותיכם וגו׳. דלא נימא אחר שדומה לאוכל משלחן גבוה אין הנשים ועבדים ראוין לזה שדעתם קלות ואיכא בהם פריצותא מש״ה אשמעינן דאע״ג דמתחלה חובה על בעל הקרבן להביא לשם ה׳ ולא לעצמו מכ״מ אחר שהביא רשאים גם נשים ועבדים לאכול:
והלוי אשר בשעריכם. לא נימא אחר שאין שלמים באים אלא לברכה. דוקא הוא ובניו וב״ב שהברכה מגעת לטובתם. משא״כ הלוי מה לו ולשמחתם. ע״ז בא הכתוב שגם הלוי יאכל עמם. שהרי אין לו חלק ונחלה אתכם. א״כ רק בטוב לכם ואיכא ריוח ביתא ייטב גם לו. והוא משתתף עמכם:
השמר לך וגו׳. עד כה דברנו בשלמים. והעולות שבאים עמהם תכלית אחד להם להתברך בשפע ברכה ושלום היוצא מציון וירושלים דוקא מקום מלכותו ית׳. ועדיין הייתי אומר דמי שמביא עולה בפ״ע והוא כדי להשיג דעת אלהים כמאמר הושע ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות וכמש״כ בס׳ שמות שם ובכ״מ. והיה הדעת נותנת דזה שרי בכ״מ שראוי ומסוגל לקדושה כמו בבתי כנסיות ובבמ״ד. והיינו שהזהיר עוד השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. בעיני השכל אשר כאן הוא מקום מוכשר להשיג רוה״ק ודעת אלהים:
באחד שבטיך. לא מיבעי באותו שבט שנבחר בו לבנות בית הבחירה שאינו רחוק כ״כ ויכול לבוא לבהמ״ק. אפילו משבט לשבט האחד הנבחר שקשה לילך לשם. מכ״מ דוקא באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ולא במקום אחר:
ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. כל פרטי דיני קרבנות. משא״כ במת יחיד אפילו בשעה שהותר אין שם כל דיני קרבן כדתנן שלהי זבחים מה בין במת יחיד לבמת צבור:
רק בכל אות וגו׳. אחר שפירש הבדל בין א״י לזמן המדבר בחומר הקרבנות שאסור להביא שלמים לשם אכילת בשר כמו במדבר פי׳ הכתוב דנגד זה הותר בשר בכל אות נפשך:
תזבח ואכלת. לא כמו במדבר שהיה אסור בשר שחוטה אבל היום רשאי לשחוט ועדין לא נתפרש שאסור לאכול שלא בשחיטה עד להלן כ״א. אבל זה המקרא אינו אלא רשות:
בכל שעריך. לאו דוקא שחיטה בבהמ״ק כמו שהיה במשכן שבמדבר:
הטמא וגו׳. לאו דוקא בטהרת קדשים. אלא כצבי וכאיל. שהיה גם במדבר מותר לאכול בשחיטה כדאי׳ בחולין די״ז א׳ דחיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא:
רק הדם וגו׳. בזה שוה א״י לבמדבר דדם אסור:
על הארץ תשפכנו כמים. מאותו טעם שנתפרש בפ׳ אחרי משום שהוא ראוי לגבוה. ה״נ בא״י אע״ג שאפשר לאכול חולין מכ״מ מיקרי חלק הראוי לגבוה ע״כ ראוי לשפכו כמים ולא לאכלו:
לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳. עד כה היה אזהרה שלא להקריב קרבן חוץ לבהמ״ק והייתי אומר דשרי גם קדשים שהוקדשו לגבוה לשחוט לשם חולין כמו חולין שהותר בא״י ע״כ כתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ופירש המקרא כל דבר שאסור בגבולין:
ותרומת ידך. אלו ביכורים:
כי אם לפני וגו׳ ושמחת וגו׳. להגיע לזה התכלית שהוקדש תחלה לזה:
בכל משלח ידך. מה שיהא לבך שמח מעסקיך ובטבע האדם שלא לנוח ולשקוט כי אם להוציא שמחת לב לפעולה במשתה וכדומה ע״כ תהא שמחה זו בירושלים לפני ה׳. ותהי משומר משמץ דבר שמגיע מעניני שמחה. ועי׳ להלן ט״ז ט״ו מש״כ שם:
פן תעזוב את הלוי. בשעה שאתה עולה לירושלים ברגלים לא תעזבנו בביתו בעירו. והרמב״ם סוף הל׳ חגיגה כתב שהמשהה את מעשרו ברגלים ואינו מוציא לשמוח ה״ז בכלל פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך:
כי ירחיב וגו׳ את גבולך. בעשירות:
ואמרת אכלה בשר. באשר דרך עשירים לאכול בשר אפילו אינו מתאוה לכך או כי תאוה וגו׳. אפילו בלי הרחבת גבול ועשירות:
בכל אות וגו׳. ל״מ כשהוא מצד ד״א דשרי. אפילו לתאוה בעלמא ג״כ שרי:
כי ירחק. אין הכונה ברחוק מקום ממש דא״כ ליושבי ירושלים היה אסור לאכול בשר תאוה. אלא פי׳ ריחוק המעלה שאינך יכול לעמוד בהר ה׳ ולאכול משלחן גבוה:
וזבחת. דוקא לא רשות כמש״כ לעיל ט״ז:
כאשר צויתיך. עד כה דיני שחיטה בקדשים כן תעשה גם בחולין:
ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. באיזה אופן שתרצה לא כמו קדשים שהיה ההכרח לאכול בדרך אכילתן. אבל חולין תעשה כמו שלבו חפץ ואין בזה משום בל תשחית מאכלים:
אך כאשר יאכל וגו׳. שלא תקדיש הבשר ותנהוג בו מנהג קדושה כמו שהיה במדבר:
רק חזק וגו׳. דבשעה שהיה קרב בבהמ״ק לא נצרך להתחזק שהרי היה הדם ביד הכהנים לזרוק ולשפוך ליסוד אבל בחולין נצרך לחזוק:
כי הדם הוא הנפש. הוא טעם לפניו ולאחריו דמש״ה נצרך חזוק בשביל שהוא הנפש ומחזק כח האדם. אבל הוא טעם ג״כ דמש״ה הוא אסור:
ולא תאכל הנפש עם הבשר. שנפש הבהמית מגשם נפש האדם:
לא תאכלנו על הארץ וגו׳. כיון שהוא מיוחד לחלק גבוה אם הוא קרבן מש״ה אפילו הוא חולין ונשפך על הארץ אסור. והוא טעם שני וזה הטעם מבואר בס׳ ויקרא י״ז י״א:
לא תאכלנו למען וגו׳. עוד טעם וכי אכילת הדם היה ענין מקרב הדעת לע״ג שמנהגם היה בכך מש״ה לא תאכלנו למען ייטב לך וגו׳:
כי תעשה הישר. ולא תחטא:
רק קדשיך אשר יהיו לך. שאתה מקדיש לאחר זמן שיהיה:
תשא ובאת. א״א לחזור בתוך הזמן כמו במכירה שמי שמוכר לאחר ל״י ה״ז יכול לחזור בתוך ל׳ משא״כ במקדיש :
ונדריך. עוד דבר חדש. דהנה אע״ג דאומר ה״ז קרבן הוא קדוש מכ״מ אסור להקריב עד שיאמר ה״ז עולה לה׳ כדמוכח בת״כ ובנדרים ד״י דמש״ה צריך לומר עולה לה׳ ולא לה׳ עולה כדי שלא יוציא ש״ש לבטלה. אבל הא פשיטא דצ״ל לה׳ וקמ״ל קרא דנדריך אף על גב שלא אמר לה׳ וא״א להקריבו עדיין מכ״מ תשא ובאת אל המקום וגו׳. מחויב לגמור הקדשו ולהקריבו:
ועשית עולותיך הבשר והדם. העולה יהי הקדש הבשר והדם ולא העור. ואשמעינן קרא דס״ד בשלמא כשאומר ה״ז עולה מתחלה. הרי ידוע דין עולה שהעור לכהנים אבל אם הקדיש סתם למזבח ואח״כ עושהו עולה גם העור ה״ז הקדש קמ״ל דמכ״מ אם הוא עולה יעשה רק הבשר והדם ואם הוא זבח היינו שלמים אזי ודם זבחיך ישפך וגו׳ והבשר תאכל. ולא יותר מהמקדיש מתחלה לשלמי׳. [ולא כעובד כוכבי׳ שהקדיש דמסתמא דעתו שיהא כולו לשמים כדאי׳ במנחות דע״ג ב׳]:
שמר ושמעת וגו׳. במנחות דפ״א א׳ אי׳ שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה רבא א׳ שמור הבא תודה ולחמה ושמעת שלא תהא רגיל כן. ענין דרשות אלו דקשה הלשון דלהיפך מיבעי מתחלה יש לשמוע ואח״כ לשמור מה ששמע. מש״ה פירשו שמור מה שפירשת ושמעת מה שלא פירשת ורבא מפרש שמור הדינים המקובלים איך לעשות. ושמעת שלא תעשה לשונות ואופנים שיש ספקות והוראת דחוקות אלא ברר דבריך. וזה ברור דלא כיונו לפרש זה המקרא רק בתודה ולחמה שהרי לא נזכר מאומה בכתוב מזה. אלא המקרא מכוון למה שהקדים שאמר בלשון סתם הקדש למזבח. או ה״ז עולה ולא אמר לה׳. שמור הדינים שנאמר ע״ז ושמעת שלא להקדיש בלשונות גרועות וחז״ל העלו כמו כן בתודה ולא הקדיש כראוי:
למען ייטב לך וגו׳ כי תעשה הטוב והישר. ידוע משמעות הטוב והישר הוא בעיני אלהים ואנשים. כסוגית הגמ׳ בדיני דבר מצרא ושומא הדרא משום ועשית הישר והטוב. ועי׳ לעיל ו׳ י״ח. והוא ענין לכאן שהעושה דבר מקולקל ומביא לחכמים להורות איך להעמיד על עיקר הדין ומייגעם בכך. הרי אינו טוב לפני ה׳ ואינו ישר לפני אנשים. אבל כשיהי׳ נזהר בדבריו שלא יגיע לכך ה״ז הטוב והישר ובזכות זה ייטב גם לו ולבניו:
כי יכרית וגו׳ וירשת אותם וישבת בארצם. השמר לך וגו׳. דכ״ז שלא התיישבו בארץ לגמרי. אין מקום לחוש שיעבדו אלהי הכנענים שייראו שמא יתגברו הכנענים בזה ומש״ה כתיב לעיל ו׳ לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם. וביארנו שם שיהיה עולה במחשבתם שיהיו לעזר במלחמתם. וע״ע מש״כ לעיל ז׳ ט״ז לפי הענין. אבל הכא מיירי לאחר השמדה לגמרי כמו שכתוב אחרי השמדם מפניך. ויש לחוש להיפך שלא יאמרו אחרי שהכנענים ישבו בזה הארץ הרבה שנים ועבדו ע״ג זו בעבודה כזו הרי כך היא סגולת הארץ. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ג כ״ג:
אחרי השמדם מפניך. פירוש רש״י אינו מובן. דמה צריך לטעם שיש לך לתת לב מפני מה נשמדו כו׳ הרי כל ע״ג אסור אפילו אין טעם זה. אלא כמש״כ דאחרי השמדם מפניך ואינו חושש שיתחזקו יש מקום יותר שלא יאמרו שע״ג זו ועבודה זו מועיל לתבואת הארץ. ע״כ ואעשה כן גם אני. לע״ג כפרש״י ע״פ סוגית הגמ׳. והנה הוא ל״ת כידוע דפן ה״ז כאזהרה דלא:
לא תעשה כן לה׳ אלהיך. הוא אזהרה בפ״ע וכפי׳ הרמב״ן דעבודתם לה׳ ג״כ אסור. ולא יחשבו דמכ״מ סגולת הארץ בעבודה זו וג״ז אסור בלאו:
כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם. ואיך אפשר לחשוב דסגולת עבודתם מועיל אפילו לגבוה:
כי גם את בניהם וגו׳. עוד טעם. שהרי איבדו נפשות וזה ודאי אסור אפילו אם היה אמת ח״ו שהרי אסור לאבד נפש משום הצלחת פרנסה. אלא אין לנו להביט על עבודתם כלל:
