אבד תאבדון אבד ואח"כ תאבדון מכאן לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה. בספרי דאל"כ תרי זימני אבד תאבדון למה לי ואע"ג דאיכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם כדאמר ר' אלעזר גבי הענק תעניק לו ור"ש גבי העבט תעביטנו ה"מ היכא דמוכח קראי אבל היכי דלא מוכח קראי מדרש דרשינן כדאיתא במציעא ופירוש שצריך לשרש אחריה הוא כמו ששנו בסתרי מניין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקוצצה ת"ל אבד ואח"כ תאבדון:
את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' ומה תאבדו מהם את אלהיהם על ההרים. פי' את אלהיהם דבק עם אבד תאבדון ולא עם אשר עבדו שם הסמוך לו כאילו אמר אבד תאבדון את אלהיהם על ההרים אשר עבדו שם הגוים וגו' ופי' את כל המקומות מן כל המקומות כמו כצאתי את העיר וזהו שרמז רש"י בלשונו ומה תאבדו מהם שפירושו מן המקומות כמו ששנו בספרי מניין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה כו' ת"ל אבד ואחר כך תאבדון משמע דאבד תאבדון דבק עם את אלהיהם:
אשרה אילן הנעבד. ואף על גב דמחובר לקרקע כקרקע דמי ודרשינן בפר' כל הצלמים אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שאני הכא דאית ביה תפיסת ידי אדם מתחלה שנטעו גרעון מתחלה כדתנן מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסורה אף על גב דכשנטעו שלא לשם אשרה נטעו וכשעבדו כבר היא מחובר לקרקע אפילו הכי כיון שגדולו הוא דהיינו תוספתו אסור דלא דמי להר שההר אין בו תפיסת ידי אדם כלל וזהו אליבא דרבי יוסי הגלילי או כגון שנטעו אילן דלכ"ע תוספת אסורה כדנפקא לן מואשריהם תגדעון אי זהו עץ שגדועו אסור ועקרו מותר הוי אומר זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו ופרש"י גדועו מה שהחליף אחר הנטיעה דמדקאמר תגדעון מכלל דעקרו מותר אבל כשנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אליבא דכ"ע כלה אסורה כדכתיב תשרפון באש דמשמע כולה:
לא תעשון כן להקטיר לשמים. בכל מקום שהאזהרה הזאת היא דבקה עם אשר עבדו שם הצוים את אלהיהם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן כאילו אמר לא תעשון כן ליי' אלהיכם להקריב על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן כאשר עבדו הגוים האלה את אלהיהם כי אם אל המקום אשר יבחר יי' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם וגו':
דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן אזהרה למוחק השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזר'. בספרי פי' האזהרה הזאת דבק' עם ונתצתם ואבדתם הסמוכים לה ופירושו דוקא בעבודת כוכבים צויתי אתכם ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם אבל ליי' אלהיכם לא תעשון כן לנתוץ אפילו אבן אחת מן המזבח שהו' לשמו או למחוק שום אחד מהשמות הקדושים המפורשים בפר' שבועת העדות ופי' כי אם אל המקום שלא תעשון כן ליי' אלהיכם לנתוץ או למחוק אלא שיהיה מכובד בעיניכם עד שתהיו דורשים תמיד את המקום אשר יבחר להביא שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' כמו שפירש הרמב"ן ז"ל:
אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחות אלא שלא תעשו כו'. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ודברי ר' ישמעאל סמך של אגדה הן אבל הכתוב כדעת רבותי אזהרה למוחק את השם ומפורש במסכת מכות והא איכא מוחק את השם דלקי ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן ליי' אלהיכם ולשון ספרי מניין לנותץ אבן כו' רבי ישמעאל אומר מניין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדת' את שמם לא תעשון כן ר"ג ברבי אומר וכי תעלה על דעתך וגו' ודברי ר' ישמעאל אינם במחלוקת אבל הם באור כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח ונ"ל שאין מכל אלו ראיה על שדברי רבי ישמעאל הן סמך של אגדה ולא במחלוקת על ת"ק דאיכא למימר דרבי ישמעאל חולק על ת"ק בנותץ שהוא סובר שהאזהרה הזאת היא על המוחק לבדו ולא על הנותץ וזהו ששנו בספרי רבי ישמעאל אומר מניין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן שהוא עצמו מודה בו אלא שבא לחלוק על דברי ת"ק שאמר שהיא אזהרה למוחק ולנותץ ואמר הוא שא"א שיהיה אזהרה לנותץ דבשלמא למוחק מצינו למימר שלא כיון למוחק דרך השחתה אלא מפני שנכתב שלא במקומו או שלא בכבודו מחק אותו כדי לכתבו במקומו או בכבודו שהוא לשם שמים ולא לדרך השחתה אלא הנותץ אבן מן המזבח או מן ההיכל שאינו מוזהר בו אלא כשנותץ אותו דרך השחתה בעלמא כמו שכתב הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בהדיא איך אפשר שיעלה על הדע' שישראל נותצין למזבחותם אלא עכ"ל שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב וראיה על זה שהרי דברי ת"ק הן על המוחק ועל הנותץ ור' ישמעאל לא חלק עליו אלא על הנותץ וכן מה ששנו בספרי מניין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזר' שעובר בלא תעשה שנאמר ונתצתם לא תעשון כן ליי' אלהיכם ר' ישמעאל אומר מניין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן ליי' אלהיכם במחלוקת היא שנויה שבא לחלוק על ת"ק שאמר אזהרה על הנותץ ואמר שאינה אזהרה אלא על המוחק לא על הנותץ כי היאך יעלה על הדעת שישראל נותצין מזבחותיהן אלא שעם כל זה הלכה כת"ק מההיא דשלהי מכו' שאמרו מי ששרף עצי הקדש לוקה ואזהרתיה מן ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן ליי' אלהיכם:
לשכנו תדרשו זה משכן שילה. דכיון דאזהרת השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה היא אזהרה על הבמות כדאית' בפ' בתרא דזבחים וזו האזהרה אינה אלא בזמן שילה ובזמן בית העולמים לחודייהו שאז נאסרו הבמות ולא בזמן שהעמידו המשכן בגלגל דהיינו באותן י"ד שנה שכבשו וחלקו ולא בזמן שבנו מקדש בנוב אחר מות עלי הכהו ולא בזמן שבנו אותו בגבעון אחר מות שמואל שהם נ"ז שנים שבכל הזמנים הללו היו הבמות מותרות והיה כל אחד מקריב בכל מקום עכ"ל דפי' המקרא הזה הוא שאשר יבחר הוא בית העולמים ולשכנו הוא משכן שילה וחסר וי"ו ולא שיהיה לשכנו פי' אשר יבחר דאם כן מהו זה ששנו בספרי והביאו רש"י אחר זה גבי בא' שבטיך ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם הא כיצד כו' והלא למעלה שכתו' בו מכל שבטיכם במשכן שילה קמיירי ולמטה שכתו' בו באחד שבטיך בבית עולמים קמיירי אלא עכ"ל דקרא דכי אם אל המקום דכתיב ביה מכל שבטיכם וקרא דכי אם אל המקום דכתיב ביה באחד שבטיך תרוייהו בבית טולמים קמיירי ופי' לשכנו ולשכנו כדפרש"י וזה שכתב רש"י והוא שנוי בספרי גבי שמה תביאו למעלה אמור לעניין שילה וכאן אמור לעניין ירושלם ולכך חלקן הכתו' ליתן היתר בין זו לזו הכי פירושא דקרא דוהבאתם שמה עולותיכם למעט במות אלשכנו לחודיה קאי שהיא שילה וקרא' דשמה תביאו למעט במות מיירי בירושלם:
זבחיכם שלמים של חובה. אבל בספרי שנו זבחיכם שלמי יחיד ושלמי צבור וכן גבי עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור והרב לא הביא בפירושו רק גבי זבחיכם ולא ידעתי למה אבל מה שאמר זבחיכם שלמים של חובה ובספרי שנוי שלמי יחיד ושלמי צבור שכולל של חובה ושל נדבה הוא מפני שהמקרא הזה של והבאתם שמה למעוטי במות אינן מתמעטין אלא מקרבנות חובה אבל לא מהבאין בנדר ובנדבה כדלקמן ולפיכך פירוש וזבחיכם שלמים של חובה שאלה הם המתמעטים ולא בבמות אבל בספרי ששנו שלמי חובה ושלמי נדבה פירושו ששניהם יחד באים שמה ולא בבמות ופרש"י שהמתמעטים הם שלמים של חובה:
מעשרותיכם מעשר שני ומעשר בהמה לאכול לפנים מן החומה. הוצרך לפרש פה לאכול לפנים מן החומה מה שלא פירש כן גבי וזבחיכם דלעיל משום דהנהו בני הקרבה נינהו וצריכין להביאן שמה כדי להקריבם אבל הכא דמיירי בשני מיני מעשרות בשלמא מעשר בהמה הוי בר הקרבה וצריך הבאה כדי להקריבם אלא מעשר שני שבידו לאכלו לחם ויין ופירות שאינן בני הקרבה למה הן צריכין הבאה הוצרך לפרש פה שאעפ"כ צריכין הבאה כדי לאכלן לפני' מן החומה ופרש"י שמביאן אע"פ שאינן בר הקרבה אפילו הכי צריך להביאם שם כדי לאכלם לפנים מן החומה:
תרומת ידכם אלו הבכורים ובכורות בקרכם לתתם לכהן ויקריבם שם. האי לתתם לכהן כו' אתרוייהו קאי אבכורים ואבכורות והוצרך לפרש זה שם מפני שאין אלה מוטלים על בעליהן להקריבם שם ולא שייך בהן והבאתם שמה לפיכך הוכרתו לומר דפירוש והבאתם שמה לגבי דידהו הוא כדי לתתם לכהן להקריבם שם והבכורים להניחם בצד המזבח בקרן דרומית מערבית אחר הנפתם אבל תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון שאין לו להביאם שם כדי להקריבם ולא כדי לאכלם לפנים מן החומה ולא כדי לתתם לכהן להקריבם שם או להניחם בקרן דרומית מערבית של המזבח שהרי התרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון נאכלים בכל השערים לא הוזכרו כאן כיון שאין צריכין הבאה אבל חטאות ואשמו' שהם צריכין הבאה כדי להקריבם שם רמוזים במאמר בקרכם וצאנכם שהיה די לומר ובכורות סתם מאי בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות כמו ששנינו בספרי בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות ומפני שהוא זה רחוק מפשוטו של קרא שיהיה בכורות נדרש לעצמו ובקרכם וצאנכם נדרש לעצמו לא רצה רש"י להביא המדרש הזה בפירושו:
אשר ברכך יי' לפי הברכה הבא. בספרי שפירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא שב אל נדריכם ונדבותיכם שיש בידו להוסיף לפי הברכ' לא אל הבאים חובה כי אין בידו להוסיף בם:
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. מוסב למעלה כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק ובבמה לא תקריבו כו'. פי' האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה עולותיכם וזבתיכם וגו' דסמיך ליה דמיירי בשילה קאי דאם כן יהיה פירושו לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה היום במדבר שהמשכן בינינו ואי אפשר לומר כן שהרי כמו שאנו מקריבין פה הים חטאות ואשמות נדרים ונדבות כך הם מקריבי' בשילה ואין הפרש ביניהם הילכך עכ"ל דהאי קרא דלא תעשון אקרא דכי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ דמיירי בזמן העברת את הירדן מיד טרם כבוש וחלוק קאי שהן אות' י"ד שנה שעמדו בגלגל שהותרו הבמות כדאיתא בפר' בתרא דזבחים ופירושו לא תעשון בגלגל כשאתם מקריבים שם בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום במשכן העומדת בינינו שאנו מקריבין בה חטאות ואשמות שהן של חובה ונדרים ונדבות שהם של רשות כי שם אינכם יכולים להקריב אלא נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא ע"י חובה כאילו אמר לא תעשון שם ככל אשר אנחנו עושים פה היום רק איש כל הישר בעיניו והכי איתא בהדיא בפ"ב דזבחים אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל נדבות אקריבו חובות לא תקריבו:
כי לא באתם כל אותן י"ד שנה אל המנוחה שהיא שילה ולא אל הנחלה שהיא ירושלם. כדתניא בספרי ומייתי לה בפ"ב דזבחים מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם עד שתוכלו להקריב כאן קרבנות חובה כמו שאתם עתידים להקריב שם:
עד עתה כמו עדיין. לא עד עכשיו שאם כן יחוייב שיהיה פירושו עד היום הזה שאנו עומדים פה במדבר וא"א זה שאם כן יחוייב מזה שלא היו מקריבים במשכן בהיותם במדבר קרבנות חובה כמו במשכן שילה שהוא המנוחה ובבית עולמים שהוא הנחלה ואין זה אמת שהרי במשכן שבמדבר היו מקריבים הכל בין של חובה בין של נדרים ונדבות אבל מלת עדיי' נופלת גם על הזמן העתיד לבא שהן הי"ד שנה של כבוש וחלוק בערך אל המנוחה והנחל' שאחריה' ולפי שלא יתכן לפרשו על הי"ד שנה רק אחר פירוש המנוחה והנחלה שהם אחר הי"ד שנה הוכרח לפרש מקודם פי' המנוחה והנחלה ואחר כך פי' עד עתה שהוא כל הי"ד שנה הקודמים להם:
וישבתם בארץ שתחלקוה ויהיה כל א' מכיר את חלקו ואת שבטו. שזהו אחר הי"ד שנה של כבוש וחלוק לא בישיבת הז' שנים של חלוק שאחר שכבשו אותה היו יושבין בה שהרי באותן י"ד שנה של כבוש וחלוק קאי כדלעיל ועכ"ל דקרא דוישבתם בה דכתיב בתריה בישיבה שאחר הי"ד שנה הוא שאז כל אחד מכיר את חלקו וא"ת מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש הישיבה הזאת בישיבה שאחר חלוק וכבוש שכל אחד מכיר את חלקו ולא בישיבה שאחר הכבוש מיד אם מפני שכבר קדם הדבור בי"ד שנה של חלוק וכבוש ועכ"ל שזאת הישיבה היא אחר החלוק שכל אחד מכיר את חלקו הרי כבר הפסיק העניין של כבוש וחלוק והתחיל מזמן העברת הירדן והיה לו לפרש וישבתם בארץ בשבע שני' של חלוק שאחר הז' שנים של כבוש מיד י"ל דאע"ג דהפסיק העניין של כבוש וחלוק והתחיל מזמן ראשון מכל אויביכם מסביב לא מצי לפרושי ליה לקרא דועברתם את הירדן אלא בהעברת הירדן פי' אותו כמשמעו ומסיים והולך עד והניח לו שהו' בימי דוד אבל גבי וישבת' דמצי לפרושי נמי במכיר ישיבתו שהוא אחר כבוש וחלוק ניחא ליה טפי לפרושי הכי מלפרושי ליה בזמן החלוק ויצטרך לומר שחזר והתחיל הענין מזמן עברת הירדן:
השמר לך ליתן לא תעשה על הדבר. בספרי שכל השמר פן ואל לא תעשה הוא ופי' ליתן לא תעשה על הדבר אינו רוצה לומר שהוא לא תעשה דא"כ הוי ליה למימר השמר לך לא תעשה אלא הכי פירושא אף על אי שכבר צוה על זה במאמר שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וגו' הוצרך עוד לחזור ולומר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כדי ליתן לא תעשה על הדבר:
בכל מקום אשר תראה אשר יעלה בלבך. פירוש ראייה זו ראייה לביית היא ולא חושיית שאפילו לא ראית המקום ההוא רק שעלה על דעתך שמקום פלוני ראוי להקרב' הקרבנו' אי אתה רשאי לעשותו:
באחד שבטיך בחלקו של בנימין. היינו אליבא דע"ד ירושלם נתחלקה לשבטים אבל למ"ד ירושלם לא נתחלקה לשבטים צריך לומר באחד שבטיך זו שילה בספרי:
ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם כבר פירשתני למעלה שמכל שבטיכם על אל המקום קאי שהוא בית עולמים ומלת לשכנו המורה על משכן שילה איננו פי' אל המקום רק הוא חסר וי"ו כי אם אל המקום ולשכנו ופירו' ובאת שמה והבאתם שמה אל שכנו לחודיה קאי ולפיכך חזר וכתב למטה גבי והיה המקום אשר יבחר יי' שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם ותניא בספרי למעלה אמור לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלם:
רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירו להם בלא הקרבת אמורים הרי אמור במקום אחר כי ירחיב יי' גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו' במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום. ובספרי לא אמרו אלא אם בבשר תאוה הרי כבר אמור ורש"י הוצרך לפרש מאי אם בבשר תאוה דקאמר וכי מהי תיתי לאסור מדאיצטריך קרא דרק בכל אות נפשך להתירו ופירוש ואמר אם בבשר תאוה להתירו להם בלא הקרבת אמורים דתניא בפרק קמא דחולין כי ירחיב יי' אלהיך וגו' רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם שבתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ היתר להם פירש שבתחלה כשהיו במדבר משהוקם המשכן נאסר להם בשר תאוה שלא היו יכולין לאכול אלא בשר שלמים אחר הקרבת האימורים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושין כרת כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגומר וכשנכנסו לארץ שנתרחקו מן המזבח הותר להם מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותן ויאכלו בלא הקרבת האימורים וככה יתפרש ג"כ קרא דרק בכל אות נפשך שבא להתיר בשר תאוה לשחטו ולאכלו בלא הקרבת אימורים לולא שכבר אמור זה בפסוק דכי ירחיב כדלעיל אלא במה זה מדבר בפסולי המוקדשין ובא הכתוב הזה ולמד שיפדו ויאכלו בכל מקום ולא לפנים מן החומה כמו קדם שנפל בהם מום:
יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק. פירוש כל אכין ורקין מיעוטין והכא למעוטי מום עובר הוא דאתא דלא תימא כיון דנפל בו מום יפדה ויאכל בכל מקום לא שנא מום עובר לא שנא מום קבוע אתא רק למעוטי חד מינייהו ומסתברא שלא בא למעט אלא העובר שאינו נמנה בכלל המומין מאחר שעתיד לעבור:
תזבת ואכל' אין לך בהם התר גיזה וחלב אלא אכילה על ידי זביחה. בפרק ב' דבכורות כלישנא בתרא דמדהוה למכתב רק בכל אות נפשך תאכל בשר ומסתמה אינו אלא בזביח' שהרי הקדשים והחולין שניהם בזביחה דרשו מכאן שאין לפסולי המוקדשין היתר אכילה אלא הנאה הבאה על ידי זביחה לאפוקי גיזה וחלב שאין הנאתן באה על ידי זביחה כלישנא קמא תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך. ובספרי הוא שנוי בלשון אחר ואכל' ולא גיזה בשר ולא חלב וקשה תזבח למה לי כלישנא בתרא דפרק שני בשר למה לי אבל רש"י פירש שם ובשר אורחא דמילתא הוא:
הטמא והטהור לפי שבא מכח קדשים שנ' בהם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת אע"פ שהבשר ההוא שאכל אותו הטהור בהכרח נגע בטמא מאחר שגם הטמא אוכל עמו בקערה אחת ואע"פ שמלת יחדיו שממנה למדו רבותי' ז"ל שהטמא וטהור אוכלי' בקערה אחת הוא כתוב בפרשה שלאחריה מ"מ כיון שגם המקרא ההו בפסולי המוקדשי' קמיירי כדאיתא בפרק השוחט הרי הוא כאילו כתוב פה אבל יש לתמוה מי הביאו לרש"י ז"ל להביא המקרא של והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל עד שיצטרך לומר לפיכך הוצרך להתיר שיהיו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת שאינו מובן אלא ממלת יחדיו שבפרשה שאחריה וגם לומר שמאחר שאכל עמו הטמא בהכרח נגע בבשר הטמא והטהור אוכל אותו היה לו להביא המקרא של בכל קדש לא תגע שהיא אזהרה שלא יאכל טמא את הקדשים ולפיכך הוצרך להתיר בו שהטמא יאכלנו כדכתיב ביה בהדיא והטמא יאכלנו והרי בספרי אמרו בהדיא גבי הטמא והטהור יחדו יאכלנו אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה ת"ל הטמא יאכלנו אין לי אלא טמא טהור מניין פירש טהור מניין שיאכל הבשר שנגע בו הטמא תלמוד לומר והטהור יחדו יאכלנו מלמד ששניה' אוכלין בקערה אחת ושמא י"ל דמשום דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מפורש בו שהטהור לא יאכל קדשים טמאים ומקרא דוכל קדש לא תגע לא משתמע שלא יאכל טמא קדשים טהורים אלא ממדרש רז"ל בלבד לפיכך הביא רש"י ז"ל המקרא של והבשר אשר יגע בכל טמא ולא המקרא של בכל קדש לא תגע כי כן מנהגו תמיד להביא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא לעזוב אותן שהן רחוקות:
כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם. פי' משום דבעי למפטר פסולי המוקדשין מן הזרוע והלחיים והקיבה דלא תימא כיון דמכח קדשים קאתו יהו חייבין בהן לפיכך דמה אותן לצבי ואיל שאינו קרבן ואין עליהם חיוב זרוע ולחיים וקיבה בשום אופן:
רק הדם לא תאכלו אע"פ שאמרתי שאין לך בו זריקת מזבח. פי' והיה עולה על הדעת שלא נאסר הדם אלא כדי שיהא נזרק על המזבח אבל זה שאין בו זריקת מזבח לא קמ"ל ויש לתמוה למה לי האי קרא תיפוק לי מפרשת אחרי מות דכתי' אשר יאכל כל דם ופרש"י כל דם לפי שנאמר בנפש יכפר יכול לא יהא חייב אלא על המוקדשים ת"ל כל דם ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן גבי חיוב מצה בזמן הזה בפרק כל שעה:
תשפחנו כמים לומר לך שאין צריך כסוי ד"א הרי הוא כמי' להכשיר את הזרעי'. ובספרי מה מים פטורין מלכסות אף דם פטור מלכסו' ומה מים מכשירין את הזרעים אף דם מכשיר את הזרעי' אבל לא שמעתי פירושו דבשלמא להכשיר את הזרעים אצטריך דלא תימא וכי יותן מים כתי' ולא דם אלא לפוטרו מן הכסוי למה לי והלא אין הכסוי נוהג אלא בחיה ועוף כדכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר חיה ועוף אין בהמה לא ושמא י"ל דסד"א כיון דאקשיה רחמנא לצבי ואיל לבעי כסוי כותייהו קמ"ל:
לא תוכל בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר. מפני שלא אמר זהו לא תעשה אבל האריך לומר בא הכתוב כו'. הוכרחתי לפרש שהוא על דרך רמז בלבד כדתניא בספרי ומייתי לה בפ' אלו הן הלוקין לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא היכן הוא מוזהר איני יודע ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר וגו' שפירושו מכלל שנאמר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא כדאי' התם למדנו שהוא מוזהר בפסוק דלא תוכל לאכול בשעריך דרך אכילת שעריך האמור שם בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו וכאילו אמר לא תוכל לאכלו בטומאה אבל עקר הלאו הזה ופירושו אינו אלא אזהרה לאכלו חוץ מן החומה גם יתכן לומר שפי' בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר שאעפ"י שכתו' למעלה והבאתם שמה עולותיכם וגו' ולא חוץ מן החומה חזר ואמר לא תוכל לאכול בשעריך כדי ליתן לא תעשה על הדבר:
ובכורות בקרך אזהרה לכהנים. דאי אפשר להיות אזהרה זו כללית כאזהר' המעשר שהרי הבכורות הכהני' לבדם אוכלין אותם הלכך עכ"ל שהאזהרה הזאת של לא תוכל גבי מעשר הוא כללית וגבי בכורות היא לכהנים לבדם:
ותרומת ידך אלו הבכורים. אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע"פ שזה בא בק"ו ממעשר ומה מעשר שמותר לזרים האוכל ממנו חוץ לתימה עובר בלא תעשה בכורים שאסורים לזרים האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שיהא עובר בלא תעשה איצטריך קרא לחייב עליו מלקו' דאי מק"ו לא למדנו אלא אסורא אבל מלקות לא דאפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין:
לפני יי' לפנים מן החומה. לא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר לפני יי' שהרי כל הנזכרים לעיל אין שום אחד מהם נאכל בתוך העזרה שלא נאמר במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד אלא בחטאת ואשם ומנחה בלבד שהם קדשי קדשים כדכתיב במנחה קדש קדשים היא כחטאת וכאשם אבל בקדשים קלים לא:
השמר לך ליתן לא תעשה על הדבר. פי' אף על פי שכתוב למעלה והלוי אשר בשעריך שאתה מחוייב לתת לו מחלקו ואם אין לך חלקו שתתן לו ממעשר עני או להזמינו על שלמיך חזר ואמר עוד השמר לך פן תעזבנו כדי ליתן לא תעשה על הדבר:
כי ירחיב וגו' למדה תור' דרך ארץ שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. בחולין פ' כסוי הדם ומיי' בה מכאן מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשר' מנה יקח לפסו ליטרא דגי' נ' מנה יקח ליפסו ליטר' בשר ק' מנה ישפתו לו קדרא בכל יום פירשו כי ירחיב מרחבת ידים ועושר ולא מהרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ כמשמעו משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום הרי מרחק גבולו אמור ומה אני מקיים כי ירחיב יי' אלהיך את גבולך ברחבת ידי' ועושר ופי' גבולך שדותיך וכרמיך והוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אבל לרבי ישמעאל דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ומשנכנתי לארץ הותר להם וכן לרבי עקיבא דאמר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה היתר להם בשר נחיר' ומשנכנסו לארץ נאסר להם צ"ל דקר' דכי ירחיק לדרוש ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום שאין שוחטים חולין בעזרה כדאיתא בספרי ומייתי לה בפרק האיש מקדש:
בכל אות נפשך אבל במדבר נאס' להם בשר חולין אלא אם כן מקדיש' ומקריבה שלמי'. ופי' בכל אות נפשך בכל מין שתתאוה בו נפשך בין כשתקריבנה שלמים בין כשלא תקריבנ' שלמי' וכן פרש"י בחולין גבי להתיר להם בשר תאו' כשיבאו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרב' והיינו אליב' דר' ישמעאל דמפרש קרא דכי ירחיב יי' אלהיך בהרחב' גבול' דהיינו לאחר בואם לארץ אבל לרבי אלעזר דמפרש קרא דכי ירחיב בהרחבת ידים ועושר לא שייך לומר אבל במדבר נאסר להם כו' דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם וזהו דבר תימה לרש"י ז"ל דמתחלה פי' ההרחב' בהרחבת ידי' ואיך חזר ופי' אותו בהרחב' גבולם ועוד מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש ההרחבה בהרחב' גבולם איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחקת גבולם:
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינך מוזהר לאכלן בטהרה. פי' אע"פ שהחולין שהן בשר התאוה הן ממין הנקרבין והיה לנו לאכלן בטהרה כמו המוקדשי' דומיא דחלב חולין שאנו מוזהרין בחלבן מפני שהן ממין הנקרבין כדכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנו אשה ליי' ונכרת' הנפש האוכלת מעמיה ותניא בת"כ אין לי אלא חלב תמימי' שהן כשרין ליקרב חלב בעלי מומין מניין ת"ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל חלב אם כן למה נאמר מן הבהמה אשר יקריב ממנה חלב שכמותו נקרב לגבוה אמרתי יצא חלב דפנו' שאינו בר הקרבה ולפי שהצבי והאיל אינן ממין הקרבן ולא שייך בהו טומאה וטהרה הוצרך הכתו' להקיש החולין לצבי ואיל לומר שכמו שאינכם מוזהרין בם לאכלן בטהר' כך אינכם מוזהרין בחולין לאכלן בטהרה אף על פי שהן ממין הקרבן וא"ת וההקש הזה מה בא ללמדני אם הטמא וטהור אוכלין בקערה אחת הרי הכתוב כתב בפי' הטמא והטהור יחדו יאכלנו י"ל שדרך הכתוב הוא לסתום תחלה ואחר כך לפרש אף כאן סתם תחלה וכתב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וחזר ופי' הטמא והטהור יחדו יאכלנו ודרך המקראות כן הוא בהרבה מקומות אבל רז"ל שנו בפרק שני דחולין ר' אליעזר הקפר ב"ר אומר מת"ל אך כאשר יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופרש"י אך כאשר יאכל בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי וכי מה למדנו מצבי ואיל הכי ה"ל למכתב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו מה פסולי המוקדשין בשחיט' דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וגו' אבל בספרי גרסי' מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה כו' ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ומה שפי' כאן קרא דכי ירחיב בבשר תאוה של חולין וכן קרא דאך כאשר יאכל עד שהוצרך לו' אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין חלבן מותר ע"פ הגרסא של ספרי הוא אבל מה שפי' היקשא דאך כאשר יאכל לטומאה וטהרה אין זה אלא ע"פ פשוטו של מקרא כי המדרש של רז"ל דמה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה אי מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה הוא רחוק מאד מפשוטו של מקרא מפני שהמובן מן המקרא הזה הוא שילמוד הבהמה מן החיה לא החיה מן הבהמה ולכן הניח המדרש הזה פי' אותו ע"פ הפשט כי כן מנהגו שפי' זה כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן:
ולא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה לאבר מן החי. בפר' גיד הנשה ופרש"י לא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עם הבשר הוסיף מלת ממנו ולא אמר שלא יאכל הנפש עם הבשר יחד שהו' האבר מן החי מפני שלא תפול אכילה בנפש אך קשה דמיניה משמע שאם יאכל האבר מן החי אח' הפרד הנפש ממנו הוא מותר והסמ"ג פי' שהאבר מן החי קרוי נפש שאם יחתכנו לא ישוב עוד כמו הנפש הנטולה שאינה חוזרת וכן משמעות המקרא לא תאכל הנפש בעודה עם הבשר כלומר בעוד החיות עם הבשר כאילו אמר לא תאכל הנפש כשהנפש עם הבשר שהנפש משרתת לשני' הראשונ' הוא האבר והשניה היא החיות וגם מזה משמע שאם יאכל האבר מן החי אתר הפרד הנפש מן הבשר מותר אבל ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכו' מאכלות אסורות מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר הוא לאסור אבר שנחתך מן החי יתפרש מאמר רש"י ז"ל כשנחתך האבר מן החי בעוד הנפש עם הבשר לא תאכל ממנו ויתפרש מאמר הסמ"ג כשנחתך האבר מן החי בעוד החיות עם הבשר לא תאכל ממנו:
לא תאכלנו אזהרה לדם התמצית לא תאכלנו אזהרה לדם האברים. כך מצאתיו ברוב הספרים וקשה מההיא דכריתות דאמר רבא ה' לאוין האמורין בדם למה לי חד לדם חולין וחד לדם קדשים וחד לדם חיה וחד לדם התמצית וחד לדם האברים ופרש"י חמשה לאוין הנך דלא אתי לדרשא חד דחוקת עולם דויקרא וחד דצו את אהרן כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם וחד באחרי מות דם כל בשר לא תאכלו וחד בראה רק הדם לא תאכלו ועוד חד בראה לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים הרי ה' ודכתיב לעיל מיניה לא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי משתעי ודכתיב בתריה לא תאכלנו מוקמינן ליה בפרק כל הבשר אזהרה לבשר בחלב ועוד כתיב בראה רק את דמו לא תאכלו ומוקמינן ליה בפ"ב דבכורות לחלב פסולי המוקדשים ודכתיב באחרי מות כל נפש מכם לא תאכל דם מוקי לה בתורת כהנים להזהיר גדולים על הקטנים אלמא אזהרת לא תאכלו למען ייטב לך אזהרה דבשר בחלב היא ולא אזהרה לדם האברים ודם התמצית הוא הדם השותת קודם הקלוח ואחריו וג' גוני דם יורדין בשתיתה הראשון שחור והשני אדום ואח"כ מתחיל לקלוח ואח"כ כשנתמעט הדם חוזר ושותת ושלשתן קרויין דם התמצית ודם האברים מעמיד שם התלמוד בשפי' ממקומו אע"פ שעדיין הוא בלוע בתוכו אבל לא פירש ממקומו כלל כדאיתא בחולין פרק קמא ובמסכת שבת פרק מפנין אמרו שמותר לאכול בשר חי בלי מליחה:
ועשית עולותיך אם עולות הן תן הבשר והדם על גבי המזבח ואם זבחי שלמים הם דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל. תקן במאמרו זה כמה ענייני' אמר אם עולות הן במקום ועשית עולותיך מפני שכבר אמר למעלה רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום וגו' וכלל בזה כל מיני הקרבנות ומהו זה שחזר ואמר ועשית עולותך אלא עכ"ל שזה המקר' בא לפרש משפטי הקרבנות האמורות לעיל כאילו אמר אם עולות הן תן הבשר והדם על גבי המזבח ואמר אם עולות הן במקום אם עולותיך מפני שהמקרא הזה מפר' עשיית העולות במה הן עולות לא במה הן עולותיך ואמ' תן הבשר והדם במקום ועשית עולותיך מפני שאינה נופלת עשייה על נתינת הבשר והדם ע"ג המזבח רק לשון נתינה ויהיה פי' ועשית כאילו אמר אם עשיית העולות היא תן הבשר והדם על גבי המזבח אחר כך אמר ואם זבתי שלמים הם במקום ודם זבחיך כמו גבי ועשית עוליתיך ויחוייב מזה שיחסר הוי"ו מדם ואם זבחי שלמים הם דם זבחיך ישפך כמו שהוסיף תן על אם עולות הן ואמר גבי על מזבח יי' אלהיך דעולות על גבי המזבח וגבי על מזבח יי' אלהיך לשלמים על המזבח מפני שנתינת הבשר והדם דעולות היא על גבי המזבח לא על גוף המזבח עצמו ואילו דם השלמים הוא על גוף המזבח לא על גגו והוסיף מלת תחלה ומלת ואחר כך קודם והבשר תאכל מפני שהמובן מזה המקרא בלתי התוספת הזה הוא שהבש' יאכל בין קודם זריקת הדם לפיכך אמר דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל כדתניא כל הקדשים אינן מותרים בבשר אלא לאחר זריקת דמם:
עוד דרשו רבותי' רק קדשיך בא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ וללמד על התמורו' ועל ולדות קדשים שיקריבו. ובספרי רק קדשי' אשר יהיו לך וגו' במה הכתוב מדבר אם בקדשי הארץ הרו כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שחייב בטפל הבאתן עד שיביאם לבית הבחירה דכתיב תשא ובאת שמה יכול אף בכור ומעשר ת"ל ונדריך קדשים שהם באים בנדר ונדבה יצאו בכור ומעשר שאין באין בנדר ובנדבה יכול שאני מוציא חטאת ואשם ת"ל קדשיך מי לחשך להביא חטאת ואשם ולהוציא בכור ומעשר אחר שריבה הכתוב ומיעט מביא אני חטאת ואשם שאין להן פרנסה אלא במקומן ומוציא אני בכור ומעשר שיכולין להתפרנס בכל מקום כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים ופרש"י יש להם פרנסה במקומן יש להם תקנה במקומן שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים ושאר כל הקדשים אף על פי שנפל בהן מום הרי הן בקדושתן וצריך אתה לפדותן ולהעלות דמיהן להקריב והואיל וסופו להקריב דמיהן יעלו הן עצמן ויקרבו ומה שכתב וללמד על התמורות ועל הולדות בספרי אינם נזכרים רק הקדשים הבאים מחוצה לארץ אבל בבכורות דרשו רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות:
כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה. בספרי שהתלמוד מביא לידי מעשה:
את כל הדברים שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה. בספרי דאל"כ כל למה לי סתם הדברים האלה אשר אנכי מצוך כלם במשמ':
והישר בעיני אדם. בספרי כגון דינא דבר מצרא וכיוצא בה שאינו רק בכלל הישר בעיני אדם שכך אמרו בהדיא גבי דינא דבר מצרא שהוא משום ועשית הטוב והישר וא"כ יהיה בעיני יי' אלהיך שב אל הטוב לא אל הישר:
ואני אומ' שלא חש לדקדק בלשון שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש ואפי' ליסוד הנופל ממנו. ולמה לא נאמר שהמתרגם היה סבו' שנקש ויקש הם שני שרשים בענין אחד כמו שכתב הרד"ק בשורש נקש:
אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלה מפני מעשים מקולקלים שבידיהם אף אתה לא תעשה כן שלא יבאו אחרי' וישמידך תקן במה שאמר אשמידם במקום השמדם מפני שאין שמידתם סבה לתת לב על מעשיהם המקולקלי' רק מפני שאני משמידם מפניכם שהרי מיד כשהבאתי אתכם בארצם התחילו להשמד עוד פירש הפסוק של השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם אחר שתראה להשמידם מפניך יש לך לתת לך כו' מפני שהמובן מזה הוא שאחר זמן השמדם תשמ' שלא תוקש וזה אין מובן לו דאטו אחרי השמדם אתה מוזה' שלא תנקש וקודם השמדם לא לפיכך פי' ואמר שאח' שתראה ההשמדה אש' אעשה בהם ראוי לתת לב שמפני מעשיהם המקולקלים השמדתים והשמ' שלא תנקש אחריהם ויקרה לך מה שקרה להם שיבואו אחרים וישמידוך.
איכה יעבדו. לפי שלא ענש על עבודת כוכבים אלא זבוח וקטו' ונסוך והשתחואה כמו שכתוב בלתי לה' לבדו דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן שאם דרכה של עבודת כוכבים לעבד' בדב' אח' כגון פוע' לפעור כו' שזו הוא עבודתו וחיי' אבל זבוח וקטו' ונסוך והשתחויה אפי' שלא כדרכ'. הרמב"ן ז"ל טען עליו ואמ' ואינו נכון כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלהיך א"כ אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם רק שנא' לעבוד השם בעבודתם כאש' נת' טעם כי כל תועבת יי' אש' שנא עשו לאלהיהם ונ"ל שאינה טענה כי פירוש ואעשה כן גם אני לאלהיהם ופי' לא תעשה כן ליי' אלהיך היא אזהרה אחרת שלא תעשה כן אפילו לשם הנכבד כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם והראיה על זה שאם כדברי הרמב"ן ז"ל למה הוצרך לפרש גבי לא תעשה כן ליי' אלהיך ואילו גבי ואעשה כן גם אני סתם ולא פירש:
