"לא תעשון כן לד' אלקיכם"
הקדמה: הצגת הבעיה
נאמר בפרקנו (יב, ב-ה):
ב. אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם, על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן.
ג. ונתצתם את מזבחתם, ושברתם את מצבתם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלהיהם תגדעון, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.
ד. לא תעשון כן לד' אלקיכם.
ה. כי אם אל המקום אשר יבחר ד' מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה.
נשאלת השאלה: מה פירוש: "לא תעשון כן לד' אלקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ד' מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה"? והרי "לא תעשון כן" בפשטות הכוונה שלא לנתץ את מזבח ד', ומה שיך לומר על כך: "כי אם אל המקום אשר יבחר ד'"?
א. שני הסברי רש"י
רש"י בפסוק ד' כתב שני פירושים:
לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר.
דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם... ואבדתם את שמם, לא תעשון כן' - אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה.
אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב.
לפי הפירוש הראשון ברש"י האיסור "לא תעשון כן" אינו מתיחס לדבר האחרון שנזכר, שהוא נתיצת מזבחות הגויים, אלא למלים "כל המקומות אשר עבדו שם הגויים", ולפי זה מובן ההקשר לפסוק הבא: "כי אם אל המקום אשר יבחר ד'".
אבל לפי הפירוש השני, שהכוונה שלא לנתץ את מזבח ד', לא מובן מה שיך לומר על כך: "כי אם אל המקום אשר יבחר ד'"?
ב. הסבר ה"אבני שהם" על פי הגמרא במכות
בספר "אבני שהם" (לרב משה לייב שחור) ענה על שאלה זו על פי הנאמר במסכת מכות (דף יא ע"א):
בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא, בעא למישטפא לעלמא.
פירש רש"י:
שכרה דוד שיתין – יסודות של בית המקדש...
קפא תהומא – צף התהום. בגמרת ירושלמי (שם) שמצא שם חרס, שהגביה קולו, ואמר לו: אל תטלני מכאן, שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה כל הארץ. ולא שמע דוד לדבריו ונטלו.
אמר [דוד]: מהו לכתוב שם אחספא, ומישדא בתהומא, דליקו אדוכתיה?
פירש רש"י:
מי שרי למכתב שם – פן ימחקוהו המים, ועובר משום: 'ואבדתם את שמם' (דברים יב) ו'לא תעשון כן' וגו' (שם)".
ליכא דאמר ליה מידי.
אמר [דוד]: כל היודע דבר זה ואינו אומרו – יחנק בגרונו.
נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים – לכל העולם כולו לא כל שכן! אמר ליה: שרי.
פירש רש"י:
ימחה על המים - דכתיב בסוטה: 'ומחה אל מי המרים' (במדבר ה), והרבה הזכרות בפרשה, ואפילו הכי כתיב: 'ומחה'.
כתב שם אחספא, שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה.
הסביר ה"אבני שהם" שעל פי הנאמר בגמרא זו ניתן להסביר שהתורה רמזה כאן שלצורך מקום המקדש מותר למחוק את שם ד'!
ג. הסבר נוסף על פי המסופר על חזקיהו
נראה לומר הסבר נוסף על פי המסופר בספר מלכים. אחרי המעמד בהר הכרמל והריגת נביאי הבעל, איימה איזבל על אליהו שהיא תהרוג אותו, והוא ברח והגיע להר חורב. כאשר ד' שאלו: "מה לך פה אליהו"? "ויאמר: קנא קנאתי לד' אלקי צבאו-ת, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחֹתיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, וָאִוָתֵר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה" (מל"א יט, ט-י).
פירש רש"י שם: "את מזבחותיך הרסו – במות יחיד הנעשות לשם שמים, שהרי מזבח בית הבחירה בירושלים היה".
שאל על כך שר התורה, מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו "טעמא דקרא": "ויש לתמוה: הרי אז היה זמן איסור הבמות, ואם כן יפה עשו שהרסו הבמות, וחזקיהו השתבח על זה"!
וענה:
ונראה דמיירי בבמות שנבנו בשעת היתר הבמות. ובמות אלו על פי דין אסור להורסם, משום 'לא תעשון כן' (דברים יב, ד), אף על גב שאסור שוב להקריב עליהן. דלא גרע מבית הכנסת, דכל דבר שנעשה לקדושה אסור מן התורה לשוברו, כמבואר באורח חיים סוף סימן קנב.
ונראה דמטעם זה לא הרסום כל מלכי יהודה הצדיקים, אסא ויהושפט ועוזיהו ויותם, שאצל כולם כתוב: 'רק הבמות לא סרו', והיינו הבמות שהיו מקודם, שהיה אסור להורסם. ורק חזקיהו הסירם, משום הוראת שעה, לפי שהיו נכשלין בהן, כמו שכתת נחש הנחשת.
לפי זה ניתן להסביר שהתורה אומרת שבדרך כלל אסור לנתוץ מזבחות שנבנו לשם שמים. אבל לצורך המקדש, כלומר: כדי שיפסיקו להקריב בבמות בשעת איסור הבמות ויעלו לירושלים מותר!
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש, ושם נוכל להקריב תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.