בשר תאווה
התורה, המתחשבת במצבו הארצי של האדם מישראל, יודעת כי אי אפשר שכל בני האומה יחיו חיי קודש תדירים ועל כן יש להכין שמירה ראויה עבור חיי החולין הישראליים, לבל ייפרדו מן הראוי לעם קדוש.
זוהי הסיבה להיתר אכילת 'בשר תאווה', כלומר: בשר שאינו חלק מקרבן העולה על גבי המזבח, אלא נשחט מחוץ לבית המקדש לשם סעודה גרידא – "בכל אות נפשך תאכל בשר". התנאי לאכילת הבשר הוא זהירות מאכילת דם, הראוי למזבח בלבד ואינו מיועד למאכל אדם. אכילת חולין זו מותרת לטמאים ולטהורים כאחד.
בשר הקודש ובשר החול נבדלים זה מזה: אסור להקריב או לאכול את הקודש מחוץ למקומו, ואסור לשחוט או לאכול חולין במקום הקודש. לשם כך נכפלה האזהרה: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'". הבחנה זו בין חלקי הקודש לחלקי החול אשר בארץ מרוממת את יכולת הקודש להשפיע חיים וברכה לעם ולדורותיו, כפי שמסיימת התורה: "למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם".
אפשר שהמחויבות הכפולה לרכז את הקודש במקומו מחד ולצמצם את חיי החולין במקומם מאידך מתבטאת בסגנון הכפול: "שמור ושמעת את כל הדברים האלה" – המדגיש את שמירת הגבולות המודגשת המתחייבת מתוך יחס הכבוד וההערצה הראוי אל הקודש.