פסוק ב:דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה .
(נדה ל"ד א')
פסוק ב:ואמרתם אלהם. לרבות את הגרים ואת העבדים .
(תו"כ)
פסוק ב:איש איש. מה ת"ל איש איש, לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה .
(נדה מ"ד א')
פסוק ב:כי יהיה זב מבשרו. מבשרו ולא מחמת אונסו .
(כריתות ח' ב')
פסוק ב:כי יהיה זב מבשרו. אין הזב מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ, שנאמר כי יהיה זב מבשרו, עד שיצא זובו מבשרו .
(נדה מ"ג א')
פסוק ב:זובו טמא. לימד על הזוב שהוא עצמו טמא .
(שם נ"ה א')
פסוק ב:טמא הוא. הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור .
(שם נ"ו א')
פסוק ג:וזאת תהיה. וזאת – לרבות מימי רגליו לטומאה .
(שם נ"ה ב')
פסוק ג:וזאת תהיה. תהיה – אפילו כל שהוא .
(תו"כ)
פסוק ג:טומאתו בזובו. תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים .
(ב"ק כ"ד א')
פסוק ג:טומאתו בזובו. בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם .
(תו"כ)
פסוק ג:רר בשרו. זובו חד, רר בשרו – תרי, את זובו – תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן .
(נדה מ"ג ב')
פסוק ג:או החתים בשרו. מכאן שמטמא לח ואינו מטמא יבש .
(שם שם)
פסוק ג:מזובו. מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב .
(נדה מ"ג ב')
פסוק ג:טומאתו היא. מכאן שטומאת האיש בלובן וטומאת הזבה באודם .
(תו"כ)
פסוק ד:כל המשכב. המשכב המיוחד .
(שם)
פסוק ד:כל המשכב. מלמד שמשכב מטמא תתת הזב לטמא אדם ובגדים ואין אדם מטמא מתחת הזב לטמא אדם ובגדים .
(שם)
פסוק ד:אשר ישכב עליו. עד שינשא רובו עליו .
(שם)
פסוק ד:הזב. הזב ולא בעל קרי ולא אבן המנוגעת ולא טמא מת ולא מת מטמאין משכב ומושב .
(שם)
פסוק ד:אשר ישב עליו. יכול כפה סאה ותרקב וישב עליהם יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו .
(שבת נ"ט א')
פסוק ד:יטמא. לרבות שכב על המושב וישב על המשכב, עומד ונתלה ונשען .
(תו"כ)
פסוק ה:ואיש אשר יגע. אדם נוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים .
(שם)
פסוק ה:ואיש אשר יגע. מלמד שבשעת מגעו מטמא בגדים, פירש אין מטמא בגדים .
(שם)
פסוק ה:במשכבו. מקיש משכבו לו, מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו אית ליה טהרה במקוה .
(שבת פ"ד א')
פסוק ה:במשכבו. במשכבו ולא הגזול .
(ב"ק ס"ו ב')
פסוק ה:במשכבו. במשכבו ואם נשבר טהור .
(תו"כ)
פסוק ה:במשכבו. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר מעשרה , במשכבו ולא בנימין היוצאין מן הקשר חוץ משלש אצבעות .
(שם)
פסוק ו:על הכלי. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם, מנין לעשות ריקם כמלא, ת"ל כלי .
(שם)
פסוק ו:על הכלי. לרבות את המרכב .
(שם)
פסוק ו:אשר ישב עליו. אין לי אלא שיושב עליו ונוגע בו, מניין לעשרה מושבות זו ע"ג זו ואפילו אבן מסמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, מקום שהזב יושב ומטמא, ישב הטהור ויטמא .
(שם)
פסוק ז:בבשר הזב. בבשר ולא בצואה שעליו ולא בקולקלוס שעליו ולא בשירים ולא בנזמים וטבעות .
(שם)
פסוק ז:בבשר הזב. בבשר ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו .
(תו"כ)
פסוק ח:וכי ירק. אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומי האף שלו מניין ת"ל וכי ירק .
(נדה נ"ה ב')
פסוק ח:וכי ירק. כיחו וניעו ורוקו של זב מטמא לח ואינו מטמא יבש, מאי טעמא, דכתיב וכי ירק הזב – כעין רוק .
(שם נ"ו א')
פסוק ח:בטהור. יכול אע"פ שלא נגע, ת"ל בטהור, עד שיגע בטהור , ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא מידי דהוי אשרץ, אמר קרא בטהור, מה שביד טהור טמאתי לך .
(שם נ"ה ב')
פסוק ט:וכל המרכב. יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב, ת"ל מרכב ולא משכב ומושב .
(תו"כ)
פסוק י:אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מואיש אשר יגע במשכבו (פ' ה') נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו – עליונו של זב .
(נדה ל"ג א')
פסוק י:והנושא אותם. אותם – מעוטא הוא, אותם ולא אבן מסמא .
(נדה נ"ה א')
פסוק יא:וכל אשר יגע בו. אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמא אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא .
(קדושין כ"ה א')
פסוק יא:וכל אשר יגע בו. אמר ריש לקיש, וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, זהו הסיטו זב .
(נדה ס"ג א')
פסוק יא:וידיו לא שטף. תניא, א"ר אלעזר בן ערך, וידיו לא שטף במים, מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה .
(חולין ק"ו א')
פסוק יא:וידיו לא שטף. כידיו, מה ידיו בנראה אף כל בנראה, פרט לבית הסתרים שאין צריך טבילה .
(תו"כ)
פסוק יא:וידיו לא שטף. ואפילו לאחר כמה שנים .
(שם)
פסוק יב:אשר יגע בו. נאמר כאן בו ונאמר להלן (פ' צו) אשר תבושל בו, מה התם מאוירו אף כאן מאוירו .
(שם)
פסוק יג:וכי יטהר הזב. מהו וכי יטהר הזב – לכשיפסוק מזיבתו .
(מגילה ח' א')
פסוק יג:וכי יטהר הזב מזובו. מזובו ולא מזובו ומנגעו .
(שם שם)
פסוק יג:מזובו וספר. לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה .
(שם שם)
פסוק יג:וספר לו. לו לעצמו .
(תו"כ)
פסוק יג:שבעת ימים לטהרתו. מהו לטהרתו שתהיה טהרתו אחת .
(תו"כ)
פסוק יג:ורחץ בשרו במים. אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טבילה כטמון דמי, מ"ט, ורחץ בשרו במים אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי .
(קדושין כ"ה א')
פסוק יג:וטהר. מהו וטהר – טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע"פ דהדר חזי לא מטמא למפרע .
(מגילה ח' ב')
פסוק יד:וביום השמיני. ביום ולא בלילה .
(תו"כ)
פסוק יד:יקח לו. לו לעצמו, שאם הפריש לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה .
(שם)
פסוק יד:ובא לפני ה'. אימתי הוא בא, בזמן שטבל ועשה הערב שמש .
(נזיר מ"ד ב')
פסוק טו:ועשה אותם הכהן. אמר רב חסדא, אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, דכתיב (ר"פ תזריע) ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה, או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן .
(יומא מ"א א')
פסוק טו:מזובו. מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין, כיצד, ראה שלש מביא, ראה שתים אינו מביא .
(מגילה ח' א')
פסוק טז:ואיש. אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד מניין, ת"ל ואיש .
(נדה ל"ב ב')
פסוק טז:כי תצא ממנו. בעל קרי אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ דכתיב כי תצא ממנו .
(שם מ"ג א')
פסוק טז:ורחץ וגו'. תניא, ורחץ במים את בל בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, במים – במי מקוה, את כל בשרו – את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, כל בשרו – מים שכל גופו עולה בהם, ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה .
(עירובין ד' ב')
פסוק יז:יהיה עליו שכבת זרע. נאמר כאן ש"ז ונאמר להלן(פ' י"ח) אשר ישכב איש אותה שכבת זרע, מה להלן כברייתה, אף כאן כברייתה .
(תו"כ)
פסוק יח:ואשה. אין לי אלא אשה. תנוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מניין, ת"ל ואשה .
(נדה ל"ב א')
פסוק יח:אשר ישכב איש. איש – פרט לקטן .
(תו"כ)
פסוק יח:ישכב איש אותה. אותה – פרט לשלא כדרכה .
(יבמות ל"ד ב')
פסוק יח:שכבת זרע. פרט לשכבת זרע סרוחה שאינה מטמאה .
(שבת פ"ו ב')
פסוק יח:שכבת זרע. פרט להעראה שאינה מטמאה .
(יבמות ל"ד ב')
פסוק יח:ורחצו במים וטמאו. א"ר שמעון, וכי מה בא זה ללמדנו, אם לנוגע בש"ז הרי כבר נאמר או איש וגו', אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזירת הכתוב הוא .
(נדה מ"א ב')
פסוק יח:וטמאו עד הערב. והני מילי בשאינה מתהפכת, אבל במתהפכת, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, מפני שאי אפשר לה שלא תפלוט .
(שם מ"ב א')
פסוק יט:ואשה. אין לי אלא אשה, בת יום אחד לנדה מניין, ת"ל ואשה.
(שם מ"ד א')
פסוק יט:כי תהיה זבה. יכול אפילו זבה מכל מקום ת"ל (פ' אחרי) והיא גילתה את מקור דמיה, לימד על הדמים שאינם מטמאים אלא מן המקור .
(תו"כ)
פסוק יט:דם יהיה זובה. דם הנדה מטמא בין לח בין יבש, מנלן, א"ר יצחק, יהיה – רבויא הוא .
(נדה נ"ד ב')
פסוק יט:דם יהיה זובה בבשרה. ת"ר, בבשרה – מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ , ואין לי אלא נדה, זבה מניין, ת"ל זובה בבשרה , פולטת שכבת זרע מניין ת"ל יהיה .
(שם מ"א ב')
פסוק יט:בבשרה. בבשרה ולא בשפופרת ולא בשפיר ולא בחתיכה .
(שם כ"א ב')
פסוק יט:בבשרה. עד שתרגיש בבשרה .
(נדה, נ"ז ב')
פסוק יט:שבעת ימים תהיה בנדתה. יכול תהא טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא כל שבעה .
(פסחים צ' ב')
פסוק יט:שבעת ימים תהיה בנדתה. תניא, היה ר' מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה .
(נדה ל"א ב')
פסוק יט:שבעת ימים תהיה בנדתה. יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה .
(תו"כ)
פסוק יט:שבעת ימים תהיה בנדתה. אין לי אלא ימים, לילות מניין, ת"ל תהיה – לרבות הלילות .
(שם)
פסוק יט:שבעת ימים תהיה בנדתה. יכול שבעת ימים בין סמוכין בין מפוזרין, ת"ל תהיה – הווייתן אחת .
(שם)
פסוק יט:וכל הנוגע בה יטמא. יכול יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, ת"ל וכל הנוגע בה יטמא .
(שם)
פסוק כג:או על הכלי וגו'. כלי זה המרכב שנאמר בנגעו בו, ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב .
(תו"כ)
פסוק כג:אשר היא יושבת. תנא דבי ר' ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב .
(פסחים ג' א')
פסוק כג:אשר היא יושבת. היא ולא דמה .
(נדה נ"ד ב')
פסוק כד:ואם שכב ישכב. לרבות שתי שכיבות ולרבות המערה [תו"כ]
פסוק כד:שכב ישכב איש. איש פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשעה שנים ויום אחד, ת"ל שכב ישכב .
(תו"כ)
פסוק כד:אותה. פרט למצורעת .
(שם)
פסוק כד:ותהי נדתה עליו. תניא, מניין לנדה שתפסי בה קדושין, ת"ל ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא בה הווייה .
(יבמות מ"ט ב')
פסוק כד:ותהי נדתה עליו. תניא, מניין למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שלא יפרוש מיד, אמר חזקיה, אמר קרא ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא עליו .
(שבועות י"ח ב')
פסוק כד:ותהי נדתה עליו. תניא, יכול יעלה לרגלה, ת"ל וטמא שבעת ימים.
(נדה ל"ג א')
פסוק כד:ותהי נדתה עליו. מה ת"ל, שיכול לא יטמא אדם וכלי חרס, ת"ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס .
(נדה ל"ג א')
פסוק כד:וכל המשכב. מה תלמוד לומר, נתקו הכתוב – מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין .
(שם שם)
פסוק כה:ואשה. אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מניין ת"ל ואשה .
(שם מ"ד א')
פסוק כה:ואשה. בין גיורת בין שפחה בין משוחררת .
(תו"כ)
פסוק כה:כי יזוב זוב דמה. ת"ר, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד , או אינו אלא ולא מחמת אונס , כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור , הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד .
(נדה ל"ו ב')
פסוק כה:ימים רבים. כמה רבים שלשה , יכול רבים עשרה, כשהוא אומר ימים רבים. מה מעוט ימים שנים אף מעוט רבים שלשה .
(תו"כ)
פסוק כה:בלא עת נדתה. על נדתה, סמוך לנדתה, מופלג לנדתה מניין, ת"ל או כי תזוב, ומניין לרבות אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה .
(נדה ע"ג א')
פסוק כה:על נדתה. אמר ליה רב שמעיה לרבי אבא, אימא ביממא תהוי זבה בליליא תהוי נדה, אמר ליה, עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה, סמוך לנדתה אימת הוי, בלילה, וקא קרי לה זבה .
(נדה ע"ג א')
פסוק כה:כל ימי. אין לי אלא שלשה, שני ימים מניין, ת"ל ימי, יום אחד מניין, ת"ל כל ימי .
(שם שם)
פסוק כה:טמאה היא. טמאה – מלמד שמטמאה את בועלה כנדה היא – היא מטמאה אה בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל , ומניין שעושה משכב ומושב, ת"ל כמשכב נדתה, ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מניין, ת"ל ימי, יום אחד מניין ת"ל כל ימי .
(נדה ע"ג א')
פסוק כו:במשכב נדתה יהיה לה. תניא, מניין שסופרת אחד לאחד ת"ל יהיה לה , יכול תספור שבעה לשנים ת"ל יהיה לה, אינה סופרת אלא יומה .
(שם שם)
פסוק כו:כטומאת נדתה. כטומאת נדתה ולא כימי נדתה .
(תו"כ)
פסוק כז:כל הנוגע בם. ע"י חבוריהם .
(שם)
פסוק כח:ואם טהרה מזובה. מזובה ולא מזובה ונגעה ולא מזובה ולידתה .
(נדה ל"ז א')
פסוק כח:וספרה לה. תניא, אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל, מניין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר וספרה לה – לעצמה .
(כתובות ע"ב א')
פסוק כח:ואחר תטהר. אחר אחר לכולם – שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם , ר' שמעון אומר, אחר מעשה תטהר , אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק .
(נדה ס"ז ב')
פסוק לא:והזרתם וגו'. תניא, רמז לציון קברות מן התורה מניין אמר מר זוטרא, והזרתם את בני ישראל מטומאתם .
(מו"ק ה' א')
פסוק לא:והזרתם וגו'. אמר ר' יאשיה, והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן .
(שבועות י"ח ב')
פסוק לא:והזרתם וגו'. תניא, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הוויין ליה בנים כבני אהרן – מתים, שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן .
(שם שם)
פסוק לא:והזרתם וגו'. תניא, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מניין שלא יפרוש מיד, ת"ל והזרתם את בני ישראל מטומאתם .
(ירושלמי הוריות פ"ב ה"ה)
פסוק לא:בטמאם את משכני. מלמד שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם .
(תו"כ)
פסוק לב:זאת תורת הזב. [וסמיך ליה ואשר תצא ממנו שכבת זרע, הוקש זב לבעל קרי], מה בעל קרי טובל ביום אף זב טובל ביום .
(מגילה כ' א')
פסוק לב:זאת תורת הזב. א"ר יוחנן, הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה , שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן .
(נדרים ל"ה ב')
פסוק לב:זאת תורת הזב. בין גדול בין קטן, מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמא .
(נדה ל"ד ב')
פסוק לב:זאת תורת הזב. אמר רב הונא, ראיה ראשונה של זב מטמא באונס, שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה ש"ז מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס .
(שם ל"ה א')
פסוק לב:זאת תורת הזב. זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז, הוקשה תורת ש"ז לתורת הזב, מה זב מטמא בג' ימים אף ש"ז מטמאה בג' ימים .
(ירושלמי שבת פ"ט ה"ג)
פסוק לב:זאת תורת הזב. וסמיך ליה ואשר תצא ממנו ש"ז, מלמד שהזב שראה ראיה אחת טובל ואוכל את פסחו לערב כבעל קרי .
(תו"כ)
פסוק לב:ואשר תצא וגו'. ולמעלה כתיב זאת תורת הזב, הוקש לזב, מה זיבה סותרת בזב, אף ש"ז סותרת בזב , יכול תסתור כל שבעה ת"ל לטמאה בה, אין לך אלא מה שאמור בה, סותרת יום אחד , יכול אף מימי רגלים סותרין בזב, ת"ל זאת .
(שם)
פסוק לג:והדוה בנדתה. תניא, זקנים הראשונים היו אומרים והדוה בנדתה – שלא תכחול, ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין , עד שבא ר"ע ולימד, א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה , אלא מה אני מקיים והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים .
(שבת ס"ד ב')
פסוק לג:והדוה בנדתה. תניא, מניין לדם הנדה שמטמא, אמר חזקיה, אמר קרא והדוה בנדתה, מדוה, כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה .
(נדה נ"ד ב')
פסוק לג:והזב את זובו. מקיש זובו לו, מה הוא לא חלקת בין משאו למגעו לטמא אדם לטמא בגדים, אף זובו כן .
(שם נ"ה ב')
פסוק לג:לזכר ולנקבה. מקיש נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על הודאי ועל הספק אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ועל הספק, ומה זכר ממין שמביא על הודאי הוא מביא על הספק אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי היא מביאה על הספק .
(נזיר כ"ט א')
פסוק לג:לזכר ולנקבה. לראיה שלישית איתקש לנקבה, מה נקבה מטמאה באונס אף זכר בראיה שלישית מטמא באונס .
(שם ס"ה ב')
פסוק לג:לזכר ולנקבה. מקיש זכר לנקבה, מה נקבה מטמאה בימים אף זכר מטמא בימים .
(ב"ק כ"ד א')
פסוק לג:לזכר ולנקבה. לזכר – לרבות מצורע למעיינותיו, לנקבה – לרבות מצורעת למעיינותיה .
(נדה ל"ד ב')
פסוק לג:עם טמאה. לרבות את הבא על שומרת יום כנגד יום [תו"כ]