פסוק א:חוקים על־דבר זיבה: זב, זבה, נידה, שכבת זרע
פסוק א:את הטומאות שעליהן מדובר כאן, אפשר לכנות בצדק: "טומאות היוצאות מגופו של אדם". אלו הם מקרי זיבה מאיברי המין שגורמים טומאה בין אצל זכרים בין אצל נקבות. הכתוב מדבר על ארבעה סוגים של טומאות אלו, שנים מהם מצויים אצל זכרים ושנים אצל נקבות, והם: זב (א- טו), שכבת זרע (טז-יח), נידה (יט-כד), זבה (כה-ל). חוקי הטהרה באים סמוך אחרי החוקים בדבר הטומאה. ואם מוסיפים עוד את החוקים בדבר היולדת, שהועברו מתוך סיבה מיוחדת לפרק יב, הרי מתגלה לפנינו מערכת של חמשה חלקים, אשר בחלוקה נוספת ניכרים בה עשרה חלקים, שהרי החוקים על־דבר היולדת והזבה מתחלקים לשני חלקים, היינו דיני טומאה ודיני טיהור, דיני נידה מתחלקים על־ידי החתימה ("ולאיש אשר ישכב עם טמאה", פסוק לג) לשני חלקים (פסוקים יט-כג ופסוק כד), ובהתאם לזה גם החוק על דבר שכבת זרע נתחלק לשנים (פסוקים טז-יז ופסוק יח), שהראשון מהם מדבר על האיש והשני על האשה.
פסוק א:השאלה לאיזו תופעה מתכוון הכינוי "זב" – שנויה במחלוקת. יש משערים שזוהי מחלת הטחורים, ו"רר" ו"החתים" בפסוק ג פירושם: טחורים פתוחים וטחורים סתומים. מבארים אלה אינם רואים במלה "בשרו" (פסוקים ב'-ג') לשון נקיה לבשר ערוה (השוה ו ג). אולם ההקבלה בין זב וזבה, מחייבת להניח, שזיבה ושכבת זרע באות ממקור אחד (השוה רש"י). ובכלל אין בכל החוקים שלפנינו על דבר הזב אף רמז לכך, שכאן מדובר על זיבת דם. אחרים סוברים, שהכוונה כאן לזיבת מוגלה במחלת העגבת (gonorrhea virulenta). אך זו לא היתה ידועה לפני גילוי אמריקה. לדעת השבעים ויוספוס (קדמוניות ג יא ג, ומלחמת היהודים ה ה ו, ו ט ג) מובן זב הוא הנגוע במחלת γονόῤῥοιος, שבה זבות מאליהן טיפות-טיפות זרע מחמת חולשת אברי המין. נראה, שגם חכמינו הבינו כך את הזיבה שבתורה. (בתוספתא זבים ב נאמר: ״מה בין זובו לשכבת זרעו. זובו בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זוב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת״). זומר (בספרו הנ"ל עמ' 232 ואילך), וטרוזן (Sitten. gebr. und Krankh. d. alten Hebr עמ' 182.) סוברים, שזיבה היא רק blennorrhoea urethrae, מחלה שבאה עקב דלקת קתראלית בקנה־השתן (urethritis) והיא זיבת ריר (כך גם דילמן). חשוב בשביל קביעת מהותה של טומאת זיבה הוא הכלל שקבעו חכמינו, שזב מטמא רק כשבא בשל הפרעה של אותו אבר, ולא אם סיבה אחרת גרמה לתופעה זו באופן זמני, כגון אכילה ושתיה גסה, התאמצות יתרה, גירוי הדמיון וכו'. "בשבעה דרכים בודקין את הזב", (משנה זבים ב ב).
פסוק ב:ויקרא טו, א-ג, "בני ישראל", נכרים אינם מטמאין בזיבה, אולם תקנת חכמים מזמן מאוחר גזרה טומאת זיבה על כל הנכרים (נדה לד.).
פסוק ב:"איש איש", הכפלת הלשון כוללת גם את הקטן (תו"כ, השוה תרגום יונתן).
פסוק ב:"מבשרו", לשון נקיה, כינוי לבשר ערוה (השוה יחזקאל טז כו, כג כ).
פסוק ב:"זובו", משלים היחס כמו בבראשית ג טו, מא מ. ומכיון שהמלה זובו מיותרת, אנו למדים מכאן שריר הזב עצמו טמא. הוא מטמא במגע ובמשא, וחמוּר מנבלה בזה שגם מגעו בבגדי האדם, מטמא אותו (כלים א ג, נדה נה:).
פסוק ג:"וזאת וגו'", כאן לא מתואר עדיין כיצד מטמא, תיאור זה בא להלן בפסוק ד ואילך. לכן מסתבר, שכל הפסוק "רר בשרו" עד "טומאתו היא" הוא מאמר מוסגר. חכמינו הורו: "טומאתו תלויה בזובו ואין תלויה בימים". בזה שונה הזב מן הזבה, בעוד שבזבה הטומאה תלויה בימים (ראה להלן בפסוק כה), העיקר בזב הן הראיות, היינו ראית הזיבה. בראיה אחת עדיין אינו נידון כזב אלא כבעל קרי (פסוק טז), שתי ראיות עושות אותו כזב מוחלט והוא טעון שבעה נקיים, אך לא קרבן (פסוק יג), ושלוש ראיות, אף אם היו ביום אחד, מצריכות, אחרי שבעה נקיים, הבאת קרבן (פסוק יד ואילך, מסכת מגילה ח.).
פסוק ג:"רר", שם נגזר מן ריר (שמואל א כא יד), מַזיל.
פסוק ג:"החתים", משורש חתם - סגור. ההפעיל מציין מצב, כמו "יעשיר" (תהלים מט יז) או "ילבינו" (ישעיהו א יח).
פסוק ג:"טמאתו הוא", המאמר המוסגר בא להגיד, כי בנוגע לדרגת הטומאה אין הבדל אם הזיבה נוזלת או אם הבשר נסגר על ידי הזיבה, בשני המקרים היא טומאתו (כלומר הטומאה שעליה מדובר בפסוקים ד - יב), וטומאתו היא בזה שהחוקים הבאים נוהגים בו. וכאן בא החוק על דבר הטומאה כהמשך לחלק הראשון של הפסוק "וזאת תהיה טמאתו בזובו" (ההוספות בתרגום השומרוני ובשבעים התכוונו להתאים את הפסוק שלפנינו לפסוק כה, ולתקנו, כביכול).
פסוק ד:ד-ו, "כל המשכב", אף לפני שם בה"א הידיעה יכולה לציין המלה "כל": כל אחד ואחד (עיין איוולד 290 c). לא נאמר "כל אשר שכב עליו", אלא כל המשכב אשר ישכב, כלומר: צריך שהדבר אשר ישכב עליו יהיה ראוי וגם מיוחד למשכב, "ישכב" ו"ישב", לשון עתיד, משמעם שהוא רגיל לשכב או לשבת על אותו דבר. ולכן אם כפה סאה וישב עליה, אינה נטמאת, משום שאינה מיוחדת לישיבה אלא לשימוש אחר, או – כפי שמעירים חכמינו – משום שאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו", כלומר: "עמוד, שהכלי שאתה יושב עליו נחוץ לנו לעבודה שלנו" (שבת נט.). אולם השמות משכב ומושב כוללים כל מיני כלים המיוחדים לאדם לשמש לו מצע, בין אם הוא יושב או עומד, או נשען או נתלה או שוכב. כל מצע כזה מכונה בהלכה במונח "מדרס", מלשון דרוס - דרוך (לא נכלל בהגדרת "מדרס" כל דבר שלא נועד לשאת את גוף האדם, כגון סולם, שעשוי אך לעלות ולרדת בו, תוס' מנחות לא. ד"ה שידה). בכלי שמשמש מדרס, לא צריך שהזב יגע בו במישרין, כי אפילו אם עשר שמיכות ערוכות זו למעלה מזו והזב יושב על העליונה, נטמאה גם התחתונה בטומאת מדרס, ועוד: אפילו אם הכלי נמצא תחת אבן מסמא, כלומר: אבן כבדה ביותר ("מסמא" מלשון "ושומת על פום גבא", דניאל ו יח), והזב יושב על גבי האבן, נטמאים הכלים שמתחתיה (ראה רמב"ם, משכב ומושב ה ה ותוספות נדה נה:). רבינו שמשון סובר (בפירושו לכלים א ג), שבכלל אבן מסמא גם משא בלי הזזה. לגבי "טומאת משא" בעלמא משא הוא היסט (תנועה), אולם הזב מטמא כלים, אף אם הוא רק עמוס בהם בלי להניע אותם (כמובן, גם אם אינו נוגע בהם במישרין ואפילו אם הוא נושא אותם באמצעות כלי שאינו מקבל טומאה). מדין טומאת מדרס יוצאים כלי חרס (שבת פד.), כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה שאינם מלובנים, וכלים מחמרי חיות ים ועצמות עופות.
פסוק ה:"ואיש אשר יגע", כל מדרס הזב הוא אב הטומאה, ומטמא אדם הנוגע בו. אף בגדי האדם הנוגע וכל הכלים שהוא מחובר אליהם בשעת נגיעתו במדרס, נעשים טמאים, היינו ראשון לטומאה (כ"טומאה בחיבורין", השוה לעיל על יא כד).
פסוק ו:"והיושב על וגו'", כשם שמשכב ומושב מטמאים גם בלי נגיעתו הישירה של הזב, כך הם מטמאים את הטהור שמשתמש בהם למדרס. הוא נטמא אף אם לא נגע בהם במישרין.
פסוק ז:ז-י, "והנוגע בבשר הזב", באיזה אבר שיהיה. בשר משמעו כאן כל הגוף, כמו בפסוק יג. רק מי שנוגע בגוף הזב, טמא, ולא מי שנוגע בבגדיו. הבגדים ובכלל כל שאינו משמש מדרס, הם רק ראשון לטומאה ואינם מטמאים אדם וכלים.
פסוק ח:"וכי ירוק וגו'", הרוק וכן כל הנוזלים היוצאים מבשר הזב שמתעגלים ויוצאים וחוזרים ונבלעים (נדה נו.) הם גם כן אב הטומאה.
פסוק ט:"וכל המרכב", לא האוכף בלבד אלא גם שאר הכלים המחזיקים את הגוף בשעת הרכיבה, הם נמנים בתו"כ ובמשנה כלים כג ב (השוה ליכטנשטין, "שם עולם"). על ההבדל בין מרכב לבין מושב מדובר בבריתא דרבי ישמעאל במידת "בנין אב מכתוב אחד" (השוה מפרשים שם).
פסוק י:"הנוגע... תחתיו", כינוי הקנין במלה תחתיו אינו מוסב אל "מרכב", כי כפי שהעירו בצדק בתו"כ, אי אפשר שדין המרכב יהיה חמור מדין הזב גופו, שעושה את כל הכלים רק ראשונים לטומאה, אלא הוא מוסב אל זב, וכוונתו למרכב שנזכר קודם לכן, שצוין כראשון לטומאה אך לא חמור כמשכב ומושב. מרכב שוה לנבלה בזה, שמטמא רק את גוף הנוגע, ולא את הבגדים, רק במשא הוא מטמא אדם ובגדים. במסכת נדה לב. ניתן לפסוק זה עוד פירוש אחר, והוא, שהמלה "תחתיו" מוסבה אל "כל", ואל "אשר יהיה" צריך להסב במחשבה את המלה "זב", כנושא, ובכן הפירוש הוא: הנוגע בכל דבר אשר יהיה (הזב) תחתיו. מה שנמצא מעל הזב, זהו "עליונו של זב", אף אם אינו נוגע בגופו. כלים אלה נעשים שם ראשונים לטומאה והם קלים ממשכב תחתון שהוא אב הטומאה. "עליונו של זב" זה נקרא "מדף" (השוה זבים ד ו והפירוש שלי למסכת עדיות ו ב). לדעת הרמב"ם, משכב ומושב ו ג, טומאה זו היא רק מדרבנן, מכיון שאת הביאור השני של הפסוק אין לראות אלא כאסמכתא, אולם הראב"ד סובר שהיא מדאורייתא.
פסוק יא:יא-יב, "וכל אשר יגע וגו'", בפסוק זה אנו נתקלים בקשיים גדולים. מתעוררות השאלות: א) למה לו לכתוב שמי שהזב נוגע בו יטמא אחר שזה נאמר כבר לעיל בפסוק ז? ב) אינו מובן התנאי "וידיו לא שטף", מה מועילה שטיפת ידים, הלא כל דבר שבא במגע עם הזב טעון טבילה שלימה, וגם לזב גופו נדרשת להלן בפסוק יג רחיצת הגוף כולו במים חיים? ויזל מבאר, שכאן בא הדין, שמלבד הרחיצה במים צריך לשטוף את הידים, משום שיש חשש שהידים נתלכלכו בזיבה, המטמאה גם לאחר הטבילה (השוה דברי אלעזר בן ערך בתו"כ ומלבי"ם). אך היה זה תמוה, שהכתוב יחייב את הזב, לאחר שספר כבר שבעה נקיים, שטיפת ידים משום חשש שהתלכלכו. לכן היינו רוצים להעיר: לעיל בפסוק ז נאמר: "הנוגע בבשר הזב", כלומר נוגע בבשר הגוף ממש, אולם כאן כתוב: "אשר יגע בו", היינו: הזב נוגע בו, לא בבשרו, אלא בבגדיו. והנה יש מקום להניח, שרק זב שלא שטף ידיו מטמא גם בנגיעה כזו משום שעלול להדביק לכלוך בבגדי הטהור ב"מעינותיו", והטהור נושא את הלכלוך בעת תנועותיו, ו"מעינות של זב" הרי מטמאין במגע ובמשא, ולכן יטמא הטהור. אך אם הזב שטף את ידיו וידוע בוודאות שאין הן מלוכלכות ב"מעינותיו", אין בכל נגיעתו שלא בבשרו ממש לטמא אותו. כך הייתי מבאר את הפסוק הזה, לולא דברי רבותינו ז"ל.
פסוק יא:והנה נשמע מה בפי המבארים הקדמונים: הרשב"ם סובר ש"ידיו" פירושו כאן כמו בשרו בפסוק ב, ובא בלשון נקיה, הוא משוה לכך את הביטוי בשופטים ג כד: "אך מסיך הוא את רגליו", ומכיון שלעיל נאמר גם "החתים בשרו מזובו", באה כאן הדרישה לשטיפת ידיו או בשרו. אולם אין למצוא בשום מקום "ידיו" במובן זה. ראב"ע סובר כי כשהזב נוגע בטהור בידים שטופות, נטמא אמנם הטהור, אך בגדיו אינם נטמאים, ואילו נגע בידים בלתי שטופות, נטמאים גם הבגדים. וכן אנחנו מוצאים בפסוק י, שלגבי "כל אשר יהיה תחתיו" נטמא במקרה אחד רק האדם עצמו, ובמקרה אחר נטמאים גם בגדיו. ברם, לעיל בפסוק ז נאמר, שמי שנוגע בבשר הזב, יטמא וגם בגדיו נטמאים, בלי הבדל אם נגע במקום טהור או במקום מלוכלך. רמב"ן מסביר: כיון שהנגיעה נעשית בידים, אומר הכתוב: "וידיו לא שטף", אבל משמעותו שלא הטביל את גופו כולו, כאילו היה כתוב: כל אשר יגע בו הזב בידיו ולא שטף וגו', כלומר: כל מי שהזב נוגע בו בידיו בלי ששטף את עצמו קודם וגו'.
פסוק יא:התלמוד (נדה מג.) מפרש, שכאן אין הדיבור בא על נגיעה אלא על היסטו של זב, כי אם הזב מסיט את הטהור, הטהור יטמא. בענין זה חמורה טומאת הזב והדומים לו: זבה, נידה ויולדת, משאר טומאות, כי טומאת היסט או משא בעלמא מטמאה רק כשהטמא מוסט על־ידי הטהור (עיין לעיל על יא כד), אבל לא להיפך, כלומר: אם הטהור מוסט על ידי הטמא, אבל כאן יש טומאת היסט גם אם הזב מניע את הטהור.
פסוק יא:"וידיו לא שטף", לדעת רבותינו משמעותו טבילה ומרומז בזה, כי רק חלקי הגוף הנראים לעינים טעונים טבילה ולא בית הסתרים (השוה לעיל שם). גם היסט אינו מטמא אם ההזזה נעשית על־ידי בית הסתרים, ולכן נאמר כאן נגיעה ולא היסט, ואילו היסט, שהטהור נושא את הדבר הטמא, מטמא גם אם נעשה על־ידי בית הסתרים (השוה נדה, שם).
פסוק יב:"וכלי חרש וגו'", גם כאן "נגיעה" פירושה: היסט, כלי חרס בעלמא אינו מקבל טומאה מגבו (לעיל על יא לב).
פסוק יב:"ישבר", השוה ביאור לפרק יא לג.
פסוק יב:"ישטף במים", פירושו כאן: טבילה, הביטוי "ישטף" בא להזהיר שהכלי יישטף היטב, שכל לכלוך שמודבק בו יסור ממנו.
פסוק יג:יג-טו, טהר, משמעותו כאן הבריא, כמו לעיל יד ב, "יום טהרתו" - יום החלמתו.
פסוק יג:"וספר לו שבעת ימים", כל הימים צריכים להימשך בטהרה, ואף אם ראה שוב זיבה רק ביום השביעי, ואפילו אחר הטבילה, סותר את כל הספירה, רק במה שנוגע להיסט כלי חרס הוא טהור אחר הטבילה ביום השביעי, ואינו סותר.
פסוק יג:"ורחץ בשרו במים חיים", הזב הוא היחידי בין כל הטמאים שטעון טבילה במים חיים (ראה לעיל על יא לו), כל שאר הטמאים, כאדם ככלים, ואפילו זבה והכלים שהזב נגע בהם, וכן בגדי הזב, (״בגדיו״ בא בטעם אתנח כדי שלא יסבו את המלים ״במים חיים״ גם על הבגדים. בשאר מקומות -כמו לעיל בפסוקים ה, ח, יא- כתוב ״יכבס בגדיו״ אחרי האתנח, 'שם עולם'), דינם בטבילה במקוה (השוה ביאור ליא לו). יש רק דעת יחיד, אשר לפיה זבה טעונה מים חיים (ראה בית יוסף, יורה דעה ריש סימן רא).
פסוק יג:וטהר, הוא טהור בשעה זו, בתנאי שאינו רואה זיבה עד הערב, אך אם באה זיבה עוד ביום זה, יטמא כמו קודם לכן, וכל מה שנגע בו אפילו אחרי הטבילה, יטמא, מלבד היסט כלי חרס, כפי שהעירונו, (מגילה ח:).
פסוק יד:"לפני ה'... אהל מועד", גם הזב מביא את קרבנותיו אל שער ניקנור (עיין לעיל יד יא), כי הזב, שאסור היה לו לבוא עד עכשיו אל מחנה לויה, אסור לו גם עכשיו לבוא אל מחנה שכינה כל עוד הוא מחוסר כפרה. וספק הוא, אם זב שטבל אבל לא היה לו עוד הערב שמש, היינו הוא עודנו טבול יום, מותר לו מדאורייתא לבוא אל מחנה לויה (ראה נזיר מד:). בכל אופן יהיה זה מותר, אם טבל ביום השביעי ובשעת הערב שמש כבר עבר מצבו של "טבול יום".
פסוק טו:"ועשה אותם וגו'", שתי היונים יחד נקראות בפי חכמינו: "קן", ויש "קן סתומה", זהו זוג שלא נקבע עוד איזו מהן תעלה לעולה ואיזו לחטאת, ואחרי שנקבעה מטרת כל אחת, קוראים אותן "קן מפורשת" (אחת מן הזוג נקראת "פרידה"). כאן נאמר "ועשה אותם הכהן", כלומר שהכהן קובע את מטרתם. אבל לעיל (יב ח) ביולדת נאמר: "ולקחה... אחד לעולה וגו'", כלומר: בשעת הלקיחה צריכה האשה לקבוע מה יהיה הקרבן. ומכאן ההלכה: "אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן" (נזיר כו:). קביעת הקינין נעשית או בזמן הלקיחה או בזמן העשיה, אבל בין שני הזמנים האלה אין רשות לקבוע.
פסוק טו:על "וכפר מזובו" – עיין לעיל על יב ו.
פסוק טז:טומאה זו אינה חמורה כטומאת זב. שכבת זרע עצמה היא אב הטומאה, וכמו כן האיש שיצאה ממנו טמא, גם האשה נעשית על־ידי שכבת זרע בשעת הביאה אב הטומאה. בדברים (כג י-יב) נאמר, שבעל קרי לא יבוא לתוך המחנה, אפילו בשעת מלחמה, אלא ירחץ במים ורק בהערב שמש יטהר. בעל קרי היה אסור רק במחנה לויה.
פסוק טז:טז-יח, "כי תצא", כלומר: שלא ברצונו (ראב"ע), השוה דברים כג י.
פסוק טז:"שכבת", בנפרד שְכָבָה, מן שכב -השתרע, בבנין הפעיל משמעותו גם שפך (איוב לח לז), כן גם בערבית: سكب. כאן נאמר, שירחץ במים, כלומר: באותם המים שידועים כבר מהאמור לעיל יא לו, שלפי התיאור הם טהורים ואינם מוכשרים לקבל טומאה. ולהלן כתוב "את כל בשרו", שממנו יוצא, שמידת המים תהיה כה גדולה עד שתכסה את כל הגוף, וזו לפי מדידת חכמינו שלוש אמות מעוקבות או ארבעים סאה. והטעם שדווקא כאן באה הדרישה "את כל בשרו" הוא אולי זה, שהתורה רצתה לתת את הצווי בטומאה הקלה ביותר בתוך הטומאות שנידונו בפרק זה, וממנה ניתן ללמוד בקל וחומר על טומאות האחרות החמורות יותר. ואפשר שהטעם הוא, משום שאם לא היה כתוב כאן "כל", היה אפשר להבין במלה "בשרו" שהכוונה לבשר הערוה (כמו בפסוק ב), לכן כתוב "את כל בשרו". לעיל בפסוק יג בדין הזב לא היה חשש לטעות כזו, כי הרחיצה באה רק אחרי שבעה נקיים, שאז אין סיבה מיוחדת לרחוץ דווקא את בשר הערוה, ושנית: לעיל נאמר שכל הבגדים טעונים כביסה, כלומר כל חלקי הבגדים, ושלישית: לעיל נצטווה אפילו לזה שהזב נגע בו קודם הטבילה, שירחץ את גופו ויכבס את בגדיו. מתוך מלכים ב פרק ה אפשר להוכיח שמשמעות רחיצה בכל מקום היא טבילה, שם (בפסוק י) מצוה הנביא על המצורע: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, ובקיום מצוה זו נאמר (בפסוק יד): "וירד ויטבול בירדן שבע פעמים", ולפי זה רחיצה היינו טבילה.
פסוק טז:"את כל", המלה "את" באה לפי עירובין ד': לרבות גם את השערות, שגם הן טעונות טבילה ושלא תהא בהן חציצה.
פסוק יז:"וכל בגד וכל עור", גם שאר מיני כלים שמקבלים טומאה, נטמאים על ידי שכבת זרע.
פסוק יח:"ואשה", כאן בא הכתוב להשמיענו, שגם האשה נטמאת בשעת התשמיש על־ידי שכבת זרע, אף על פי שבית הסתרים אינו מקבל טומאה (עיין לעיל על יא כד). טעם הטומאה לפי זה אינו הנגיעה בשכבת זרע, אלא גזירת הכתוב היא שהביאה מטמאת את האשה. בשמות יט טו מצַוה משה לעם, לשמור על טהרתו שלושת ימים, "אל תגשו אל אשה". מזה למדו חכמינו (שבת פו.) לפולטת שכבת זרע עד היום השלישי אחרי הביאה, שהיא טמאה. יש שקובעים זמן קצר מזה (השוה רמב"ם, אבות הטומאה ה יא).
פסוק יח:"ורחצו", שניהם ירחצו, אך משום שהטבילה לאיש הוזכרה כבר למעלה, מתחיל הכתוב כאן באשה ולא באיש.
פסוק יט:האשה שיש לה וסת, טמאה שבעת ימים, מטמאה משכב ומושב, כמו הזב, ומטמאה את בעלה בביאה טומאת שבעת ימים. להלן יח יט נאסרה על האשה ההתקרבות במשך ימי הנידה, ובפרק כ יח נאסרה בעילת נידה באיסור כרת (עיין פסוק כד).
פסוק יט:"דם יהיה", זה פירוש ל"זבה", לא כל מיני זיבה מטמאים את האשה, אלא דם בלבד. מראות הדם מתוארים במשנה נדה יט.
פסוק יט:"זבה בבשרה", אף אם בא מחמת אונס, היא טמאה (נדה לו:).
פסוק יט:"בבשרה", לשון נקיה, כינוי לבשר ערותה.
פסוק יט:"שבעת ימים", שלמים תהיה בנידתה. לכן נידה ויולדת טבילתן בלילה אחרי יום השביעי (פסחים צ:). ואין הבדל בין אם ראתה רק ביום אחד ובין אם ראתה בכל שבעת הימים, כיון שפסקה לראות דם ביום השביעי טובלת בערב וטהורה. לא כתוב "תהיה נדה" אלא "תהיה בנדתה", משום שהכינוי נידה מקורו עוד בזמן שלפני מתן תורה והאשה היתה כבר אז נבדלת בימים אלה מסביבתה (השוה בראשית לא לה), לכן בא חוק התורה רק להגביל את זמן התבדלותה וגם לתת את דיני טהרתה.
פסוק יט:"הנוגע בה יטמא", מובן מאליו, שהוא יטמא וגם בגדיו יטמאו, כי הלא אפילו הנוגע במשכבה יטמאו גם בגדיו לפי פסוק כא.
פסוק כ:"וכל אשר תשכב וגו'", הנידה והזבה דין אחד להן עם הזב, בנוגע למשכב ומושב ומרכב, היסט ומעיינות.
פסוק כג:"ואם על המשכב הוא וגו'", ביאורים רבים ניתנו לפסוק הקשה הזה. ראב"ע סובר, שהמלה "הוא" מוסבת אל כלי המושב הנזכר קודם לכן, והכתוב מדבר כאן על המקרה, שהכלי נמצא מעל המשכב או על כלי אחר, והטומאה טומאה קלה, שהרי רק הוא עצמו טמא ולא בגדיו. אולם ויזל מערער על זה, ובצדק: אם הכלי שנמצא על המשכב הוא אותו כלי מושב שנזכר בפסוק הקודם (כב), הרי לא ייתכן, שעל ידי הימצאו מעל למשכב, תהיה טומאתו קלה יותר, ואם המלה "הוא" כוונתה לכלי טהור, הרי, ראשית, אין היא מתאימה, לפי שקודם לכן לא דוּבר כלל על כלי טהור כזה, ושנית: בלתי מובן הוא, איך הכלי הטהור שנמצא על המשכב, שהוא ראשון לטומאה, יטמא אדם? בעל פסיקתא זוטרתא, שמפרש כראב"ע, מבאר כי "הוא" מתכוון אל כלי טהור, אולם כלים כאלה על המשכב אפשר להם לטמא אדם, אבל לא הבגדים שלו, הוא קורא טומאה זו "טומאת חבורין", שעליה מדברת, כנראה, המשנה זבים ה ד, באמרה: "חבורי טמא על הטהור וחבורי טהור על הטמא טמא". אולם לפי דברי התוספתא, כוונת המשנה היא על שערו, צפרניו ושִניו (אמנם, הביאור בפסיקתא זוטרתא הולם יותר את המלה "חבורי").
פסוק כג:בתו"כ מוסבר, כי מי שנמצא על משכב הנידה, יטמא וגם בגדיו טמאים, אף אם אינו נוגע במשכב, משום ששמיכות אחרות פרושות עליו (וכן אבן מסמא. ראה לעיל על פסוק ד). המלה "כלי", שבאה אחרי זה, היא לפי זה המרכב, אשר הנוגע בו הוא בלבד יטמא, ולא בגדיו (השוה פסחים ג. ותוספות, שם). קנובל וקייל סוברים, כי המלים "הוא", "בו", מכוּונות לדם, כלומר: מי שנוגע בדם שנמצא במשכב, גם כן יטמא. אולם, למה יש צורך שהדם יימצא על המשכב, הלא הנגיעה במשכב הנקי מדם גם כן מטמאה? ומצד אחר: הנגיעה בדם אינה צריכה להיות דווקא על המשכב, כדי שתטמא. ויזל ומקלנבורג מבארים, כי הכתוב בא כאן להורות, שרק מי ששוכב את הנידה יטמא שבעת ימים, אבל אחרים טמאים טומאת ערב, ולכן כתוב כאן, שאף היושב על משכבה או על הכלי, בעוד שהיא יושבת עליו, והוא אף נגע במשכב ("בנגעו בו"), טמא רק עד הערב, ורק אם שכב אותה יטמא שבעת ימים. נראה, שזהו הפירוש הנכון. ואנו מוסיפים עוד, שמתוך שנאמר מקודם בפסוקים כא-כב: הנוגע במשכב או במושב יכבס בגדיו וגו', כתוב אחרי כן הדין, שאף אם (הנוגע) נמצא על המשכב או על המושב, "בנגעו בו" (היינו בנגיעה שעליה דובר קודם לכן), יטמא רק עד הערב. ופיסוק הטעמים מסייע לביאור זה של הפסוק.
פסוק כד:"שכב... אותה", משמעו בעילה, ולא כפי שסוברים כמה מבארים אחרונים, שוכב אתה במטה אחת. לא כתוב כאן, שהביאה ענושה בכרת, משום שהכתוב מדבר כאן רק בטומאה שבאה על ידה, אף אם המעשה נעשה בשגגה שאין בה עונש כרת (השוה ראב"ע).
פסוק כד:"ותהי וגו'", זהו החלק השני של הפסוק: טומאת הנידה חלה עליו, ואין הכוונה שהוא יהא טמא כל עוד שהיא טמאה, כך שאם עברו עליה כבר חמשה ימי ספירה, הוא יטהר אחרי עבור שני ימים נוספים, אלא "וטמא שבעת ימים", הוא יהיה בטומאתו שבעת ימים.
פסוק כד:"וכל המשכב... יטמא", ל"משכב" זה יש רק טומאה קלה (אלמלא כן היה כל הפסוק הזה מיותר), ראה נדה לג. ולכן אומרים על בועל נידה: "מטמא משכב תחתון כעליון", כלומר המשכב התחתון שלו דינו כעליונו של זב (עיין לעיל ביאור לפסוק י), היינו רק ראשון לטומאה.
פסוק כה:כבר הסברנו לעיל במבוא לטומאה וטהרה (קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות וטומאות) שאחר שבעת ימי נדה באים אחד עשר יום של זיבה, שנקראים "יא' יום שבין נדה לנדה", אם האשה רואה דם בימים אלה, הוא נקרא "דם זיבה". אם היא רואה רק יום אחד, היא "שומרת יום כנגד יום", כלומר: היא צריכה יום אחד בטהרה כדי להסיר את הטומאה, ואם ראתה גם ביום שני, היא עודנה רק "שומרת יום כנגד יום", אך אם רואה גם ביום שלישי נהיית ל"זבה גדולה" ומחוייבת לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן. אולם כבר בזמן התלמוד הנהיגו בנות ישראל לראות עצמן כזבות, אפילו אם ראו רק טיפת דם 'כחרדל', ולספור שבעה נקיים ואחר כך לטבול.
פסוק כה:כה-כז. "ימים רבים", הם לא פחות משלושה ימים, שהרי ימים משמעם לכל הפחות שני ימים.
פסוק כה:"בלא עת וגו'", כלומר: חוץ מימי נידתה, ואף רחוק מהם, היינו "מופלג לנדתה", לעומת זאת "על נדתה" משמעותו סמוך אחרי עת נידתה (כך לפי הגירסא הנכונה בתו"כ ובמסכת נדה עג., אולם רש"י גורס להפך, וזה נגד הפשט הפשוט של הכתוב). מכיון שפירוש "בלא עת נדתה" הוא לא לפני מחרת יום הפסקתם של שבעת ימי הנידה, הרי אפשר לה להתחיל בשבעה נקיים – אחרי שראתה שלושה ימים רצופים, כלומר ביום שני ושלישי ורביעי – רק ביום החמישי ומסתיימים ביום האחד עשר. ולכן מדובר בתורה על ימי זיבה שנמשכים אחד עשר יום לכל הפחות אחרי תום שבעת ימי הנידה. אולם המסורת קובעת, שכל זיבת דם באחד מן אחד עשר הימים שמיד לאחר שבעת ימי הנידה, תהא דם זיבה, ושדם זיבה שראתה בשלושה ימים רצופים, גורם טומאת זיבה, שטעונה שבעה נקיים וקרבן.
פסוק כה:"כל ימי... נדתה תהיה", אפילו לא ראתה שלושה ימים רצופים אלא רק שני ימים או אפילו רק יום אחד שמחוץ לוסת שלה, יש לה דין טומאת הנדה שרק יום אחד טהור יכול להסירה. ואז היא זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום. ומובן מאליו, שכל החומרות שחלות על הנדה חלות על הזבה, היא מטמאה גם את בועלה טומאת שבעת ימים.
פסוק כו:"כטמאת נדתה", המשכב והמושב אינם טמאים שבעת ימים אלא רק עד הערב, לולא כך, היה צריך לכתוב: כימי נדתה.
פסוק כח:כח-ל. "ואם טהרה", משמעותו כמשמעות "וכי יטהר" בפסוק יג.
פסוק כח:"וספרה לה", כלומר: לעצמה, כמו "לו" בפסוק יג.
פסוק כח:"ואחר תטהר", כמובן, על ידי טבילה, כמו לעיל בזב. לפי הפשט הפשוט היינו יכולים להניח כי הזבה בדומה לזב טעונה טבילה במים חיים. אולם חכמינו הסיקו מן המלים "ואחר תטהר", שנראות כמיותרות, את הדין, שזבה בדבר זה קלה מהזב ותטהר בטבילה במקוה רגילה, כמו נדה ושאר טמאים.
פסוק כט:"והביאה", לדעת ראב"ע ורד"ק הטעם כאן בדרך יוצא מן הכלל מלרע, אולם השוה שטראק.
פסוק ל:"מזוב טמאתה", בזב כתוב רק "מזובו". משום ששם כל זיבה טמאה, ואילו כאן אין זיבת דם נדה טעונה קרבן, לכן כתוב "מזוב טמאתה".
פסוק לא:לא. "והזרתם", השורש "נזר"- הימנע, וההפעיל: מְנוֹעַ אחרים. הצו ניתן למשה ולאהרן בתורת סיום החוקים על־דבר "טומאה היוצאת מגוף האדם". יש אומרים, כי "והזרתם" הוא קיצור של והזהרתם (כך היא גם דעת שטראק), כלומר שישננו את דיני הטהרה דלעיל לעם. חכמינו למדו מתוך הפסוק הזה כעין אסמכתא, שכל בעל צריך לפרוש מאשתו סמוך לוסתה.
פסוק לא:"ולא ימותו... את משכני", מכאן אנו למדים, שרק הטמא שבא אל הקודש חייב מיתה. אגב: בכלל עוונות של טומאת ישראל נחשבה טומאת משכן ה' (ראה טז טז).
פסוק לב:לב-לג. החתימה מונה את החוקים שבפרק טו כסדרם ומוסיפה דרך אגב עוד אי אלו דינים. "תורת הזב" היא החוקים שבפסוקים ב-טו.
פסוק לב:"ואשר... שכבת זרע", מוסב אל הדינים שבפסוקים טז-יז.
פסוק לב:"לטמאה בה", מוסב גם הוא אל האשה ורומז על הצו שניתן בפסוק יח (ראה ויזל).
פסוק לג:"והדוה בנדתה", מכוּון אל דיני נדה שבפסוקים יט-כג.
פסוק לג:"והזב... ולנקבה", בזה רוצה הכתוב לרמוז על דיני הזבה (פסוקים כה-ל), לכאורה היה הכתוב צריך לומר "והזבה את זובה", במקום זה באה החזרה על "לזכר ולנקבה", שהיא נראית מיותרת, שהרי על הזכר דובר כבר בפסוק הקודם ("הזב"). ברם, החזרה היתה נחוצה כדי להשוות הזיבה של הנקבה עם הזיבה של הזכר, ומהשוואה זו אנו לומדים הרבה ענינים, א) שזיבת הזכר באה גם היא מבשר ערוה כמו בנקבה. ב) שיש להבדיל גם בזכר בין ראיה אחת לשלוש ראיות, כמו שיש להבדיל בנקבה בין זבה קטנה לזבה גדולה. ג) שהזיבה של הנקבה מקבילה לזיבה של זכר ואין לערבבה עם נידה, אף על פי שגם זו נקראת "זבה". ד) כמו שבזכר אף ראיה אחת מטמאה אותו (שהרי לא תהיה קלה מקרי), עושה ראיה אחת גם את הנקבה טמאה אפילו בלא עת נידתה, אלא שהיא טמאה טומאת נידה (ראה פסוקים כה-כז).
פסוק לג:"ולאיש... עם טמאה", מוסב אל הדין שבפסוק כד, ונאמר בסוף כדי לכלול במלה "טמאה" לא רק נידה אלא גם זבה.
פסוק לג:בפרק זה מסתיימות ה"תורות" שבספר ויקרא. בספר במדבר ה יא - ו כא, ניתנו עוד "תורות", ובנוסף לאלו: "התורה" בספר במדבר יט יד ואילך, "חוקת התורה" שם יט ב ואילך ושם לא כא ואילך. נדמה, שבספר ויקרא הוכנסו במכוּון רק עשר תורות, והן: חמש תורות הקרבנות (ו ב, ז יח, ז א, יא) וחמש תורות טהרה: א) תורת החיות הטהורות והטמאות (יא מו-מז), ב) תורת היולדת (יב ז), ג) תורת הצרעת (יד נד-נז), ד) תורת טהרת המצורע (יד ב-לב), ה) תורת זיבת אברי המין (טו לב). את התורה על־דבר נגע בבגדים אי אפשר למנות כתורה לעצמה, אף־על־פי שמסתיימת במלים "זאת תורת" (יג נט), משום שהיא מהווה חלק של תורת הצרעת, כפי שמוכיח יד נה, והטעם שהיה צורך לקבוע לה חתימה לעצמה (יג נט), מבואר לעיל בביאור שם (יג נט).
פסוק לג:יש להוסיף כאן עוד ראיות אחדות למהימנותם של חוקי הטהרה שבפרקים יא–טו, מלבד אלה שנזכרו לעיל במבוא לויקרא ('קדמותו של הספר ויקרא'). עתיקותם של החוקים הנמצאים כאן הוכרה בין שאר הפרשנים גם על ידי דילמאן (בפירושו לשמות ויקרא מהדורה ג, עמ' 525 ואילך ועמ' 553). הוכחה ישירה שחוקי הצרעת נכתבו בידי משה רבנו מוצאים אנו בספר דברים כד ח, כן מעידה גם הישנותם של חוקי המאכלות האסורות בדברים יד ד-כא ע"י הכרזתם על ידי משה רבנו (בספרי ״ראיות מכריעות נגד ולהאוזן״, עמ׳ 48 ואילך, הוכחתי שהחוקים במשנה תורה יד אינם מוקדמים לויקרא יא, כפי שסבורים מבארים אחרונים). ועוד חשוב מזה: אנו מוצאים בתנ"ך, בחלקים ההיסטוריים כבדברי הנביאים, כי חוקי המאכלות והטהרה נשמרו בכל התקופות. יש להשוות: שמות יט טו, במדבר ב יד-טו. שופטים יג ד, שמואל א כ כו, כא ה, שמואל ב יא ד, מלכים ב ז ג, טו ה, הושע ט ג, ישעיהו נב יא, סו יז, יחזקאל ד יד (השוה ויקרא א מד), כד יז (השוה ויקרא יג מה), לו, יז (השוה ויקרא טו כו). ולבסוף יש עוד להתחשב בעובדה, כי גם בחוקים על הקרבנות (ה ב-ג, ז יט, ואילך) וגם בחוק בדבר יום הכפורים (טז: טז, יט, השוה טו לא) היו לנגד עיני המחוקק חוקי המאכלים וחוקי טומאה וטהרה, ולפי זה כל ההוכחות שהובאו לעיל בסוף הפירוש לפרק ז, ושיובאו להלן בפרק כג פסוקים כו ואילך כוחם יפה גם להעיד על מהימנותם של חוקי הקרבנות ושל יום הכפורים. וכנגד זה נזכר בחוק הצרעת החוק על דבר הקרבנות, יד יג, ושני הפסוקים: ויקרא ו ד, ויד מ, מקבילים זה לזה (השוה לעיל על ו ד, בנוגע לעמק הפגרים והדשן).
