פסוק ד:אשר ישב ישב לא נאמר וכו׳. וא״ת תרי קראי לאשמועינן הך דינא למה לי הואיל ומשכב ומושב כי הדדי נינהו וחד חשיבי דהא מרבינן בת״כ לטומאה אם שכב על המושב או ישב על המשכב א״כ לכתבי׳ רחמנא בחד מנייהו למעט המיוחד למלאכה ותיתי אידך מיניה. וי״ל דאם כן ה״א דכי שכב על המשכב או ישב על המושב דכי אורחיה הוא אז אזלינן נמי בתר מידי דאורחיה ובעינן דוקא המיוחד אבל אם ישב על המשכב דמשונה הוא או שכב על המושב אימא דכי רבי בהו רחמנא טומאה אפילו אינו מיוחד ואפילו א״ל עמוד ונעשה מלאכתנו קמ״ל קרא יתירא דעכ״פ בעינן מיוחד:
פסוק יא:וידיו לא שטף וכו׳ שאין בית הסתרים וכו׳. וכתביה רחמנא גבי זב דחמיר דטעון מים חיים ואפ״ה היקל בו שא״צ טבילה דבית הסתרים ומניה אתו במכ״ש כל חייבי טבילות. ומיהו ראוי לביאת מים בעינן וכמ״ש ז״ל:
פסוק יט:דם יהיה וכו׳ אא״כ הוא אדום. נפקא לן בגמ׳ מדכתיב ויראו מואב מנגד את המים אדומים בדם ומדכתיב דמה מרבינן אף מה שאינו אדום ממש כגון השחור וכקרן כרכום וכו׳:
פסוק יט:בנדתה כמו ומתבל וכו׳. ובתר הכי פירש תהיה בנדתה אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת וצריך לדעת למה הפך ושנה סדר הכתוב ונראה דכל זמן דלא פי׳ מלת בנדתה אין לו מקום לפ׳ תהיה בנדתה אפילו לא ראתה אלא ראייה אחד דאדרבא קרא כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ומשמע שכל שבעת ימים תהיה שופעת דם נדתה לכך פירש תחילה דליתא דבנדתה לא משמע שתהיה שופעת דלשון נדה אינו אלא מרוחקת כמו ומתבל ינידוהו וא״כ היל״ל תהיה בזובה אלא ודאי ה״ק אפילו לא ראתה אלא פעם אחת תשב בנדתה כלומר בריחוקה שבעת ימים:
פסוק כד:ותהי נדתה עליו יכול וכו׳. ההרגש הוא דיש כפל בפ׳ ותהי נדתה וכו׳ וטמא וכו׳ ותי׳ דתרוייהו צריכי:
פסוק כה:ימים רבים שלשה ימים. הכי תנינן בת״כ דימים מיעוט רבים שנים ואחר שנאמר ימים מעתה רבים משמע מרובים על הימים והיינו שלשה ואין לומר דאם כן שנים ושלשה הרי חמשה דכבר תירץ בת״כ דלא כתיב ורבים ע״ש:
פסוק כה:על נדתה מופלג וכו׳. הרא״ם זלה״ה האריך להק׳ על דברי רש״י מהברייתא דת״כ ומלשון על דאין משמעו מופלג אלא סמוך ועיין להרב ק״א שהאריך הרחיב ברוח מבינתו עפ״י סוגיית הש״ס דנדה ותמצית דבריו הוא דביום ראשון אחר שעברו שבעת ימי נדתה שהוא הסמוך לנדתה שעברה וכן ביום י״א הסמוך לנדתה הבאה נפקא לן מבלא עת נדתה וביום השני שאינו מופלג הרבה מנדתה שעברה אלא יום אחד שבנתיים נפקא לן מאו כי תזוב על נדתה דאכתי סמוך קצת הוא וקרינן ביה על ושאר הימים משלשה ואילך עד יום י״א נפקי לן במה מצינו ע״ש ודבריו ז״ל עולים יפה לפי סוגיית הש״ס אבל אינם עולים לדברי רש״י דבהדיא פירש בלא עת נדתה אחר שיצאו וכו׳ הרי דדוקא הך יומא לחוד קאמר דמפקינן ליה מבלא עת נדתה ואף שהרגיש הרב בקושי זה ונדחק לומר דלפי שדורשים אותו בפלפול השמיטו וכו׳ ע״ש אין זה מעלה ארוכה. ותו אעיקרא דמילתא קשיא לי לדרכו של הרב כי היכי דמבלא עת נדתה מרבינן תרי יומי יום אחד ויום י״א ה״נ מעל נדתה אמאי לא קאמר דמרבינן נמי תרי יומי יום ב׳ ויום י׳ ואמאי אמרינן דיום ב׳ אתי מקרא ויום י׳ במה מצינו ודברי רש״י עדיין צ״ע:
פסוק לא:והזרתם אין נזירה וכו׳. דלא תימא דוהזרתם כמו והזהרתם דמוזהרים ועומדים הן מן התורה ומה שייך לומר והזהרתם אלא ודאי לשון פרישה הוא והענין הוא מה שאמרו רבותינו ז״ל מכאן שצריך לפרוש מאשתו סמוך לוסתה וכמה עונה אחת ויש בזה מה״ת ויש מד״ס וכבר הארכתי בזה בחדושי על מסכת הוריות על לשון רש״י זלה״ה דשבועות ואין לי כאן מקום להאריך:
