א וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ב דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃ ג וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃ ד כָּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ ה וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ ו וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ ז וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ ח וְכִֽי־יָרֹ֛ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ ט וְכָל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃ י וְכָל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ יא וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִגַּע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ יב וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם׃ יג וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר׃ יד וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ טו וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃ טז וְאִ֕ישׁ כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ יז וְכָל־בֶּ֣גֶד וְכָל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ יח וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב׃ יט וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ כ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ כא וְכָל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ כב וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכָל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ כג וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנָגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃ כד וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכָל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ כה וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃ כו כָּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ׃ כז וְכָל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ כח וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃ כט וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ל וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ׃ לא וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃ לב זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃ לג וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
איש איש, בתיב"ע גבר טלי או סיב, פי' איש קטן או זקן וגדול, דשם הכפלות לרבות, והוא כעין מיעוט אחר מיעוט לרבות, תי"ט ערלה פ"א מ"ב, ועי' ערכין (ג'.) וכאן הי' ההו"א דזקן ל"ש בזה, כזבים פ"ב ה"ב וריש קידושין (ב':) בז' דרכים בודקין הזב אם לא בא מחמת אונס ובכריתות (ה':) מבשרו ולא מחמת אונסו, וה"א דזקן א"צ כלל בדיקה דמן הסתם בא מחמת חולשותו, לזאת צריך לרבות גם זקן שיטמא:
פסוק ב:
שם) מבשרו בשר כינה לאבר, עמ"ש בזה בפרד"י ויקהל (שס"ד.), ובפ' לך (י"ז י"ד) בשר ערלה. ותצוה (כ"ח מ"ב) בשר ערוה, ויחזקאל (ט"ז כ"ו) בשר חמורים בשרם וע"ש ברש"י:
פסוק ג:
רר, רש"י כמו ריר היו"ד נשמט, כמו ועמודי שש (אסתר א' ו') ור"ל עמודי שיש, וכ"כ בשה"ש (ה' ט"ז) ורש"י ברכות (ה'.) ביר כמו בר, ועי' בזה בס' גשמי ברכה ומגלת ספר שם באסתר, ועי' תוה"מ ואילת השחר סי' תצ"ח, "רר רק זב נטף נזל" שם רר ושם רק, הונחו על הרוק הנוטף מפה, ורק נקרא בעת שמריקו ומשליחו בכח, והריר נוטף מאלי', ורר מובדל מן זב שרר מיוחד אל הנוטף מן הגוף לבד, וזה כולל כל דבר לח הזב וניגר, רר נבדל מן הנוזל וניגר שהזב הוא טיפים טיפים, והנוזל והניגר הוא בשפע, בכ"ז טיפי הזב והרר סמוכים זל"ז, והנוטף הוא טיפים מופסקים זה מזה, ובנדה (נ"ה:) אין לי אלא ריקו כיחו וניעו ומי האף שלו מנין ת"ל וכי ירק ור"ל דכל אלה בכלל רקיקה, וכ' תוס' דכיחו הוא הבא מכח רב מן החזה, וניעו ע"י נענוע מעט, ורע"ב רפ"ז בנדה כ' ואני שמעתי ניע היא הליחה היורדת מן החוטם, ופלא שכ' כן מפי השמיעה, ושכן מפורש ברש"י ב"ק (ג':), וצ"ע דהא מי האף כ' ביחיד, וכה"ק בתוס' שם על רש"י וצ"ל דב' מיני ניעת האף הן, כשבריא אז לית החוטא מעוכר, וכשהוא במחלת הקאטער מי האף נוטפים מאליהם צלולים:
פסוק ח:
וכי ירוק עי' מהרש"א עה"ת, ואריכות בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' רכ"ח. ונוגע למס' נדה (נ"ה:), וע"ע במל"מ פ"ג ה"א מטומאת משכב ומושב:
פסוק ט:
רש"י ארצון, עי' תי"ט פ"א מ"ג מכלים ד"ה מרכב, וכ"כ רש"י ערכין (כ"ז.) ועי' ריטב"א מ"ש בשיטת רש"י, ועי' סדרי טהרות כלים פכ"ג מ"ב (דף ר"ו:) שהאריך מאד בדברים נכונים:
פסוק יא:
רמב"ן וע"ד הפשט היתה צריכה מים חיים כזב אבל רבותינו הקילו דדי במי מקוה והטעם של"ה צריך להזכיר כלל ואחר תטהר וכו', ומצאתי בשואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' צ"ב שנשאל הא דרשו בנדה (ס"ז.) ואחר תטהר אחר כל המעשה תטהר ושלא תהי' טומאה מפסקת ביניהם, וק' למ"ל לרמב"ן לחדש דרשה מה שלא דרשו חז"ל, ורציתי לומר שבאמת בש"ס אמרו אחר תטהר והכתוב הוא בוי"ו ואחר תטהר ומזה דרש הרמב"ן, אבל באמת דבדף ל"ג. אמרו ואחר תטהר שלא תהי' טומאה מפסקת ביניהם, אף גם שהרמב"ן כ' של"ה צריך להזכיר כלל שבכלל האיש הוא. ונלע"ד שבאמת כל המקרא מיותר שבכלל האיש הוא וע"כ הכוונה שסגי במי מקוה, אבל חז"ל דרשו דאף אם הכוונה שתטהר, הי' לו לכתוב וספרה לה שבעת ימים ותטהר למ"ל ואחר תטהר ומזה ואחר, דרשו אחר כל המעשים שלא תהי' טומאה מפסקת או כר"ש אחר מעשה תטהר, ונמצא דרשה חז"ל מקרא ואחר, ורמב"ן כ' דל"ה צריך הכתוב כלל לומר ותטהר אי לאו דבא להורות שאינה צריכה מים חיים, ועל זה כ' ותטהר, אבל ואחר בא לדרשות חז"ל, ובאמת שחפשתי ולא מצאתי מאין יצא לחז"ל שזבה אינה טעונה מים חיים נגד פשט הכתוב כמ"ש רמב"ן ועכצ"ל כרמב"ן עכ"ל - וראיתי עוד בשו"ת דברי ישכר חו"מ סי' קע"ד שהק' ג"כ הא דרשו בנדה (ל"ג. וס"ג:) קרא דואחר תטהר שלא תהי' טומאה אחרת מפסקת, וי"ל דשם אמרו בזב לטהרתו שלא תהי' טומאה מפסקת, א"כ יש מקרא מפורש כזה ולמה ואחר תטהר לזבה וע"כ דאין ילפי' זבה מזב, וא"ש ד' רמב"ן ממנ"פ אי ילפי' זבה מזב לענין מים חיים הה"ד דהי' ראוי למילף שלא תהי' טומאה מפסקת, ואחר תטהר למ"ל, וע"כ דצריך קרא שלא תהי' צריכה מים חיים, ואי דקרא ואחר תטהר שלא תהי' טומאה מפסקת, שוב ג"כ לא ילפי' זבה מזב. ושוב כמו דלא ילפי' לענין זב, ה"ה דלא ילפי' לענין מים חיים וא"צ שוב קרא - ועי' חת"ס יו"ד סוס"י רי"ג ד"ה אמנם, ובסי' קצ"ד, וערש"י סנהד' (פ"ז.) דזבה בעי מים חיים וסותר משבת (ס"ה:) וע"ע רד"ק זכריה (י"ג א'), ושאילת יעבץ ח"א סי' פ"ח, ובס' נס לשושנים והגאבד"ק גאלין שליט"א כתב לי שבפרדס לרש"י סי' רה"ע שכ' שצריך טבילה במים חיים קודם כניסתה לחופה ועי' ב"ח יו"ד רס"י ר"א ובס' מקוה טהרה באריכות, וע"ע בגליוני הש"ס שבת שהביא רש"י מו"ק (ה'.) וגי' הב"ח, ובכורות (נ"ה:) ונדרים (מ'.) - וע"ע חידוש בהפרדס סי' קכ"ד דכלים הניקחים מעכו"ם צריכין טבילה במים חיים, וצ"ע מקרא אך במי נדה יתחטא ונדה אינה טעונה מים חיים, וי"ל למאן דיליף טבילת כלים מוטהר בע"ז (ע"ה:) וע"ע ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד מחמירין בה לטבול במים חיים וע"ש במראה פנים, וע"ע מ"ש בזה בפ' פקודי (דף שפ"ד.):
פסוק יב:
וכל כלי עץ וק' למה לא נכתב כלי מתכות, וי"ל כיון דאמר דכ"ח ישבר והוא היותר ירוד במדריגות הכלים, להכי קאמר דהגבוה ממנומעלה אחת, עם שנמוך משאר הכלים. כבר מהני לי' טבילה וכ"ש יתר כלים הגבוהים במצבם מעץ, וקאמר "וכל" לרבות כל הכלים:
פסוק יג:
יטהר עמ"ש בפ' תזריע (י"ג ל"ג) בענין ל"ג בעומר:
פסוק יד:
אל פתח אה"מ. ובעירובין (ב':) ילפי' מדבשלמים כ' פתח אה"מ שצריך לשחוט דוקא כשדלתות ההיכל פתוחין ולא כשנעולין, ורש"י ותוס' זבחים ס"א פליגו בשאר קרבנות אי ילפי' משלמים אי לא, ובשפתי צדיק אות י"ג הק' שלא הביא כלל בזב וזבה מה דינם דכ' ג"כ אצלם פתח אה"מ וסיים בצ"ע: ואדמו"ר מגור שליט"א כ' שפלא שלא עמד בזה בפ' תזריע ביולדת, אך במליקה שאני כמ"ש תוס' יומא אך בל"ז יש כמה שכ' פתח אה"מ עכ"ל, והגרי"מ בידרמאן שליט"א העיר על זה דבזבחים (נ"ה:) משמע דעיקר הלימוד הוא מדכ' לפני אה"מ והדר כ' פתח אה"מ:
פסוק טז:
ורחץ במים עירובין (ד':) מים שכל גופו עולה בהם מ' סאה, במקואות יש שיטות דכולה שאוב פסול מה"ת, וי"א אם נתמלא בעצמו הכלי הוא מדרבנן, ואם מלא בכתף פסול מה"ת, ויש מחלקין בכלים שאין מקבלין טומאה הוא מדרבנן, ובכלים המקבלין טומאה הוא מה"ת, עי' יו"ד סי' ר"א – ואף להשיטות כולו שאוב דרבנן, ז"ד לטבול בקרקע שאובים, אבל בכלים שאובים לכ"ע פסול מה"ת עב"י – וג' לוגין מים שאובין פוסלין במקוה שאין בו שיעור מ' סאה, אבל אם יש מ"ס אין פוסל שאובין. וכן מעין אפי' בכל שהוא, שאובין אין פוסלין במעין, ופר"מ פ"ט הי"א שמסופק דאפשר דוקא בגומות המעין, אבל במקום משך המעיין פוסל שאובין – ושינוי מראה פוסל אפי' במקוה של מ' סאה, ומעין אינו נפסל בשינוי מראה – והטעם דשאובין פסול (פסחים ק"ט.) דטומאה ענין רוחני צריכה הטהרה להיות ג"כ ע"י כח רוחני שלא חלו בו ידים גשמיים, ובת"כ הביאו ב"י בסי' ר"א מה מעין בידי שמים אף מקוה ביד"ש: ושמעתי מפה קדוש אדמו"ר מגור שליט"א בקרעניץ שנת תרצ"א בפ' חקת, בשבת (ל"ה.) בבארה של מרים יכולין ליטבל, וצ"ע ההו"א אמאי לא היו יכולין לטבול וצריך לימוד על זה, ויש לומר כמו במים שאובין הטעם דאיכא אמצעי כח אדם ופוסל כן בבאר מרים כ' (כ"א י"ז) עלי באר ענו לה, הרי דהי' כח ישראל באמצע על ידי תפלת ישראל והוי ג"כ כח אדם באמצע והי' הו"א דיפסול כמו שאובין ופח"ח:
פסוק טז:
שם) רמב"ן טומאת ש"ז כטומאת מת כיון שממנו נוצר אדם, עמ"ש בזה בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' ק"י להלכה – ובנת"ק הביא קו' בשם ברה"ז דמי שאוכל חולין על טהרת הקודש איך מקיים ג' סעודות בשבת, הרי עונתן של ת"ח בשבת והוא טבול יום עש"ה בזה הרבה, וגם במג"א סי' ר"פ הביא קו' זה ע"ש, וי"ל עוד דלתוס' פסחים (ל"ג) דאוכל אינו מקבל טומאה פחות מביצה, ולרש"י שם עכ"פ לא מקבל הכשר פחות מביצה, ולצאת סעודת שבת די בכזית והוא חצי ביצה – ולכאו' כל אכילת חולין בטה"ק רק מדרבנן, ועי' חולין (ב':) תד"ה טמא ובגליון ר"י פיק דרק אסמכתא על פסוק ורק כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תקנו ובעי הערב שמש עתו"ס חגיגה (כ"א.) ד"ה האונן, וזבחים (צ"ח:) ד"ה טבו"י לפי שעיקר טומאת קרי דאו' ובמילתא שיש לה עיקר מה"ת אמרי' כל דתיקן כו' גיטין (ס"ה.) ועי' בס' נפ"ח על או"ח שם שמביא הרבה מזה. ומה שתי' המג"א דעיקר אכילות חולין עטה"ק להרגיל עצמו לאכול קדשים בטהרה ובימי טומאתן אכלו חולין גרידא וכו', צ"ע לפ"ז כל אוכלי חולין בטהרה לא אכלו בשבתות בטהרה, והא אדרבא בשבת יש יותר לאכול בטהרה כמ"ש במג"א עצמו בסי' רמ"ב סק"ד, ומה שתי' דאכלו פת שלא הוכשר ושתו מים ממעין ע"ש, צ"ע דזה תלי' בפלוג' אי יוצאין בשבת בפת הבא בכסנין עי' מג"א סי' קפ"ח סק"ט, וגם מה עשו ביין קידוש של שחרית לפוסקים דקידוש על יין דוקא ערש"י נזיר (ד'.) וצ"ע בזה:
פסוק יט:
זבה בפענח רזא כ' ועד שתבא במים מכאן לטבילת נדה מדאו', ועי' שבת (ס"ד:) ותוס' יומא (ע"ח.) ד"ה מכאן, חגיגה (י"א) ד"ה ל"צ, יבמות (מ"ז:) ד"ה במקום, דטבילת נדה מדאו', א"נ ק"ו ממגע דכ' תרחץ, ואל תאמר אין עונשין מן הדין, דזה רק למלקות אבל איסור יש, ועי' בכל"ח אות ה' דהאריך בזה אי רק בזבה יש כרת ולא בנדה או דגם בנדה בכרת כ"ז שלא טבלה ויהי תלי' אי בנדה צריכה מים חיים כמו בזבה עמ"ש לעיל בפסוק י"א, ע"ש הרבה בזה: ובמלכים ב' (ה' י') כשנצטרע נעמן וא"ל אלישע רפואה הלך ורחצת בירדןוטהר, וכ' וילך ויטבול בירדן כדבר איש אלקים ויטהר, ופלא דלא זכר שם טבילה רק רחיצה. אך מפני שהוסיף וטהר, כוון לומר שאחר הרחיצה יעשה עוד דבר, ומובן מן יטהר בציווי הוא כמו וטבלת, וכאן כ' ואחר תטהר שפעולת הטהרה היא טבילה: ובנדה (ל"א:) היה ר"מ אומר מפ"מ נדה לז' וקשה הלשון "היה" הול"ל ר"מ אומר, ובס' יריעות שלמה כ' דאי' טעם בנדה ז"י, לפי שחוה גרמה מיתה, וז' ימי אבילות לכך טמאה ז"י, אך אי נימא דאפילו אי לא חטאה ג"כ הוי מיתה נסתר טעם זה, ובס' עשרה מאמרות הק' לר"מ דס"ל בעירובין (י"ח:) אדה"ר חסיד גדול הי' ועשה תשובה ק"ל שנים, והי' לחזור לקדמותו לחיות לעולם. ועכצ"ל דר"מ ס"ל דגם לולי החטא מעותד למות, וז"ש הי' ר"מ אומר דאדם עשה תשובה כנ"ל וא"כ דגם בלא החטא הי' מיתה וחוה לא גרמה מיתה א"כ אמאי נדה לז':
פסוק כה:
ואשה כי יזוב עי' המאסף מירושלים שנה י"ט סי' ל"ה:
פסוק כה:
שם) בלא עת נדתה ערש"י ושפ"ח ומהרש"א ח"א נדה (ע"ג.), ומהרש"א עה"ת וברביד הזהב אריכות – ויש הבדל בין מלת "עת" ובין "כל ימי" "כל הימים" כשרוצה לעיין המשך הזמני על איזה דבר יציינו במלת כל ימי, כל הימים, וכשרוצה לעיין מתי חל איזה דבר בנקודה מיוחדת מן הזמן יציינו במלת עת:
פסוק כח:
ואחר תטהר, והו"ל לכתוב ואחר כך תטהר ובס' אמרי יוסף כ' דבא לרמז מ"ש בכתובות (ע"ב.) מנין לנדה שסופרת לעצמה שנ' וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אבל בשעת טבילה כ' ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ' שצריך שתעמוד אצלה אשה גדולה בת י"ב שנים ויום א', וזש"ה וספרה לה ש"י, לה בעצמה, דעל זה נאמנת בעצמה, אבל "ואחר" תטהר היינו אצל הטהרה במים צריך שתהי' אחר עומד אצלה וביבמות (פ"ח.) להכי לא ילפי' מוספרה לה לעצמה דעד א' נאמן באיסורין דאי אפשר בענין אחר עי' בראשונים, א"כ בגיטין (נ"ד:) ע"א נאמן באיסורין מכ"ג שנאמן שלא פיגל הא ג"כ אי אפשר בענין אחר וצ"ע:
פסוק לא:
והזרתם ערש"י וח"א מהרש"א שבועות (י"ח:) וענובי"ק יו"ד סי' נ"ה, לשמא תראה הוי דאו' והבאתי לעיל בפ' שמיני (י"א מ"ז):
פסוק לג:
והדוה בנדתה. שם נדה ע"ש נדודה מבעלה וקדשים, וכן ביחזקאל (ז' י"ט) כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה, והכוונה לנדוד שלא תהי' להם תקומה, ומלשון נע-ונד – ובשבת (ס"ד:) זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול כו' עד שבא ר"ע ואמר א"כ אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה כו', ויל"ד א"כ וקנים הראשונים מדוע לא חששו לזה שיגרשנה, וי"ל דבסוף גיטין (צ'.) בש"א לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה אפי' דבר ולא ערוה היינו שהקדיחה תבשילו, ורע"א אפי' מצא אחרת נאה ממנה, וא"ש דזקנים הראשונים היינו ב"ש וב"ה (ע"ש שמאי הזקן והלל הזקן), דלדידהו ל"ש לומר שמא תתגנה על בעלה ויגרשנה, דאסר לגרשה אא"כ בערוה או דבר, אבל ר"ע לשיטתי' דאפי' מצא נאה ממנה מותר לגרשה שפיר אמר פן תתגנה ויגרשנה ולכך הותר להתקשט וע"ס זכרון יעקב: ראיתי בס' מעשה טובי' עולם קטן פי"א, מדוע בכל הבריות לא נמצא דם נדה אלא באשה וקוף, עם שכל בעלי חי מתברכים בבינה, ואיזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מנקבות של בהמות וחיות הוא במקום דם נדה - ועי' ר' בחיי שכ' דלא נמצא רק באדם, והוא ע"ד העונש מפתקה של חוה ולכך אינו בשער המינים, לפי שבהמות אין להם שכל ואין ענינם לעונש - ובענין עונש לבע"ח עמ"ש הרבה בפרד"י נח (דף ס"ה:, ויתרו קע"ה:): ובהלכות נדה כתבתי איזה הערות ביו"ד בגליון, ואעלה אותם כאן כפי סדר סימני השלחן ערוך: בסי' קפ"ג ברמ"א אין חילוק בין פנוי' לנשואה לענין איסור נדה, ריב"ש סי' תכ"ב, וע"ש בתורת השלמים לפמ"ש בנדה (ל"א:) מפ"מ נדה לז' שתהי' חביבה על בעלה וא"כ בפנוי' ל"ש זה, ורק ר"מ כר"ש ס"ל דדריש טעמא דקרא בב"מ (קט"ו) ולית הלכתא כוותי' בחו"מ סי' צ"ז סי"ד, ועי' בהגר"א דמרפ"ג דכתובות משמע כן דקנס רק בבתולה ועמ"ש בפ' שמיני (י"א ט"ו) – וע"ש במחצת השקל ודבריו ברורין דאף להר"מ צריך ז' נקיים אלא דמועיל אף בצירוף כגון בראתה ג' ד' ה' ואח"כ ראתה דם נדה עד ג' ימים מועילין הד' ימי נדה הנקיין הנשארין לצרפם להג' הנקוין שמקודם ויהי' ז"נ, אבל אם שופעת כל ז' ימי נדה אינו טובלת לערב וצריך להשלים אח"כ ד' ימי נקיין, וכן מפורש בר"מ פ"ז הי"א מא"ב וז"ל ואם ראתה בהן דם אין עולין לה ימיהראי' ולא סותרין כל הימים שספרה כשיפסוק הדם ע"ש: סי' קפ"ז בחוות דעת סק"ב כ', כבר הוכחתי בסי' קפ"ד סק"י דמחמת שלא בדקה עצמה לא נתקלקל וסתה וכו', וכמו דסובר רב בנדה (ס"ה.) בדקה עצמה ביום ג' ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה ואח"כ מצאה טמאה הוי זבה ודאית, וכ"פ הר"ח בפ"ג ה"כ מא"ב, נשמע דאם בתחלה ובסוף טמאה הוי ודאי אף ימים שבנתיים: שם סק"ו ע"ש מה שהק' על המרדכי, וכן הק' בתוה"ש סקי"ד ותי' דאף למרדכי צריך שתאמר דם טהור הוא מן הצדדין, אז שלא בשעת וסתה טהורה, ואי"ל דבאמרה ברי לי שאינו ממקור אף באין לה וסת טהורה כמ"ש בסעיף ו', אך בתוה"ש סקכ"ה ודגמ"ר וחוו"ד סקי"ב דחו זה, אבל שלא בשעת וסת ואומרת ברי לי שאינו ממקור טהורה למרדכי: שם סקי"א בענין מכה, עשו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ב ד"ה ונחזור וסי' קע"ז שכ' דבר חדש דידוע כל מי שיש לה מכה וחבורה פתיחה המוציא דם וליחה, אזי כל המותרות והליחות שבגוף יוצאים דרך שם ונמשכים לאותה המכה, כן י"ל שאשה שיש לה מכה במקור, כל מותר הליחות שיתאספו בעורקי דם הנדה ולהתבשל ולצאת ביום הוסת יוצאים דרך המכה ואינה נעשה דם נדות כלל ופסק דם וסתה ע"ש, כן י"ל במכה דדם נדה אינו יוצא דרך מכה, ורק צריך מכה וזה סברות הרשב"א וא"ש: סי' ק"צ סכ"ו בחי' רע"ק בנתעסקה בב' זמנים ומצאה כתם ב' סלעים אין תולין להקל דאתרמי זה בצד זה ע"ש, לענ"ד ברור דזה תלי' בפלוג' דנדה (נ"ב:) ברואה כתם על חלוק אחד, ויש בו לחלק כדי ג' גריסין אי חוששת משום זיבה דאמרי' מג' ימים אתרמי בחד מקום, וכן פסק הר"מ פ"ט הי"ב מאב, וא"כ מכ"ש דתולין לקולא כאן בנתעסקה בב' זמנים, וכמ"ש הטו"ז בסקמ"א דכל מה דיכולין לתלות בכתמים חולין ופלא שלא העיר בזה: שם ס"י כתם על בגד צבוע טהורה, ובדגמ"ר שהביא מראשונים דרק זה לטהר הבגד אבל האשה טמאה וקשה להקל בזה, ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג מקיל בזה, וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' קס"א ועי' בהגהות יד שאול, ושואל ומשיב תליתאה ח"א סי' שס"ב בזה וגם איך הדין בצבוע בתולדה, וע"ע ברביעאה ח"ג סי' מ"ג, וע"ש בפת"ש סק"כ. ובסקי"ח בנייר אי טמא, וע"ע בשו"ת שערי דעה ח"א סי' קצ"ח: שם סק"ו בחוו"ד, ה"ה על בשרה ועל חלוקה דטמאה וראי' מט"ז סקכ"ד וכו', וכ"כ בחי' רע"ק בסכ"ד, ומאד תמוהים לי דבריהם דבשלומא כאן דאם נמצא על החלוק לבד הי' תולה רק דהחסרון דנמצא גם על בשרה, ולזה אמרינן דתולין דל"ש סברות הרשב"א דבגופה לחוד אשתכח, ועי' בהשגות רע"ק כאן, אבל התם אי נמצא רק על העד הי' טמאה דאיכא הוכחה דמגופה אתי' כמ"ש בחי' הר"ן וט"ז סקכ"ד, ורק דהמעלה דנמצא גם על ירכה וא"כ לרמב"ם ל"ש זה, דבבשר ל"ש מאכולת, וע"כ הוא מהעד ומשו"ה טמאה, וכן תמוהים בזה דברי מהר"ם מלובלין כאן וצע"ג: שם חוו"ד סקי"ב אפי' פחות מגריס אינו תולה במאכלת זה ניחא לטעם הגה"מ דכל הגוף בדוק אצל מאכולת ובתורת ודאי וכמ"ש בתוה"ש סק"ט, אבל לטעם הה"מ היא מטעם ספק בבשר טמא, וא"כ אמרי' לחומרא דהוא ממאכולת ואין תולין וכ"פ בחי' רע"ק: שם בחוו"ד חידושים (סקנ"ד.) ועתש"ו רע"א סי' ס"ג דאם לא ספרה ז"נ, אף דכבר זמן רב שלא ראתה חולין בה לא כאא"ז ז"ל: סי' קצ"א חוו"ד סק"א דגם הרא"ש מודה וכו', במה"כ העלים עיניו לפי שעה מב"י כאן ד"ה כתבו הגה"מ, דהרא"ש חולק על הר"ן ואף בנמצא על שפת הספל לחוד טהורה לר"י, דליכא הוכחה דאפשר בא הדם בסוף ההשתנה, וז"ל ול"מ לר"ן דמטמא בנמצא על הספל ולא בתוך הספל אלא אף לרא"ש דמטהר בההוא וכו' וצ"ע: סי' קצ"ו ס"ד בפת"ש סק"ד הביא של"ה שצריך שתמנה היום יום וכו', ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' קכ"ג חולק עליו, וכ"כ ברדב"ז ח"א סי' כ"ז, ועי' דברי חמודות נדה פ"י אות ל"ב דזבה דאו' אף מברכת, ועכשיו שאין לנו זבה ודאי אינה מברכת, משמע דלמנות צריכה: שם חוו"ד סק"ב ועכצ"ל דבראשון וכו', כוון בכל זה למ"ש המהרש"א שם בתד"ה א"ל, והרמב"ם בפ"ו ה"ב מא"ב כ' סתם דביום ראשון ל"מ הפסק טהרה, ונסתפק הב"י בד"ה בדקה, אי רק שחרית ל"מ או אף ביה"ש, והעלה דסמוך לביה"ש ליכא חשש, אבל לפמ"ש החוו"ד ומהרש"א י"ל דגם הר"מ ס"ל דסמוך לביה"ש הראשון ל"מ: ובענין הוחזקה נדה היא אינה לוקה בכתו' ע"ב. עמ"ש בפרד"י תולדות (דף קפ"ז.) ובהערות ח"ב (דף תל"ד:) ובענין ריחוק מנדה, ואי נדה הוא איסור או טומאה, עי' פרד"י ויצא (דף רכ"ח: ורכ"ט.) ובח"ב בהערות (דף ת"מ:) עש"ה הרבה חדשות.