פסוק ב:כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון, טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טמאה קלה, נדה, מטמאה טמאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טמאה קלה, קרי, מטמא טמאה חמורה, זיבה:
פסוק ב:זובו טמא. למד על הטפה שהיא מטמאה זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:
פסוק ג:רר. לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול:
פסוק ג:או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו ומדרשו מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו היא. הא כיצד, שתים לטמאה, והשלישית מזקיקתו לקרבן:
פסוק ד:כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפלו מיוחד למלאכה אחרת, תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
פסוק ד:אשר ישב. ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:
פסוק ה:ואיש אשר יגע במשכבו. למד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטמאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:
פסוק ו:והישב על הכלי. אפלו לא נגע, אפלו עשרה כלים זה על זה, כלן מטמאין משום מושב וכן במשכב:
פסוק ח:וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא:
פסוק ט:וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [שלד האכף] טמא משום מרכב והאכף, שקורין אלוו"ש טמא טמאת מושב:
פסוק י:וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב בא ולמד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חמר במשכב מבמרכב:
פסוק י:והנושא אותם. את כל האמור בענין הזב, זובו ורקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:
פסוק יא:וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:
פסוק יב:וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפלו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכלו הוי אומר זה הסיטו:
פסוק יג:וכי יטהר. כשיפסוק:
פסוק יג:שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטמאת זיבה, שלא יראה זוב, וכלן רצופין:
פסוק יח:ורחצו במים. גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:
פסוק יט:כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר (ויקרא כ יח) והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור:
פסוק יט:דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:
פסוק יט:בנדתה. כמו (איוב יח יח) ומתבל ינדהו, שהיא מנדה ממגע כל אדם:
פסוק יט:תהיה בנדתה. אפלו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:
פסוק כג:ואם על המשכב הוא. השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפלו לא נגע בה, אף הוא בדת טמאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:
פסוק כג:על הכלי. לרבות את המרכב:
פסוק כג:בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:
פסוק כג:בנגעו בו יטמא. ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:
פסוק כד:ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:
פסוק כה:ימים רבים. שלשה ימים:
פסוק כה:בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת ימי נדתה:
פסוק כה:או כי תזוב. את שלשת הימים הללו:
פסוק כה:על נדתה. מפלג מנדתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה ודרשו רבותינו בפרשה זו, אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:
פסוק לא:והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור, וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו:
פסוק לא:ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:
פסוק לב:זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו,
פסוק לב:ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי טמא טמאת ערב:
פסוק לג:והזב את זובו. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה:
