פסוק יד:ובא לפני ה', וייתי לקדם ה'. ומה שלא תרגם "ויעול" שהוא ג"כ התרגום של הפעל "בוא" בעברית, מפני שהוא בא ע"פ הרוב רק על ההפך מש' "נפק" כאשר יבא הפעל הזה בעברית על ההפך מש' "יצא", ובכ"י הנוסח ויעול.
פסוק לא:ולא ימתו בטומאתם, ולא ימותון בסואבתהון, מדלא ת' "ולא ישתצון" כמו שת' בכרת (לקמן י"ח כ"ט ובכמה מקומות) ש"מ שסובר שזר הנכנס למקדש בטומאה חייב רק מיתה בידי שמים, ולא כרש"י שכתב "הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה" והחלוק בין כרת למיתה בידי שמים כתב התוס' שלהי מו"ק ד"ה ומיתה, ובעל משנה למלך בפ"ג מה' ביאת המקדש שכרת חמור ממיתה בידי שמים, ובאמת כתלמיד לפני רבו לא ידעתי מנ"ל לרש"י שזר הנכנס למקדש חייב כרת, דמ"ש הרא"ם דיליף מן הכתוב "את מקדש ה' טמא ונכרתה" (במדבר י"ט כ') תמוה, דשם איירי בכהן כדמוכח במסכת שבועות (ט"ז ע"ב) ובמס' יבמות (ל"ב ע"ב) כתבו התוס' ד"ה בעל מום "הא דלא נקט זר היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל בני אהרן ואל בניו וינזרו" ע"ש, גם מסוגיא דהוריות (ח' ע"ב, ט' ע"א) מוכח שהזר אינו חייב כרת, גם מספרא בפסוק שלפנינו לא משמע כן, וצע"ג.
פסוק לג:והדוה, ולדסאובתא. ולקמן (כ' י"ח) ת' מלת דוה "מסאבא". וצ"ע, ועמ"ש שם החכם שד"ל וב"ס לחם ושמלה ובכ"י הנוסח ולסובתא.