פסוק ג:או החתים וכו' ומדרשו מנה הכתוב ב' ראיות וקרא טמא וכו' עד שתים לטומאה והשלישית לקרבן פי' שתים לטומאה לטמא משכב ומושב שאף בראיה אחת טמא טומא' קלה בעלמא:
פסוק ח:וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו ונשאו שהרוק מטמא במשא בגמ' דריש משא מדכתי' בטהור דמשמע במה שביד הטהור. מהר"ר:
פסוק יב:וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול נגע בו מאחריו וכו' כדאית' בת"כ הכי איתמ' התם יכול אפי' נגע בו מאחריו יהא טמא ודין הוא מה אם מת החמור לא טימא כלי חרס מאחריו זב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרס מאחריו לא אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שעושה משכב ומושב שיטמא כלי חרס מאחריו ת"ל כאן אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו מאחר שלמדנו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו מה תלמוד לומר אשר יגע הל"ל וכלי חרס אשר יגע בתוכו או ישים ידו בו למה תפש לשון יגע בו דמשמע לכאורה אפי' בנגיעה בעלמא מבחוץ הוי אומר היסטו כלומר אם הושיטנו ממקום שזהו מגעו שהוא בכולו ועדיף ממגע בעלמא:
פסוק לא:והזרתם אין נזירה אלא פרישה וכו' במסכת שבועות דרשינן שהוא אזהרה שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן ואע"ג דאמרינן כל היוצא לדרך ואינו פוקד את אשתו ואפי' סמוך לוסתה נקרא חוטא שנא' ופקדת נוך ולא תחטא הני מילי בדברי פיוסין אבל בתשמיש לא:
פסוק לא:לפני צורי אקוד ואכרע
פסוק לא:היה עזרי בפרשת מצורע
פסוק לא:וגם עתה יוצר עולמות
פסוק לא:אמצני בפרשת אחרי מות