פסוק ב:דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם. שניכם תאמרו אליהם בלשון רכה. איש איש כי יהיה זב מבשרו, בא לו הזיבה ע"י שרובו בשר מרבוי מאכלות, ובפרט אם הם מאכלות אסורות א"כ מבשרו זובו טמא הוא, הוא אב הטומאה לטמא משכב ומושב לזובו ורוקו ושכבת זרעו ומי רגליו וכל אשר יגע בו, וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכלי עץ ישוטף במים ואין לו טהרה במקוה אלא במים חיים, וזו הטומאה היא על ב' פנים, או כמו שאמרנו מבשרו שהיה מענג גופו, או החתים בשרו שמירק בשרו לדבר עבירה, כמו שארז"ל כל הממרק עצמו לדבר עבירה חבורות ופצעים רעים באים עליו שנאמר חבורות פצע תמרוק ברע, זהו החתים בשרו, שמרוב החמום והמרוק נתעבה השכבת זרע וסתם פי האמה, זו יותר טומאה מהראשונה, לזה אמר טומאתו היא קרי וכתיב הוא שסופה להוליד טומאות אחרות, ובזב מבשרו אמר טמא הוא, ולזה אמר איש איש ב"פ לומר שהם ב' מינים, לזה תזהירו אותם שאל יקל בעיניהם דבר זה שהרי כל הטמאים הם עולים מטומאתם במ' סאה מי מקוה ובלבד שלא ישאבו, אבל הזב אינו עולה מטומאתו אלא א"כ יטבול במים חיים, אחר שיפסוק מזובו ואחר שיספור ז' ימים לטהרתו, ואחר שיביא קרבן ביום השמיני, ולזה וכפר עליו הכהן, להודיע שמחטא גדול באה לו זאת הטומאה החמורה. ולפי שהם שני מיני טומאה או מבשרו או החתים, לזה אמר איש איש. דברו שניכם, שכל אחד מכם נקרא איש, אתם שנקראתם איש אתם ראויים להוכיח ולא אחרים, ולא אחד אלא שניכם, לפי שזו היא קלה בעיניהם וכששניכם מוכיחים להם על זאת הטומאה תהיה חמורה בעיניהם ויתרחקו ממנה. וכתב הרמב"ן ז"ל טעם קרבן הזב מפני היותו חולה חולי כבד מן החלאים הדבקים וצריך קרבן לתת הודאה להשם יתברך שרפאהו והחיהו ע"כ:
פסוק ה:וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. מכאן רמז למה שארז"ל שהמשתין לא יגע באמה, כ"ש בלא השתנה שלא יגע כדי שלא יבא לידי קשוי והמקשה עצמו לדעת חייב נדוי ובא לידי הרהור ולידי הוצאת שכבת זרע לבטלה ויצטרך לכבס בגדיו:
פסוק טז:ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב, וכן אשה כי ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וגו' טומאה זו למה וכי האדם אינו מחוייב בפריה ורביה אדרבא היה לו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פריה ורביה, ואם היא מעוברת או מניקה יברך לקיים מצות עונה, כי הוא מחוייב בה. רש"י ז"ל הרגיש קושיא זו ואמר ורחצו במים גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בש"ז שהרי מגע בית הסתרים היא ע"כ. וכתב הרמב"ן ז"ל טעם טומאת שכבת זרע אע"פ שהוא בטבע ההולדה, כטעם טומאת המת, כי המקור משחת והשוכב אינו יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר ע"כ. יראה כי דמה אותו לטומאת מת לפי שלא קבל אותו זרע צורה ולא נעשה ממנו ולד כ"ש המוציא שכבת זרע לבטלה, וכבר ארז"ל שהוא כהורג בניו שנאמר הנחמים באלים שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי וכו' וכתב הרב מנחם ריקאנטי ז"ל כי לא נתן השפע הזה להוציאו מפי האמה כי אם בבת זוגו ואז שורה על הטפה ההיא נשמה טהורה הבאה מצד הקדושה, אבל כשיוצא שלא כסדר שורה על הטפה ההיא רוח טומאה, ואמרו קצת מחכמי הקבלה כי השערות אשר סביב הערלה רומזים לכחות הטומאה אשר סביב הברית העליון, וכשיוציא שכבת זרע לבטלה מתעטפים שם הרוחות בהמציא להם מקום לחול שם ע"כ:
פסוק טז:עוד נאמר שטעם טומאה זו לפי שהוא ע"י התלהבות היצר נזדווג לאשתו ואותה טפה מעורבת מטוב ורע, מטוב שלזה הוא כוונת החיבור והזווג לא תהו בראה, ורע שבאה לו ע"י תאוה, והקב"ה כשהוא צדיק מברר והטוב ודוחה הרע, וזהו שארז"ל לא מכל הטפה נוצר האדם אלא מן הברור ממנה, וזהו שאמר כי אבי ואמי עזבוני שאחר שנזדווג אבי לאמי כל אחד פנה למקומו והסיחו דעתם, וה' יאספני שאמר למלאך להביא הטפה לאסוף אותה וליקח ממנה הטוב שבה כפי כוונת האב והאם. וטעם טומאת קרי היא כמו שאז"ל אין אדם בא לידי טומאה בלילה אלא מהרהור היום שהסיח דעתו, ונאמר אל תפנו אל האלילים אז"ל אל תפנו אל מדעתכם, וכשפנה והסיח דעתו פגעה בו הטומאה ומצאה מקום לצאת שהוא בלילה שהוא ממשלתה לפי שנתעלמה העין ממנו באותו הרהור, הנה עין ה' אל יראיו, דבשר שנעלם מן העין אסור, ומה שהיה עתיד להיות מאותה טפה יקר, נהפך לקרי, קו"ף רי"ש יו"ד בגימ' תשי. עה"א והכולל, צור ילדך תשי, הולד שהיה עתיד לצאת התשת כחו שלא יצא עוד:
פסוק טז:מצאתי כתוב שחסידים הראשונים היו מתענים עליו מ' כנגד, מ' יום של יצירת הולד, או ב' ימים ושני לילות רצופים שהם מ"ח שעות, כדי שימח שלא יצא ממנו רוחין ושדין. ובמדרש ילקוט סי' תקס"ט ראה אדם קרי חייב טבילה, אמר מי רואה אותי אין בכך כלום העבירו מנגד עיניו, שוב ראה קרי אמר מי רואה אותי וכן ג' פעמים עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, והוא נעשה זב מתחלת דרכיו, שנאמר איש איש כי יהיה זב מת"ל איש איש למקרה לילה, אם חזר בו ועשה תשובה מרפאין אותו, ואם לאו הרי הוא בזובו עד יום מותו, שנאמר זאת תהיה טומאתו בזובו, ע"כ:
פסוק יט:ואשה כי תהיה זבה וגו'. לפי שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו, נגע צרעת כי תהיה באדם, ואיש כי ימרט ראשו, ולא נזכרה אשה באלו הנגעים, לזה אמר ואשה כי תהיה זבה, כלומר מספיק לה החולי שבה וטומאתה ונדותה וריחוקה, שאין ליגע לא בה ולא במשכבה ולא בכלי אשר היא יושבת עליו, ולא הצריכה קרבן כמו הזב. אבל הזבה שנאמר בה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, זה בא לה העונש מפתקה של חוה אע"פ שהדוה גם כן מפתקה של חוה בא לה, עכ"ז מאחר שאותו הדם ממנו הוא יצירת הולד כמו שארז"ל מי יתן טהור מטמא, מי יתן טהור שהוא הולד מטמא שהוא דם נדה, לא אחד שהוא הקב"ה שהוא יודע לדחות הטומאה ולברור מן המובחר ולנקותו כדי שיצא נולד זך ונקי, א"כ מוכרח הוא ע"י דם. וכן כתב רבינו בחיי ז"ל יש לך לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבע הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיצא הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל כענין הברזל שמגרשים ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם ולא בנקבות שאר המינים ע"כ. אבל הזבה ענשה רב כמו שנאמר בחוה הרבה ארבה עצבונך, וכערך מה ששפכה דם הרבה כמו שארז"ל היא שפכה דמו של אדם כן ישפך דמה, לזה אמר ימים רבים, ולזה אמר בלא עת נדתה, כלומר זה אינו מסוג הנדה כי הנדות הוא לתועלת הולד אבל הזיבה אין בה שום תועלת אלא אדרבא נזק, לזה צריכה ספירה וצריכה קרבן:
פסוק לא:והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו'. מה שאתם צריכים להזהירם הוא שלא יביאו עצמן לידי טומאה שבאה מחמת עצמן כגון דברים שהצרעת באה עליהם כגון מאכלים של בהמות וחיות ועופות הטמאים, ולשון הרע וגאוה וצרות העין וכיוצא בהן, וביאת הנדה וליקרב אליה, וגם יזהירום מטומאת קרי שלא יביאו עצמן לידי כך, שלא יבאו לידי זיבה כמו שאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. בא לומר תורת הזב למה, לפי שיצא ממנו שכבת זרע פעם ושתים ושלש ולא טבל והעבירם מדעתו ולא פנה להתענות ולטהר ולקדש עצמו כמו שכתב רקאנטי ז"ל, כי חסידים הראשונים היו מתענים על טומאת קרי כמו שכתבתי:
פסוק לב:לטמאה בה. זה מוסיפים טומאה על טומאתו, לזה צריך להזהירם ולא ימותו בטמאותם, לא אמר מטומאתם אלא בטומאתם, רמז על טומאת הנדה, ולזה אמר ולא ימותו אע"פ שמצוי ביניהם טומאת הנדה משכני ביניהם ולא יפחדו מזה, למה כי טומאת הנדה אינם הם סבה לה, אני סבה לה שקללתי לחוה, ומי שהוא שרוי בתוכם הוא יאשרם ויטהרם, כמו שארז"ל במדרש על פסוק כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, כטומאת הנדה ולא כטומאת המת, המת בבית אין כהן נכנס לשם אבל נדה בבית כהן נכנס עמה בבית, אילו נמשלו ישראל בטומאת המת אין שכינה שורה ביניהם וחוזרת עליהם לעולם, אבל נמשלו כנדה שהכהן עמה בבית ואינו חושש, כך השכינה שורה עם ישראל אע"פ שהם טמאים שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם ע"כ. זהו אשר בתוכם, ממה שהוא שרוי בתוכם בכל מקום שיש עשרה שכינה שרויה שם, מכאן תדעו שלא תמותו, לא עזבכם ולא יעזבכם לעולם, וכן יהי רצון אמן:
פסוק לב:גימטריאות
תורת המצורע, תורת מוציא רע. מצור רע:
פסוק לב:ושלח את הצפור החיה, רמז לנשמה שהיא משולחת ופטורה מן הדין, כשהגוף נהרג על קדוש השם או כשהגוף סובל יסורין נתכפרה הנשמה:
פסוק לב:ואת הבית יקצע. ת"י קץ ע', אחר קץ ת"י שעמד הבית נשאר חרב ע' שנה:
פסוק לב:אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ר"ת למפרע טמא, רמז על בבל הטמאה:
פסוק לב:ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים, עתיד הקב"ה לבנות בית המקדש אבנים יקרות אבנים גדולות כל אבן ל' אמה כמנין והביאו, וכן אבנים אחרות גימ' יקרות ע"ה:
פסוק לב:ופרח בבית אחר חלץ את האבנים, קרי ביה אחר, כלומר בית שני ג"כ יחרב בעונות ישראל, ונתץ את הבית, ת"ק שנים מחרבן, סי' נת"ץ, לנ' דורות נחרב בית ראשון ואחר ת"ץ שנים נחרב בית שני:
פסוק לב:הזב וידיו לא שטף במים, בגימ' נטילת ידים, כלומר שמי שלא נטל ידיו הוא טמא כמו הזב:
פסוק לב:במים חיים. מה נשתנה טבילה זו משאר טבילות להצריכה מים חיים, לפי שטומאת הזב באה לו מהמבוע שלו לזה טבילתו מהמבוע, יבא מבוע ויטהר על מבוע:
פסוק לב:במים את כל בשרו עם המלות והענין בגימ' במים שכל גוף מתכסה:
פסוק לב:ד"א ורחץ במים את בשרו וטמא עד הערב, גימ' מקום אמה על אמה ברום שלוש אמות:
פסוק לב:והזרתם את בני ישראל, לשון זרות, לעשותם זרים מן הטומאה, והוא לשון הפרשה כמו נזורו אחיו, ד"א תפזר אותם כמו ויזר על פני המים:
פסוק לב:מטמאתם. טמא תם, לומר שהטומאה היא מתמם ומכלה הכל:
פסוק לב:ג' טומאות נאמר בפסוק וכנגדם ג' טהרות בפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ומכל וגו' אטהר אתכם:
