פסוק ב:דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם וְגוֹ׳. כָּל זֶה מְיֻתָּר אַחַר שֶׁאָמַר ״וַיְדַבֵּר וְגוֹ׳ לֵאמֹר״. וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ (תורת כהנים) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה וְאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה. לָזֶה אָמַר דַּבְּרוּ, פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן קוֹשִׁי שֶׁתִּמְצָא טֻמְאָה בָּהֶם יוֹתֵר מֵהַגּוֹיִם, יִשְׂרָאֵל זָב מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵין הַגּוֹי זָב מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְאָמַר וַאֲמַרְתֶּם, פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן מַעֲלָה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים כו:יז) ״הֶאֱמַרְתָּ״ וְ״הֶאֱמִירְךָ״, הַכַּוָּנָה בָּזֶה שֶׁהֲגַם שֶׁהוּא מַזְקִיק בָּהֶם הַטֻּמְאָה יוֹתֵר, זֶה הוּא לְמַעֲלָה לָהֶם, שֶׁהֵם יֶשְׁנָם בְּטַהֲרָה, וְאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּטַהֲרָה, וְהוּא סוֹד ״אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע״ (שבת יג:).
פסוק ב:אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה כָּפַל לוֹמַר אִישׁ אִישׁ. וְאוּלַי שֶׁיּוֹדִיעַ מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (תנא דבי אליהו פרק טו) רָאָה אָדָם קֶרִי שֶׁחַיָּב טְבִילָה, וְאָמַר: ״מִי רוֹאֶה אוֹתִי? אֵין בְּכָךְ כְּלוּם״. שׁוּב רָאָה פַּעַם שְׁנִיָּה, אָמַר: ״מִי רוֹאֶה אוֹתִי?״, פַּעַם שְׁלִישִׁית, עָבַר עַל מַה שֶׁכָּתוּב ״פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״ (איוב לג:כט), הוּא נַעֲשֶׂה זָב וְכוּ׳, עַד כָּאן. זֶה הוּא שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ אִישׁ אִישׁ, פֵּרוּשׁ פַּעַם רִאשׁוֹנָה אִישׁ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים כג:יא) ״אִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״, וְאָמַר פַּעַם שְׁנִיָּה, אִישׁ, לִרְמֹז עַל פַּעַם שְׁנִיָּה, אִם חָזַר בּוֹ מוּטָב, אִם לָאו יִהְיֶה זָב גָּמוּר וְיִטְבּוֹל לְטֻמְאָה חֲמוּרָה.
פסוק ב:זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. רַזַ״ל דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״זוֹבוֹ הוּא טָמֵא״ – לִמֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא דִּין הוּא: הַזָּב שֶׁהוּא גָּרַם לוֹ טֻמְאָה טָמֵא, הַזּוֹב שֶׁהוּא גּוֹרֵם טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין וְכוּ׳, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ וְכוּ׳ שֶׁהוּא טָהוֹר וּמְטַמֵּא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זוֹבוֹ הוּא טָמֵא״. וְדָרְשׁוּ עוֹד עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״הוּא טָמֵא״ וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מֵהָאַמָּה טָמֵא. פֵּרוּשׁ, שֶׁהָיִיתִי דָּן קַל וָחוֹמֶר מֵרֻקּוֹ: וּמָה רוֹק שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּקוֹם טַהֲרָה טָמֵא, דָּם שֶׁיּוֹצֵא מִמְּקוֹם טֻמְאָה אֵינוֹ דִין וְכוּ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. וּכְדֶרֶךְ שֶׁדָּן הַתַּנָּא שָׁם כְּשֶׁרָצָה לְהַצְרִיךְ רִבּוּי לְמֵי רַגְלַיִם שֶׁמְּטַמְּאִים, וְדָן קַל וָחוֹמֶר מֵרֻקּוֹ וְסָתַר לָהּ מִדָּם הַיּוֹצֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזֹאת״ לְרַבּוֹת מֵי רַגְלַיִם. וּבְפֵרֶק דַּם נִדָּה (נדה נו.) הִקְשׁוּ: וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת מֵי רַגְלַיִם וּלְמַעֵט דָּם הַיּוֹצֵא? וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מְרַבֶּה אֲנִי מֵי רַגְלַיִם לְטֻמְאָה דְּדוֹמֶה לְרוֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְחוֹזֵר וְנִבְלָע, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַדָּם, עַד כָּאן.
פסוק ב:וְקָשֶׁה, אִם כֵּן לֹא לִכְתֹּב אֶלָּא רִבּוּי ״וְזֹאת״, וַאֲנִי יוֹשֵׁב וְדָן רִבּוּי זֶה לָמָּה, הֲלֹא בֵּין מֵי רַגְלַיִם בֵּין דָּם הַיּוֹצֵא בָּאִים בְּקַל וָחֹמֶר מֵרֻקּוֹ. וּמִכֹּחַ זֶה הָיִיתִי מַכְרִיחַ לוֹמַר שֶׁלֹּא לָדוּן קַל וָחֹמֶר, וְנֹאמַר שֶׁבָּא הַכָּתוּב לִסְתֹּר קַל וָחֹמֶר שֶׁתְּחַיֶּבְךָ לְרַבּוֹת מֵי רַגְלַיִם וְדָם הַיּוֹצֵא, וְלֹא רִבָּה אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם. וְלֵידַע אֵיזֶה מֵהֶם הוּא הַמִּתְרַבֶּה, יָדוּן בְּדוֹמֶה לָרֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְכוּ׳ כְּדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב מִעוּט ״הוּא״. וְאֵין לִדְחוֹת שֶׁאָז הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁבָּא רִבּוּי ״וְזֹאת״ לְדָם הַיּוֹצֵא, הֲגַם שֶׁאֵינוֹ מִתְעַגֵּל וְכוּ׳, אֲבָל מֵי רַגְלַיִם אָתֵי בְּקַל וָחֹמֶר – זֶה טָעוּת, כִּי כְּשֶׁאָנוּ בָּאִים לָדוּן בְּקַל וָחֹמֶר מֵהָרֹק שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אָנוּ דָּנִין מֵי רַגְלַיִם וְדָם הַיּוֹצֵא כְּאֶחָד בְּקַל וָחֹמֶר, שֶׁהֲרֵי הֵם שָׁוִים בַּצַּד הֶחָמוּר, שֶׁיָּצְאוּ מִמְּקוֹם טֻמְאָה, וְלֹא צָרִיךְ רִבּוּי לְדָם אִם לֹא שֶׁתֹּאמַר דְּאָתָא קְרָא לִסְתֹּר לַקַּל וָחֹמֶר. וְתִמְצָא שֶׁגַּם הַתַּנָּא שֶׁגָּמַר מִעוּט הַדָּם מִמִּעוּט ״הוּא״, כְּשֶׁבָּא לִלְמֹד מֵי רַגְלַיִם מִקַּל וָחֹמֶר דְּרֻקּוֹ, דָּחָה ״דָּם הַיּוֹצֵא יוֹכִיחַ״ שֶׁאֵינוֹ נִלְמָד בְּקַל וָחֹמֶר, וְלֹא דָּחָה פִּרְכָא זוֹ ״מַה לְדָם הַיּוֹצֵא שֶׁאֵינוֹ מִתְעַגֵּל״ וְכוּ׳. וּמֵעַתָּה כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶלָּא רִבּוּי ״וְזֹאת״, תִּתְחַיֵּב מֵעַצְמְךָ לוֹמַר שֶׁהַתּוֹרָה מְנָעַתְךָ מִלָּדוּן קַל וָחֹמֶר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תָדוּן הַכֹּל, וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי מַה שֶׁבָּא לְטַהֵר הוּא דָּם הַיּוֹצֵא.
פסוק ב:וּמִכֹּחַ זֶה בָּנִיתִי מָקוֹם לְפָרֵשׁ, שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב בְּיִתּוּר תֵּבַת ״הוּא״ לוֹמַר, כִּי אֵין גּוּפוֹ שֶׁל זָב לְבַד הוּא הַמְּטַמֵּא אֶת בְּעָלָיו, אֶלָּא הוּא סִימָן אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה׳ בַּטָּמֵא לְצַד מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְהוֹדִיעַ ה׳ כִּי אָדָם שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ סִימָן זֶה הוּא לוֹ לְסִימָן כִּי אִישׁ טָמֵא הוּא. וְתֵבַת ״הוּא״ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב חוֹזֶרֶת אֶל הָאָדָם שֶׁטָּמֵא הוּא. וְלָזֶה יְצַו ה׳ מִשְׁפַּט הָאָדָם שֶׁהוּא עַצְמוֹ אַב הַטֻּמְאָה לְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים, וַהֲגַם דְּהַתַּנָּא דְּרָשָׁהּ לְמִעוּט דָּם, זֶה הָיָה קֹדֶם דְּרָשַׁת ״וְזֹאת״, וְאַחַר דְּרָשַׁת ״וְזֹאת״ נַחְזֹר לָדוּן וְלִדְרֹשׁ. וְהַרְבֵּה פְּעָמִים דּוֹרֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בְּדֶרֶךְ זֶה, וְכָאן הִנִּיחַ מָקוֹם לְדוֹרְשֵׁי תּוֹרָה.
פסוק ג:טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ: ״טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״ – לְמַעֵט שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאוֹדֶם עַד כָּאן. פֵּרוּשׁ, וְזוּלַת מִעוּט זֶה, הֲגַם שֶׁאָמַר קְרָא ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ וְדָרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁבָּא לְמַעֵט אוֹדֶם הַיּוֹצֵא שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא, לֹא דָרְשׁוּ כֵן אֶלָּא לְצַד שֶׁאַחַר הָאֱמֶת מִעֵט הַכָּתוּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא הַזָּב בָּאוֹדֶם. אֲבָל אִם לֹא הָיָה מִעוּט טֻמְאַת הָאוֹדֶם, אָז הָיָה נִכְלָל גַּם הָאוֹדֶם בִּכְלַל אָמְרוֹ ״זוֹבוֹ טָמֵא״, כִּי שְׁנֵיהֶם נִקְרָאִים זוֹבוֹ, וְלֹא הָיִינוּ יְכוֹלִין לְמַעֵט הָאוֹדֶם, וְהָיִינוּ מֻכְרָחִין לְפָרֵשׁ מִעוּט הוּא עַל טֻמְאַת הַזָּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאוֹדֶם, וְלֹא הָיָה לָנוּ מָקוֹם לְמַעֵט דָּם הַיּוֹצֵא שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא, וַהֲוָה אָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מֵרֻקּוֹ כָּאָמוּר שָׁם. אוֹ הָיִינוּ מִתְחַכְּמִים לְמַעֲטוֹ מִמַּה שֶׁיֻּצְרַךְ לְרִבּוּי ״וְזֹאת״ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה.
פסוק ג:טֻמְאָתוֹ הִוא. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים דָּרְשׁוּ: וּמָה הַזָּב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאוֹדֶם מְטַמֵּא בְּלוֹבֶן, זָבָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאוֹדֶם אֵינוֹ דִין שֶׁמְּטַמְּאָה בְּלוֹבֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״טֻמְאָתוֹ הִוא״. פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״טֻמְאָתוֹ״, אֶלָּא בָּא לְמַעֵט זָבָה – ״טֻמְאָתוֹ״ וְלֹא טֻמְאָתָהּ. וְלֹא מִתֵּבַת ״הִוא״ מְמַעֵט הַזָּבָה כְּדִבְרֵי בַּעַל קָרְבַּן אַהֲרֹן, כִּי כְּשֶׁנָּבֹא לְדַיֵּק מִמַּשְׁמָעוּת מִעוּט הַמִּתְדַּיֵּק מִתֵּבַת ״הִוא״ יִהְיֶה הַמִּעוּט בַּטֻּמְאָה וְלֹא בַּנִּטְמָא, וְהָבֵן.
פסוק ג:וּמַה שֶׁיֵּשׁ לְפָרֵשׁ בִּבְרַיְתָא זוֹ שֶׁהִצְרִיךְ לְמַעֵט זָבָה שֶׁלֹּא תִּטְמָא בְּלוֹבֶן שֶׁלֹּא תָדוּן בְּקַל וָחוֹמֶר מִזָּב, וּבְרֹאשׁ בְּרַיְתָא זוֹ מְמַעֵט הַזָּב שֶׁלֹּא יִטְמָא בְּאוֹדֶם שֶׁלֹּא יָדוּן בְּקַל וָחוֹמֶר מִזָּב, וְהֵם שְׁנֵי קַל וָחוֹמֶר הַסּוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, כְּבָר הֶאֱרַכְתִּי בְּפָרָשָׁה זוֹ בְּפָסוּק ״וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר״ (ויקרא יד:ז), וּלְדֶרֶךְ שֶׁכָּתַבְתִּי שָׁם יִתְיַשְּׁבוּ גַּם כֵּן דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמָקוֹם זֶה, כִּי יֵשׁ בְּנִדָּה חוּמְרָא, שֶׁדָּמָהּ מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ (נדה נד:) מַה שֶׁאֵין כֵּן זוֹבוֹ שֶׁל זָב שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לַח, גַּם מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת מַה שֶׁאֵין כֵּן הַזָּב, וְלָזֶה יֵשׁ לְהַגְדִּיל טֻמְאַת הַדָּם. וְיֵשׁ חוּמְרָא בְּזָב שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ יָמִים אֶלָּא רְאִיּוֹת, וְגַם שֶׁסּוֹפֵר שִׁבְעָה לִשְׁתֵּי רְאִיּוֹת מַה שֶׁאֵין כֵּן הַזָּבָה, וְאִם כֵּן יֵשׁ צְדָדִים לְהַגְדִּיל טֻמְאַת הַלּוֹבֶן, וְחָשׁ הַכָּתוּב לְמִי שֶׁיִּגְדַּל בְּעֵינָיו חוּמְרָא זוֹ לָדוּן קַל וָחוֹמֶר בְּדֶרֶךְ זֶה, וּלְמִי שֶׁיִּגְדַּל בְּעֵינָיו חוּמְרָא זוֹ שֶׁיָּדוּן בְּדֶרֶךְ זֶה, וְהָבֵן.
פסוק ג:וְטַעַם אָמְרוֹ תֵּבַת ״הִיא״, נִרְאֶה שֶׁחָשׁ הַכָּתוּב שֶׁיֹּאמַר הָאוֹמֵר: לֹא מִעֵט הַכָּתוּב לֹבֶן בְּזָבָה אֶלָּא לְמַעֵט שֶׁלֹּא יְטַמֵּא בְּחוּמְרוֹת הָאֹדֶם, דְּהַיְנוּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּה אַחַת, שֶׁלֹּא לוֹמַר דּוּן מִינָהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ, אֲבָל לְטַמֵּא בְּטֻמְאָתוֹ שֶׁל זָב עֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכֵּן הוּא. תַּלְמוּד לוֹמַר מִעוּט שֵׁנִי ״הִיא״, פֵּרוּשׁ שֶׁהַמִּעוּט בָּא עַל מְצִיאוּת עַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאַת הַזָּב שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בּוֹ, וְשִׁעוּר הַדְּבָרִים הֵם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: טֻמְאָה זוֹ כַּמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר בּוֹ הוּא, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּטַמְּאִים בִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת, אֵינָהּ אֶלָּא בְּזָב, כַּמּוּבָן מֵאָמְרוֹ ״טֻמְאָתוֹ״ וְלֹא שֶׁל זָבָה.
פסוק יח:וְרָחֲצוּ בַמַּיִם. טַעַם זִכְרוֹן רְחִיצָתוֹ, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים) לְהַשְׁווֹת לָהּ מִשְׁפַּט רְחִיצָתָהּ לְכָל הַתְּנָאִים הָרְמוּזִים בְּדִין רְחִיצָתוֹ. וְאִם תֹּאמַר אִם לָזֶה נִתְכַּוֵּן הַפָּסוּק לֹא הָיָה צָרִיךְ, וְהָיִינוּ לוֹמְדִים כֵּן מֵאָמְרוֹ ״וְאִשָּׁה״ בְּתוֹסֶפֶת ו׳ מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, לְהַשְׁווֹת מִשְׁפַּט שְׁנֵיהֶם וְלִתֵּן אֶת הָאָמוּר הָעֶלְיוֹן בַּתַּחְתּוֹן, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא כָּל אוֹתָם דִּינִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם וָא״ו בִּתְחִלָּה. וּלְפִי מַה שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וָא״ו ״וְאִשָּׁה״ לְרַבּוֹת קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, לְפִי זֶה אִם לֹא אָמַר ״וְרָחֲצוּ״ הָיִינוּ דּוֹרְשִׁים הַוָּא״ו לְמִשְׁפְּטֵי הָרְחִיצָה וְלֹא יָדְעִינָן טוּמְאָה קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.
פסוק יח:וְזוּלַת דִּבְרֵיהֶם הָיָה נִרְאֶה לוֹמַר לְפִי מַה שֶׁאָמְרוּ (בתורת כהנים) בְּפָסוּק ״אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע״ – עַד שֶׁתֵּצֵא טֻמְאָתוֹ חוּץ לִבְשָׂרוֹ, אֲבָל אִם לֹא יָצְתָה הֲגַם שֶׁהִרְגִּישׁ אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ הַתְּרוּמָה, מַה שֶׁאֵין כֵּן הָאִשָּׁה שֶׁטְּמֵאָה אֲפִלּוּ בְּנוֹגַעַת שִׁכְבַת זֶרַע בְּמִסְתָּרֶיהָ. לָזֶה אָמַר ״וְרָחֲצוּ״ לוֹמַר שֶׁאֵין מַשְׁוֶה שְׁנֵיהֶם אֶלָּא בִּרְחִיצָה, לֹא בְּמִשְׁפַּט הַטֻּמְאָה. וּמֵעַתָּה אָנוּ מְפָרְשִׁים אָמְרוֹ ״וְאִשָּׁה״ בְּוָא״ו, כִּי גַּם הָאִשָּׁה לִפְעָמִים יֵשׁ בָּהּ מִשְׁפָּט שָׁוֶה לָאִישׁ שֶׁאֵינָהּ טְמֵאָה בְּמִסְתָּרֶיהָ לְרַבָּנָן אִם בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וּלְרַבִּי יְהוּדָה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל כַּלָּה (בתורת כהנים כאן, יבמות לד:), וְדִיְּקוּ לָהּ מִתֵּבַת ״אוֹתָהּ״. וּמֵעַתָּה אִם לֹא אָמַר ״וְרָחֲצוּ״ וְהָיִיתִי בָּא לָדוּן מִשְׁפְּטֵי הָרְחִיצָה שֶׁבָּאִישׁ לָאִשָּׁה מִוָּא״ו ״וְאִשָּׁה״, הָיִיתִי דָּן נַמִּי שֶׁמְּטַמֵּא בָּאִישׁ אֲפִלּוּ לֹא יָצְתָה שִׁכְבַת זֶרַע חוּץ, וְיִגְמֹר מֵהָאִשָּׁה. וְהָיִיתִי מְפָרֵשׁ אָמְרוֹ ״תֵּצֵא״ כִּי עֲקִירָתָהּ מִמְּקוֹמוֹ נִקְרֵאת יְצִיאָה, אוֹ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ כִּי ״תֵּצֵא״ לֶעָתִיד, פֵּרוּשׁ כָּל שֶׁרְאוּיָה לָצֵאת הֲגַם שֶׁלֹּא יָצְתָה טָמֵא, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בָּאִשָּׁה. לָזֶה אָמַר ״וְרָחֲצוּ״ לְגַלּוֹת לְךָ שֶׁלֹּא נִתְּקוֹ בְּוָא״ו שֶׁל ״וְאִשָּׁה״ לִתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה. וְאִם הָיָה אוֹמֵר ״וְרָחֲצוּ״ בְּלֹא וָא״ו ״וְאִשָּׁה״, הֲגַם דְּאִיכָּא תֵּבַת ״אוֹתָהּ״ שֶׁמִּמֶּנָּה דּוֹרְשִׁים מִעוּט לְמָר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וּלְמָר הַכַּלָּה, אָז לֹא הָיִינוּ דּוֹרְשִׁים תֵּבַת ״אוֹתָהּ״ בְּדֶרֶךְ זֶה, וְהָיִינוּ דּוֹרְשִׁים ״אוֹתָהּ״ לִדְרָשָׁה אַחֶרֶת אַחַר שֶׁנִּתְגַּלָּה לָנוּ בְּפֵרוּשׁ בַּפָּסוּק שֶׁמְּטַמֵּא בֵּית סְתִירָה, מַה לִּי כַּלָּה מַה לִּי וְכוּ׳. וְאַדְרַבָּה הָיָה מָקוֹם לוֹמַר ״אוֹתָהּ״ לְרַבּוֹת כָּל סְתָרֶיהָ, אֲבָל מֵאָמְרוֹ ״וְאִשָּׁה״ בְּוָא״ו הִשְׁוָה אוֹתָם הַכָּתוּב לִשְׁאָר טֻמְאַת סְתָרִים דְּלֹא מְטַמְּאִים. וּלְפִי מַה שֶׁדָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים ״וְאִשָּׁה״ לְרַבּוֹת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, גִּלּוּ דַּעְתָּם שֶׁסּוֹבְרִים שֶׁתֵּבַת ״אוֹתָהּ״ מְיֻחֶדֶת הִיא לְדָרְשָׁהּ לְמִעוּט וְלֹא לְרַבּוֹת, וְלָזֶה נִשְׁאֶרֶת וָא״ו ״וְאִשָּׁה״ מְיֻתֶּרֶת וְדָרְשׁוּ לְבַת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.
פסוק כח:וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת גְּזֵרַת הַכָּתוּב בְּאֵיזֶה מָקוֹם הִיא, אִם הַסְּפִירָה הָיָה לוֹ לוֹמַר ״תִּסְפּוֹר לָהּ״, וְאִם ״אַחַר תִּטְהָר״ לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְאַחַר״. וְנִרְאֶה עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ״ – כְּשֶׁתִּפְסוֹק מִזּוֹבָהּ, עַד כָּאן. לְפִי זֶה תִּהְיֶה גְּזֵרַת הַכָּתוּב תֵּיבַת מִזּוֹבָהּ, וְהָכֵי קָאָמַר וְאִם טָהֲרָה – תֵּדַע מֵאֵיזֶה זְמַן תִּקָּרֵא טְהוֹרָה מִזּוֹבָהּ, מֵעֵת נִפְסְקָה זוֹבָהּ נִקְרֵאת טְהוֹרָה לִסְפּוֹר שִׁבְעָה יָמִים, וְהוּא שֶׁאָמְרוּ כְּשֶׁתִּפְסוֹק מִזּוֹבָהּ, וְהָבֵן. וְתִמְצָא שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י בְּפֶרֶק קַמָּא דִּמְגִלָּה (מגילה ח.) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כְּשֶׁתִּפְסוֹק מִזּוֹבָהּ לְאַלְתַּר תִּסְפּוֹר, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לִטְבּוֹל קוֹדֶם. וְהוּא מְכֻוָּן לְמַה שֶׁכָּתַבְתִּי.
פסוק כח:וְאִם טָהֲרָה פֵּרוּשׁ, נִסְתַּלֵּק הַזּוֹב, שֶׁכֵּן הוּא מַשְׁמָעוּת תֵּבַת ״טָהֲרָה״. וְלֹא תַחְשׁוֹב שֶׁבְּהִסְתַּלֵּק הַזּוֹב נִסְתַּלְּקָה טֻמְאָה מִמֶּנָּה, לֹא כֵן, שֶׁלֹּא נִסְתַּלְּקָה אֶלָּא טֻמְאַת הַזּוֹב עַצְמוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ ״מִזּוֹבָהּ״, אֲבָל לֹא טֻמְאַת מַגַּע זוֹב, וְעוֹדֶנָּה טְמֵאָה וְצָרִיךְ לִסְפּוֹר שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְסָפְרָה לָּהּ וְגוֹ׳ וְאַחַר תִּטְהָר״ מִכֹּל.
