פסוק ב:רש"י ד"ה זובו טמא, למד על הטיפה שהיא מטמאה (תורת כהנים). ע"כ. מייתור מילת "זובו" למדו חז"ל שטיפת הריר של הזב אף היא מטמאה ולא רק הזב עצמו. בלי הדרשה הייתי אומר, כי "טמא הוא" מוסב על "איש איש", ולכאורה כך מורים גם טעמי המקרא, ובעיקר - משום שכך משתמע מכל הפרשה שהמילים "טמא הוא" הן כותרתה. ושני דברים אלה אכן קשים על הדרשה, וקשה לדעת, מה הכריח לדרוש כן. (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק ג:"וזאת תהיה טמאתו". חוזר אל "איש איש" ולא אל "זובו". (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק ג:רש"י ד"ה רר, לשון ריר שזב את בשרו. ע"כ. תמוה שרש"י משנה מלשון הכתוב ומביא "בשרו" ביחסת־את. (פ' מצורע תשמ"ט) ואכן בדפו"ר הגירסה היא: שזב בשרו את זובו.
פסוק ג:רש"י ד"ה את זובו, כמו ריר, שיוצא צלול. ע"כ. ואילו בפסוק הקודם אמר "...דומה למי בצק של שעורין... ודומה ללובן ביצה המוזרת", ולכאורה הדברים סותרים זה את זה. (פ' מצורע תשנ"ה) ואכן יש כתבי יד שגורסים: כמו ריר שיוצא בלול.
פסוק ט:"וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא". הרהרתי בלבי מה יהיה דינם של אוטובוס, קרון־רכבת או אווירון שבהם ישב הזב? והנה שוב משנה מפורשת היא (זבים פ"ג, מ"ג. ראה מה שכתבתי למעלה יד, לה): הזב והטהור שישבו בספינה גדולה - איזו היא ספינה גדולה? רבי יהודה אומר: כל שאינה יכולה להמיט באדם (להתמוטט, להתנדנד, כשעולה בה אדם)... - טהורין. ע"כ. כלומר אין כאן כל חשש של טומאת מדרס או של טומאת היסט. (פ' מצורע תש"ס) הערת ר' גרשון באס שי': יש לתת את הדעת על כך שהמושבים עליהם ישבו הטמאים כן מטמאים את היושבים עליהם. הפתרון צריך להיות לכאורה - הרכבת המושבים מחומר שאינו מקבל טומאה כמו פלסטיק.
פסוק י:רש"י ד"ה וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו, ...והוא חומר במשכב מבמרכב. ע"כ. והיה ראוי למצוא טעם להבדל זה. (פ' תזריע מצורע תשנ"ט)
פסוק יב:"וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר". גם כאן, כמו למעלה (יד, לו), אין חובה לשבור את כלי החרס שנטמאו, אלא שאי אפשר לטהרם, אלא על ידי שבירה. כלומר אפשר ואפשר לאכול בהם חולין בטומאתם, ויש להזהר מלאכול בהם מעשר שני, תרומה או בשר קרבן. (פ' מצורע תשמ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: חוץ ממעשר שני ותרומה שלא הוכשרו לקבל טומאה.
פסוק יב:וראה דברי רש"י: הוי אומר זה הסיטו. לפיהם הכלל שכלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מתוכו קיים גם בטומאת זב (כלומר זב שהושיט ידו לתוך אוירו של כלי חרס - טימא אותו, אף־על־פי שלא נגע בו), ומדוע נאמר "יגע בו"? ללמדנו אפשרות נוספת של טומאת כלי חרס הקיימת רק בזב, והיא בהיסטו. כלומר אם הזב הזיז את הכלי על ידי קנה, כמבואר ברא"ם. (פ' מצורע תשס"ג)
פסוק טו:"...וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו". הניחא שהמצורע מביא קרבן עם היטהרותו, שהרי הצרעת באה עליו כעונש על לשון הרע וכדו', לפחות לדעת רמב"ם ודעמיה, אך זיבה היא לכאורה מחלה, ומה אפוא משמע הקרבן עם היטהרותו ממנה? (פ' תזריע מצורע תשנ"ט) וראה רמב"ן לפסוק יא שכתב: וטעם טומאת הזוב באיש, מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים. וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי. ע"כ. וב"ספר החינוך" (מצוה קעח) כתב: ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו ושיקוייו. ע"כ.
פסוק טז:ראה מה שכתבתי בספר במדבר (יט, ז). (פ' חוקת תשנ"ט)
פסוק כג:רש"י ד"ה ואם על המשכב הוא, ...אפילו לא נגע בה, אף הוא בדת טומאה וכו'. וצריך לומר "בו" במקום: בה, כמפורש אצל "יוסף הלל" על אתר. (פ' תזריע מצורע תשנ"א)
פסוק כד:רש"י ד"ה ותהי נדתה עליו, ...מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. ע"כ. כלומר כשם שהיא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס על־ידי היסט (ראה רש"י לפסוק יב), אף הוא אינו נעשה ולד הטומאה אלא אב הטומאה. (פ' מצורע תשמ"ט)
פסוק לב:פסוקים אלו הם פסוקי סיום המסכמים את הדינים שנידונו בפרקנו. פרקנו עוסק בטומאות היוצאות מגופו של אדם, וכך מסודרות פרשיותיו: (א) טומאת הזב (א-טו). (ב) טומאת שכבת זרע (טז-יח). (ג) טומאת נידה (יט-כד). (ד) טומאת זבה (כה-ל). לפי סדר זה סודרו גם פסוקינו - פסוקי הסיום והסיכום, אלא שמשום מה דין איש השוכב עם אשה טמאה נדחה לסוף אף שמצד הדין מקומו אחר דין הנידה (ראה פסוק כד). רבנו בחיי מנסה ליישב את הסדר הבעייתי של הסיכום שבפסוק זה, וזו לשונו: לפי סדר הפרשיות היה ראוי שיקדים ויאמר "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" ושתסיים הפרשה "לזכר ולנקבה", ושיאמר כך: "והדוה בנדתה והאיש אשר ישכב עם טמאה והזב את זובו לזכר ולנקבה", כי כן סידור הפרשיות אם תסתכל בהן.
פסוק לב:אבל לפי דעתי שנה הענין מפני שיהיה סיום הפרשה במילת "טמאה" כדי להסמיך אותו למיתת בני אהרן, ולרמוז בזה כי מיתתן היתה על שנכנסו למקדש בטומאה, כי זו אחת מן הדעות שבאו לחכמים ז"ל במדרשם (תנחומא אחרי ו), בחטאם של נדב ואביהוא. יש אומרים: על אש זרה, וכן מפורש בכתוב (ויקרא י, א): "ויקריבו לפני ה' אש זרה", וכתיב בתריה: "ותצא אש מלפני ה'". יש אומרים: שתויי יין, דדריש סמוכין שסמך הכתוב לחטאם (שם ט): "יין ושכר אל תשת". ויש אומרים: הורו הלכה בפני רבן, מדסמיך ליה (שם יא): "ולהורות". ויש אומרים: על שהיו עומדין בלא נשים, שלא היו רוצין להנשא, והרבה היו עגונות שהיו ממתינות להם, והיו גסי הרוח ואומרים: אחי אבינו מלך, אבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא ישראל, אנו סגני כהונה אי זו אשה הגונה לנו, ועל כן נענשו, שנאמר (תהלים עח, סג): "בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו", למה "בחוריו אכלה אש"? על כי "בתולותיו לא הוללו". ויש אומרים: על קריבת הר סיני שהציצו יותר מדאי, ובשביל כך מתו, והמתין להם הקב"ה עד עכשו שלא לערבב שמחת התורה, וזהו שכתוב (ויקרא טז, א): "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'", כלומר על קריבת הר סיני, לפי ששם הזהיר משה כבר ואמר להם (שמות יט, כד): "והכהנים והעם" וגו'. ויש אומרים: על שנכנסו למקדש בטומאה, פירוש בלא קדוש ידים ורגלים שהוא במיתה, שנאמר (שמות ל, כא): "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו". ולפיכך סיימה הפרשה: "ולאיש אשר ישכב עם טמאה", וסמיך ליה: "אחרי מות". (בדברים אלו פתחתי את דברי באירוסי חיים ושירה צוקר שי' כדי שאוכל לחזור לפרשת שמיני ולא אצטרך לעסוק בדיני נגעים. פ' מצורע תשס"א)